עשרת הדיברות: "קריאת שמע"

המקורות: דברים ד' 11 – 14 (מבוא), שמות כ' 1 – 17, דברים ה' 6 – 18 דברים ו' 4 – 14 (קריאת שמע)

מעמד הר סיני: בשמות, י"ט נכרתת ברית בין אלוהים לעם ישראל, במעמד מיוחד, הנקרא "מעמד הר-סיני". בברית זו מתחייב עם ישראל להאמין ב – ה' בלבד, ואילו ה' מתחייב שעם ישראל יהיה לו ל"עם סגולה", כלומר עם מיוחד, שיהיה זכאי ליחס מיוחד, על כל המשתמע מכך. מכאן ואילך, כל התנ"ך הוא למעשה סיפור ההיסטוריה של שמירת הברית, ועוסק בשאלה האם העם שמר על הברית, או הפר אותה. בנוסף, זאת הסיבה מדוע נקרא הספר, על-ידי העולם כולו, "הברית הישנה", להבדילו מן "הברית החדשה", שהוא, ביחד עם התנ"ך, ספר היסוד של הנצרות.

צריך להבין כי בעולם העתיק, לשמירתה של ברית שנחתמה בין שני צדדים, וקיומה כלשונה, היה ערך עליון. הפרת הברית על-ידי אחד הצדדים גררה אחריה עונשים קשים. כל האסונות הגדולים שקרו לעם ישראל בתקופת המקרא מוסברים בכך שעם ישראל הפר את הברית שנכרתה במעמד הר-סיני.

ברית סיני איננה הברית הראשונה בתנ"ך. לפניה נכרתה ברית בין ה' לנח, כלומר עם כלל האנושות, ובה מבטיח ה' לא לגרום למבול נוסף. בהמשך סיפורי ספר בראשית כורת ה' ברית גם עם אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב. השונה הוא שהפעם הברית נכרתת עם כל העם, ולא עם בודדים.

החל משחר האנושות מוכרים לנו שני סוגים של בריתות: האחד, ברית בין שני צדדים שווי כוחות. במקרה כזה מדובר בדרך כלל על אי-התקפה, או עזרה הדדית, והשני, ברית בין צד חזק לצד חלש. במקרה זה מבטיח הצד החלש נאמנות, ואילו הצד החזק מבטיח הגנה ותמיכה. ברית סיני היא כמובן ברית מן הסוג השני.

כאמור, בהצעת הברית (פס' 5 – נדרש עם ישראל לשמור את תנאי הברית, שיפורטו בהמשך. בתמורה מתחייב ה' להפוך את עם ישראל לעם סגולה: עם שזוכה להגנה וליחס מיוחד מהאל. שמירה על החוקים תהפוך את העם ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". (דרישה זו "קדושים תהיו" מופיעה גם בויקרא, י"ט 2)

על-פי סיומו של הפרק, משה עולה אל האלוהים, בראש הר סיני, ומקבל ממנו את עיקרי הברית, כפי שהם מופיעים בפרק כ': עשרת הדיברות.

דברים, ד' 11 – 14

עשרת הדיברות מופיעות שוב, בגרסה נוספת ועם שינויים מעטים, בדברים פרק ה'. בקטע שלפנינו מזכיר  משה לעם את מעמד הר-סיני: העם עומד בתחתית ההר, עד לאש, לעשן ולרעש ושומע את קולו של האל, אך לא רואה את דמותו: "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים", זאת כמובן על מנת להוכיח את המופשטות של האל. גם כאן הדיברות נכתבות על לוחות אבן, כעדות לברית שנכרתה בין אלוהים לעמו, ומשה נצטווה ללמד את העם את החוקים, בטרם הכניסה לארץ ישראל.

עשרת הדברות – שמות, כ' 1 – 17

שני הנוסחים של עשרת הדברות (שמות כ', דברים ה') מופיעים במסגרת התגלות מיוחדת במינה וחד-פעמית של אלוהים לעמו, וכריתת ברית עמו. לפי המסורת, אלה הדברים היחידים שנאמרו ישירות לעם ישראל ע"י ה', נכתבו על לוחות כעדות לברית, והושמו בארון מיוחד, ארון הברית.

עשרת הדברות הם צווים אלוהיים, ואין הם חוקים רגילים, שהעובר עליהם מובא לבית המשפט. הנושאים הם מרכזיים בחיי העם, אך אין אלה עקרונות מופשטים, אלא ענייני החיים. התוצאה העיקרית של מעמד הר-סיני: שבטים ומשפחות שהיו קשורים בקשרי דם, באים בברית דתית, מוסרית ומשפטית, המאחדת אותם לעם.

