פרק ל"ב – יעקב מתכונן למפגש עם עשו
[הערה: בחרתי להביא כאן את כל הפרק, אבל רק פס' 22 – 32 נמצאים בתכנית הלימודים לבחינת הבגרות]
פס' 1 – 3 – יעקב נפרד מלבן לאחר שהות של עשרים שנה בארם, פונה יעקב לדרכו חזרה לכנען. יש לזכור כי כוונתו המקורית של יעקב הייתה להישאר בארם רק שבע שנים, אך לבן רימה אותו פעמיים: החליף לו את נשותיו, ובכך "הפסיד" שבע שנים, ורימה אותו גם בשכר עבודתו, וכך הוא נאלץ להישאר שש שנים נוספות. עם כניסתו המחודשת לארץ, נפגש יעקב שוב עם מלאכי אלוהים. הפעם הוא קורא למקום מחנים. כבר חז"ל עמדו על כך כי בצאתו ובכניסתו לארץ נפגש יעקב עם מלאכים, ועל כן קבעו במדרשם כי המלאכים המלווים את יעקב בכנען, אינם יוצאים מן הארץ, וכאשר הוא יוצא, או חוזר, מתחלפת משמרת המלאכים שלצידו!
פס' 4 – 9 – דו-שיח עקיף בין יעקב ועשו יעקב איננו יודע האם פני עשו לשלום, או לנקמה. כדי "למשש את הדופק" הוא שולח שליחים אל עשו, אל מקום מגוריו באדום. כדי להצטייר כמי שלמד את לקחי העבר, ואולי מהרצון לפייס את עשו, הוא קורא לעשו "אדוני" ולעצמו "עבדך". הוא מורה לעבדיו לספר לעשו את קורותיו ועל הנסיבות בהן צבר את רכושו: "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה.." על השימוש שעושה כאן יעקב בלשון יחיד, בתארו את רכושו, יש כמה דעות. יש האומרים כי לא רצה לעורר בעשו את רגש הקנאה. רש"י טוען כי צורת היחיד היא "דרך ארץ לומר על שוורים רבים – שור" כלומר, עניין של צניעות גרידא, ואחרים טוענים כי זו הדרך להציג עושר רב. בסופו של המסר מודיע יעקב בהכנעה ובמפורש כי ברצונו למצוא חן בעיני עשו.
השליחים חוזרים ואין בפיהם דברים שמוסר עשו ליעקב, אלא תאור של עשו ההולך לקראת יעקב וארבע-מאות איש איתו. גם עובדה זו ניתנת להבנה בשתי דרכים: האחת, פני עשו למלחמה ביעקב. השנייה, עשו יוצא לקראת יעקב במשלחת רבת משתתפים כדי לחלוק לו כבוד. יעקב, הנושא עימו כנראה רגשי אשמה כבדים, מבין את הדבר על-פי הפרוש הראשון דווקא. הוא חוצה את מחנהו לשניים, במחשבה שאם ייקרה דבר מה למחנה האחד, המחנה השני יישאר לפליטה.
פס' 10 – 13 – תפילת יעקב בנוסף, ובצר לו, פונה יעקב לאלוהים. הוא מזכיר לו את ההבטחה לשמור עליו, ולהיטיב עימו כאשר יחזור לארץ. (ל"א 11 – 13). בתפילתו הוא משבח את אלוהים על כי עזב את ארץ כנען לבדו: "במקלי עברתי את הירדן הזה" ואילו עתה הוא חוזר ברכוש גדול וזקוק להגנה מפני עשו, פן יהרוג "אם על בנים", מה שסותר את הבטחתו של אלוהים ליעקב להרבות לו צאצאים.
פס' 14 – 24 – הכנות נוספות למפגש עם עשו יעקב שולח לפניו מנחה נכבדה לעשו, כדי לרכך את ליבו. הוא מורה לאנשיו, הנושאים את המנחה מה לומר לעשו. גם כאן בולט הפחד של יעקב מאחיו. הוא מרווח בין העדרים שהוא שולח, למען ייראו כרבים יותר, וממשיך לכנות את עצמו "עבד" של עשו. ואת עשו "אדוני". בטרם יעביר יעקב את כל רכושו, ולקראת המעבר את נחל יבוק, הוא מחלק עתה את מחנהו לשלושה חלקים, ולא לשניים, כפי שעשה קודם לכן. ממה שמסופר בפרק הבא, מסתבר שיעקב שם בחזית את בני השפחות, לאחר מכן את בני לאה, ורק בסוף את בני רחל. וכול מילה מיותרת! יעקב נשאר ללון במחנה, ובאמצע הלילה הוא מעביר את משפחתו הענפה את הירדן לכנען.
פס' 25 – 33 – המאבק עם המלאך והסבת השם מיעקב לישראל לאחר שהעביר את משפחתו את היבוק, נשאר יעקב לבדו. משום מקום מגיע "איש" שבהמשך מסתבר שזהו מלאך אלוהים ומתחיל להיאבק עם יעקב. המאבק ארוך ונמשך כמעט עד הבוקר. למרות שיעקב נוקע את רגלו, הוא איננו נכנע. משעולה השחר, מבקש "האיש" מיעקב שיאפשר לו ללכת. יעקב מסרב, כל עוד לא יקבל ברכה. "האיש" משנה את שמו של יעקב לישראל באמירה "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכל" ומסתבר שלא מדובר ב"איש" סתם כי אם במלאך אלוהים. יעקב שואל אותו לשמו, אך זה מסרב למסור, מברך שוב את יעקב, ויעקב קורא למקום "פניאל", כי שם חזה בפניו של האל. הסיפור מסתיים בקביעה כי כתוצאה מהמאבק, ובגלל הנגיעה של המלאך בירכו של יעקב, לא אוכלים בני ישראל עד היום את גיד הנשה, אחד מהגידים של הירך.
הערה – גרסה נוספת להחלפת השם מיעקב לישראל נמצאת בבראשית ל"ה 9 – 10