|
בראשית ל"ח - הסיפור על יהודה ותמר
הרקע לסיפור: חוק הייבום - דברים כ"ה 5 - 10 על-פי "חוק הייבום" בדברים כה', במקרה שאדם נפטר ולא היה לו בן זכר, על אשתו לקיים יחסים עם אחיו. הבן שייוולד כתוצאה מיחסים אלה יקרא על שם האח שנפטר, והוא גם יירש את כל רכושו של המת. במקרה והאח מסרב לקיים מצווה זו, עליו לעבור טקס הנקרא "חליצה": האישה חולצת את נעלו, בנוכחות השופטים, יורקת בפניו ואומרת טקסט מסוים. מאידך, האלמנה לא יכולה להינשא בשנית, עד שתלד בן זכר, או לחילופין, עד שתקבל את החליצה. (במדינת ישראל של שנות ה - 2000, טקס "מכובד" זה מתקיים עד עצם היום הזה, ואין פוצה פה ומצפצף!) הסיפור על יהודה ותמר הסיפור פותח במשפט: "וירד יהודה מאת אחיו", ללמדך שיש כאן גם ירידה במישור הערכי. יהודה נושא אישה כנענית, מן העיר עדולם. מכיוון שלאישה אין תפקיד בסיפור, שמה איננו מצוין אפילו. ליהודה נולדים שלושה בנים: ער, אונן ושלה. לאחר זמן מתחתן ער, בכורו של יהודה, עם תמר. הוא חוטא ל-ה' ומת. (התפיסה המקראית כאן היא שאין האדם מת ללא סיבה) על-פי חוק הייבום על תמר לקיים יחסים עם אונן, בנו השני של יהודה. אונן יודע כי הבן שייוולד לא יהיה בנו "החוקי", אלא ייקרא על שם אחיו המת. על כן הוא משתמש בשיטת המשגל הנסוג, ושופך את זרעו ארצה (מכאן הפועל: לאונן!). מובן שהתנהגותו של אונן אינה מוצאת חן בעיני ה', והוא ממית גם אותו. יהודה, ששיכל כבר שני בנים, משוכנע כי האשם הוא בכלתו. הוא מפחד שגם שלה, בנו השלישי ימות, כמו שני אחיו לפניו. על כן הוא שולח את תמר לבית אביה, בהבטחה שיקרא לה כאשר שלה יתבגר, ויוכל לקיים את מצוות הייבום. יהודה אינו מקיים את הבטחתו לתמר, והיא נשארת למעשה עגונה, ללא יכולת להינשא מחדש. בינתיים, מתה אשתו של יהודה. לאחר תום האבל יורד יהודה לבקר את רועי צאנו הנמצאים בשטח. תמר, ששומעת כי יהודה עומד לעבור בסביבה, מתחפשת לזונה. יהודה, שהיה שרוי בלא אישה זמן רב, מתפתה ומבקש לקיים יחסים עם תמר, אותה כמובן הוא לא מזהה ככלתו (פס' 15). מכיוון שאיננו נושא עמו כסף, מבטיח יהודה לתמר כי ישלם לה בגדי עזים תמורת יחסי המין. הוא משאיר בידה עירבון משולש: את חותמו, מקלו ופתילו. אלה הם שלושה חפצים אישיים ביותר, שאי אפשר לטעות בזהות בעליהם. לאחר שלושה חדשים, נודע ליהודה כי תמר הרה. המסקנה האפשרית היחידה היא כי תמר נאפה עם גבר לא ידוע, על-כן פוסק יהודה כי כלתו תוצא להורג, כדין נואפת. תמר מציגה בפני יהודה את החפצים שהשאיר בידיה כעירבון. יהודה מבין כי הוא האחראי להריונה של תמר, וכמובן שהוא מבטל את פסק דינו. תמר יולדת תאומים את פרץ וזרח. גם בלידה זו חוזר המוטיב של "גניבת הבכורה". זרח, העומד להיוולד ראשון, מוציא את ידו. המיילדת קושרת שרוך אדום על ידו, כדי לסמנו כבכור, אך הוא משיב את ידו פנימה, ואחיו פורץ ונולד לפניו, ועל כן הוא נקרא פרץ. מגמות הסיפור על יהודה ותמר מה היו יכולות להיות כוונותיו של מספר הסיפור? מדוע שילב את סיפורו בין הקטעים המספרים את עלילותיו של יוסף? לשם כך עלינו לקרוא בסופה של מגילת רות: בפרק ד' 18 ואילך מופיעה שושלת היוחסין של דוד המלך: "ואלה תולדות פרץ. פרץ הוליד את חצרון......ושלמון הוליד את בעז, ובעז הוליד את עובד, ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד" מסתבר שהסיפור על יהודה ותמר בא להשחיר את פרצופו של דוד וביתו! דוד זה, שכולם סוגדים לו, ומשפחתו מולכת ביהודה מזה מאות שנים, הוא צאצא של יחסים אסורים בתוך המשפחה (גילוי עריות!). ויותר מכך. יהודה חטא בכך שנשא אישה כנענית. בנו הראשון מת בחטא. בנו השני חטא אף הוא, ולבסוף אבי אבותיו של דוד, פרץ, "גנב" את הבכורה החוקית מאחיו, זרח. גם שילובו של הסיפור בתוך סיפורי יוסף, הבאים לפאר את אבי הממלכה הצפונית, בא להראות את הניגוד המשווע: בעוד יוסף עסוק בהצלתו של עם ישראל, עסוק יהודה ב"עניינים" שונים לגמרי. תיאור "עמידת הגבורה" של יוסף בפני הפיתוי של אשת פוטיפר צובר משנה חשיבות נוכח אי עמידתו של יהודה בפיתוי: הוא מקיים יחסים אסורים עם כלתו. לסיכום, זהו, ללא ספק, סיפור ממקור צפוני שמטרתו ללעוג ולפגוע בבית דוד. זמן חיבורו אינו ידוע, אך ברור שנכתב אחרי הפילוג בין מלכת יהודה וממלכת ישראל, מאות רבות של שנים אחרי תקופת האבות.
בפרק זה המורה עמוס דן בסיפור על יהודה ותמר
|