החלוקה המסורתית של הדברות, בניגוד לחלוקה לפרשיות היא זו: 1. אנכי ה' אלוהיך… 2. לא יהיה לך… 3. לא תשא את שם ה' לשווא… 4. זכור את יום השבת…  5. כבד את … 6. לא תרצח. 7. לא תנאף. 8. לא תגנוב.  9. לא תענה ברעך עד שקר. 10. לא תחמוד…

חלוקתם העניינית של הדברות – מצוות בין אדם למקום (כינוי של כבוד לה'), ומצוות בין אדם לחברו, כאשר מצוות כיבוד ההורים מהווה את החוליה המגשרת. יש הטוענים כי הדברות נתונים בסדר יורד, על פי דרגת חשיבותם.

הרעיונות המרכזיים של עשרת הדברות.

1.   "אנוכי ה'.." – הכרזה על ה' כאלוהי ישראל, ועל עם ישראל כעם הנבחר. רעיון הבחירה ורעיון החרות האישית והלאומית הם שני רעיונות בסיסיים בעם, החוזרים ונשנים פעמים רבות בתנ"ך.

2."לא יהיה לך אלוהים אחרים…" אמונת הייחוד. החידוש העיקרי של עשרת הדברות בפרט, והיהדות בכלל. זוהי אלוהות המשוחררת מגורל, טבע, היסטוריה וכו'. יש כאן שלילה מוחלטת של כל אלוהות אחרת, ומכאן ואילך כל תנ"ך הוא מאבק למען המונותאיזם.

"לא תעשה לך…"  – אחרי האיסור "לא יהיה לך" בא הפירוט: א. "לא תעשה לך כך פסל.." ב. "לא תשתחווה להם…" ג. "לא תעבדם".  יש כאן מעבר הדרגתי מהעשייה אל האמונה. הנימוק למצווה כאן הוא: "כי אני ה' אלוהיך…" והעונש כאן הוא גמול קיבוצי: כל העם ערבים זה לזה ולקיום דרישה זו!

3.   "לא תשא…" – קדושת שם ה'. יש האומרים כי הכוונה לשבועת שקר. המחמירים אינם מבטאים כלל את שמו של ה', אלא בשעת הכרח, כמו בשבועה, נדר וכו'.

4.   "זכור את יום השבת…" – כאמור, עשרת הדיברות מופיעות שוב בספר דברים. אחד משני ההבדלים המשמעותיים בין שתי הגרסאות נמצא כאן. בשמות, ההנמקה לשמירת השבת היא דתית. עליך לשמור על השבת כשם שאלוהים שמר על השבת בזמן בריאת העולם. בספר דברים – ההנמקה היא סוציאלית. גם העבד, החמור וכו' זכאים ליום מנוחה שבועי. כמו כן נוספת שם גם הנמקה היסטורית: עם ישראל היה עבד במצרים, וכדאי לזכור זאת.

לשבת היהודית אופי שונה מזה של עמי המזרח הקדום, שנהגו לשמור על יום מנוחה כדי לא להרגיז את האלים. ניתן לקיים את השבת בכל מקום. זהו יום הזדהות עם האל, ומיוחד משאר הימים .

5.   "כבד את אביך ואת אמך…" – בחברה פטריארכלית-שבטית, מהווה המשפחה את חוט השדרה של החברה, לכן השמירה על כבוד ההורים חשובה כשמירה על כבוד האל. זהו הדיבר היחיד שבו יש גמול: "למען יאריכון ימיך…". מכאן אפשר גם ללמוד שמי שלא יכבד את הוריו – ימיו יתקצרו. יש הרואים בביטוי "על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" רמז לגמול לאומי: אם כל אחד ואחד מן העם יכבד את הוריו כנדרש – יזכה העם לשבת שנים ארוכות על אדמתו. בגרסה הנוספת של עשרת הדיברות, בספר דברים, נוספים כאן שני משפטי חיזוק ונימוק לדיבר זה.

6.   "לא תרצח" - הרעיון המרכזי: תפיסת החיים. אין לאף אדם זכות לקחת חייו של אדם אחר.

7.   "לא תנאף" – קדושת חיי המשפחה וטהרתה. יש להבדיל בין ניאוף, שהוא מושג משפטי/הלכתי, לבין בגידה שהיא מושג ערכי/מוסרי. ניאוף, בהגדרתו,  הוא מקרה שגבר מקיים יחסי מין עם אישה הנשואה לגבר אחר. כלומר, גבר נשוי המקיים יחסי מין עם אישה פנויה (רווקה, גרושה, אלמנה) איננו נואף. הוא אמנם בוגד באמונה של אשתו, אבל הוא איננו עובר על האיסור החמור של ניאוף, שדינו, על-פי חוקי התורה, מוות לשני הצדדים המשתפים פעולה.

8.   "לא תגנוב" – קדושת הקניין. לכל אדם הזכות לבעלות על רכוש פרטי.

9.   "לא תענה ברעך…" - קדושת המשפט. איסור על עדות שקר. שום מערכת חברתית איננה יכולה להתקיים ללא מערכת של גישור, פישור ופתרון סכסוכים מכל הסיגים. מכיוון שאין כל אפשרות שהשופט יהיה נוכח בכל אירוע המתרחש בעולמנו, הרי כדי לקיים דין צדק נדרשת רמת אמינות גבוהה ביותר מן העדים. אחד הערכים החשובים ביותר בתנ"ך, המוזכר שוב ושוב על ידי הנביאים הוא הצדק החברתי, ועל כן חשיבותו של דיבר זה גדולה ביותר.

10.  "לא תחמוד…" – טוהרת המחשבה. יש הטוענים כי זהו הדיבר הקשה ביותר לביצוע. כאן נדרש האדם לא רק שלא לבצע דבר מה, אלא גם לא לחשוב עליו, כלומר אין כאן שמירה  על טוהר המעשה, אלא על טהרת המחשבה! חשוב להדגיש: הקנאה והתחרות דוחפים את האדם להישגים והדיבר הזה לא בא למנוע זאת. הכוונה כאן היא שאם אתה רואה בית יפה, זכותך לחשוב: הייתי רוצה בית כמו זה, אבל אסור לך לחשוב: אני רוצה את הבית הזה.

כאן נמצא ההבדל המשמעותי השני עם גרסת הדיברות בספר דברים. בעוד שבספר שמות הבית נמצא בנפרד משאר הרכוש של האדם, ואילו האישה נמצאת ברשימת הרכוש, הרי בספר דברים אנו עדים להתקדמות במעמדה של האישה: היא לא נמצאת עוד ברשימת רכושו של הגבר, אלא בפסקה נפרדת.

דברים ו' 4 – 14 – "קריאת שמע"

הפסוקים 4 – 9 בפרק נקראים במסורת היהודית "קריאת שמע". הם אינם מהווים חוק בפני עצמו, אלא באים לתאר את מהות האמונה הטהורה ב – ה' והאמצעים להשרשתה בקרב כל העם לדורותיו, ובקרב כל פרט בנפרד. זוהי אולי גם הסיבה שהדברים נאמרים בלשון יחיד ובלשון רבים גם יחד.

זהו בעצם הקטע היסודי בתפילה. איתו פותחים את הבוקר, ואיתו הולכים לישון ("קריאת שמע על המיטה"), הוא נאמר בכל אחת מתפילות היום, לפני "תפילת העמידה" (תפילת שמונה-עשרה), הוא שגור ורהוט על פיו של כל יהודי דתי, וההבדל בין תינוק לילד הוא בידיעה על-פה של קריאת שמע.

"קריאת שמע" מכילה שלוש פרשיות מהתורה: דברים, ו' 4 – 9, י"א 13 – 21 במדבר, ט"ו 37 – 41 .

הדרישה לאהבת האל: "ואהבת את ה' אלוהיך.." נמצאת אך ורק בספר דברים.

האותיות ע' ו – ד' בפסוק 4 גדולות משאר האותיות בטקסט, והן נקראות "אותיות רבתי". ההסבר המקובל לחריגה זו: שתי האותיות מצטרפות יחד למילה "עד" – כל אדם מישראל היה עד למעמד הר-סיני, והוא מתחייב בברית שנכרתה. הסבר נוסף: אם כל העם יקיימו את הנאמר, יתקיים העם בארץ ישראל לעד.

תפילין ומזוזה -  את הנאמר בפס' 8 – 9 ניתן לראות כמטאפורה, ואילו חז"ל למדו מכאן שתי מצוות מעשיות חשובות ביותר. מפס' 8 נלמדה מצוות התפילין, ואילו מפס' 9 נלמדה מצוות המזוזה: על כל משקוף של בית, וכן על המשקוף בכל חדר, המשמש למגורים או שינה, יש לקבוע מזוזה.

יהודים רבים מייחסים למזוזה סגולות מאגיות, ואסונות רבים, כמו תאונות דרכים, פיגועים וכו', מיוחסים למזוזה שאינה כשרה. המנהג לנשק את המזוזה הובא על-ידי יהדות צפון אפריקה, ולא היה קיים באשכנז.

בהמשך מזהיר משה את העם כי כאשר יגיעו לארץ ויראו את השפע ברב שקיבלו מן האל, בלא שטרחו בכך, אסור להם לשכוח כי כל הטוב הזה בא להם מידי אלוהים. רק אותו יש לעבוד ואסור בתכלית האיסור לעבוד את האלילים הזרים, כי העונש על מעשה זה יהיה השמדה וחורבן.