פרק כ"ז – יעקב "גונב" את הברכה
בסיפורי התורה בולט המתח בין הבכורה, הבחירה והברכה. ברבים מאד מן הסיפורים לא הבן הבכור הוא הגיבור, אלא דווקא הבן שנבחר על ידי אלוהים. כך למשל משה, גדעון, דוד, יוסף ורבים אחרים. מוטיב זה נמצא גם בסיפור גניבת הברכה. יצחק, שמעשה מכירת הבכורה לא הגיעה לאוזניו, מבקש לברך את עשו בברכת הבן הבכור. יש לשים לב שהברכה מותנית בכך שעשו יביא לו מן המאכלים שהוא אוהב, וגם בכך יש הרואים "מעשה אבות סימן לבנים": עשו היה מוכן לוותר על עתידו תמורת נזיד, ואילו גורל צאצאיו של יצחק נקבע על פי הבשר שיאכל.
"ברכה וקללה" בעולם העתיק הייתה קיימת האמונה כי קללה עלולה להזיק לאדם, ולהפך: ברכה תביא לו רוב תועלת. הברכה והקללה, אם נאמרו על ידי מי שמוסמך לכך, חייבות להתגשם.
[הערה גם בימינו, בעיקר במגזר הדתי/חרדי הצפון אפריקאי, יש אנשים שמייחסים להם סגולות שונות מסוג זה, כמו ה"באבא סאלי" "הרנטגן" ואחרים, והתשלום עבור ברכה כזו יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים!].
גם הברכה וגם הקללה מקורן באלוהים. לדוגמא, בלק, מלך מואב, שוכר את הקוסם בלעם כדי לקלל את עם ישראל, בידיעה ברורה שבכך יוכל לפגוע באויב העולה עליו. בלעם מסתייג מראש ואומר שיגיד רק את מה שאלוהים ישים בפיו. דוגמא נוספת: הנביא אלישע מקלל "בשם ה'" את הנערים שהתקלסו בו, ומיד יוצאים דובים מן היער וטורפים ארבעים ושניים מהם. בספרי ויקרא ודברים שתי פרשות גדולות שבהן מצויות ברכות לעם ישראל, כאשר יקיים את מצוות התורה, ועשרות קללות למקרה שיכזיב. ליד שכם יש גם שני הרים שייוחדו לעניין זה: הר עיבל, שהוא הר הקללה והר גריזים – הר הברכה.
פס' 1 – 5 – יצחק שולח את עשו להביא לו בשר. העיוורון של יצחק הוא נקודת מפתח בסיפור ומסביר כיצד הצליחו יעקב ורבקה במזימתם. הביטוי "ורבקה שומעת" (השווה "ושרה שומעת" בפרק י"ח) מעיד כי רבקה האזינה לכל השיחה בין יצחק ועשו, והמזימה "מתבשלת" במוחה.
פס' 6 – 17 – רבקה, ששמעה את דברי יצחק לעשו, זוממת "לגנוב" את הברכה, ולהעביר אותה ליעקב, בנה המועדף. מעניין כי רבקה ויעקב (ולאחר מכן גם עשו) מאמינים בכוחה "העיור" של הברכה, גם אם מקבלה השיג אותה במרמה. יצחק סבור שברכה שיצאה מן הפה – לא ניתן לבטלה, ולפי תשובתו לעשו "בא אחיך במרמה וייקח ברכתך" ניתן לחשוב ש"מלאי" הברכות מוגבל, ורק אח אחד יכול לזכות בברכה משמעותית. יש מי שיגיד כי כל הסיפור איננו סתם מעשה מרמה, אלא מכוון על ידי האל, כדי לממש את דבריו לרבקה. בכל הסיפור רבקה היא היוזמת ומניעה את העלילה, ואילו יעקב משמש ככלי בידיה להשגת מטרותיה. היא זו המכינה את הבשר, מלבישה את יעקב, לוקחת על עצמה את האחריות אם משהו ישתבש ואילו יעקב פסיבי בהתנהגותו. הוא אמנם מביע חשש מן המעשה, אך לא בגלל העניין המוסרי, השקר שהוא עומד לשקר לאביו, אלא מחמת הפחד שהמזימה תתגלה והוא יקולל.
פס' 18 – 29 – חשדנותו של יצחק בולטת לאורך כל הדרך. שאלותיו מעידות כי למרות עיוורונו הוא חש שמשהו אינו כשורה. ראשית, הוא מתפלא על המהירות שיעקב חזר מן הצייד "מה זה מהרת למצוא, בני?" תשובתו של יעקב: "כי הקרה ה' אלוהיך לפני" לא מפיגה את החשד. חז"ל מסבירים כי החשד נובע מכך שעשו לא נהג לייחס דברים לאלוהים דווקא, ולא הרבה להשתמש בשמו. יצחק ממשיך לחשוד שמשהו אינו כשורה. הוא עורך ליעקב שורה של מבחנים, המבוססים על חמשת החושים. יש לשים לב שבהיעדר היכולת לראות, חוש המישוש משכנע את יצחק הרבה יותר מחוש השמיעה. גם לאחר שהוא מבקש מיעקב את בשר הצייד, הוא מבקש שיתקרב על מנת לנשקו ולהריח אותו, כדי להיות בטוח שאכן מדובר בעשו. תשובתו הנחרצת של יעקב "אני" לשאלת יצחק אם הוא בנו עשו, משכנעת כנראה סופית את יצחק כי אכן עשו הוא זה העומד בפניו.
הערה: הביטוי "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" משמש גם בעברית של ימינו לתאר מצב שהעובדות לא מתאימות זו לזו.
פס' 27 – 29 – יצחק מברך את יעקב בהצלחה חקלאית ובשפע כלכלי. בנוסף הוא מברך אותו שישלוט על אחיו. הברכה מסתיימת בנוסח קבוע לברכות בתנ"ך (בראשית י"ב 3, במדבר כ"ד 9).
פס' 30 – 41 - עשו החוזר מן השדה, וללא היסוס פונה אל אביו שיקום, יאכל וייתן לו את הברכה. יצחק נתקף בחרדה. הן רק עכשיו, מי שהציג את עצמו כעשו יצא מלפניו עם ברכתו. הוא מבין מיד כי רומה על ידי יעקב. עשו מתלונן כי זו כבר הפעם השנייה שיעקב מרמה אותו: קודם לקח ממנו את הבכורה, ועכשיו – את הברכה. (עשו מתכחש לעובדה כי מכר את הבכורה בנזיד עדשים, ומרצונו החופשי!)
פס' 39 - 40 – יצחק מברך את עשו בשפע כלכלי, אך אינו יכול לברך אותו בשליטה על אחיו, מכיוון שכבר ברך את יעקב בברכה זו, ועל כן הוא מברך אותו בכוח מדיני, ומדי פעם, כשיצבור כוח, יוכל להסיר מעליו את שלטונו של אחיו.
פס' 41 – 46 – לאחר שקיבל ברכה מ"סוג ב'" יוצא עשו מעם יצחק, והוא משתוקק לכלות את חמתו באחיו הרמאי. מכיוון שהוא מפחד מעונשו של אביו, הוא מבטיח כי לאחר שייתמו ימי האבל על יצחק, הוא ייקח את נקמתו מיעקב. לאחר שכוונתו של עשו לנקום ביעקב מגיעה לאוזניה של רבקה, היא מגלה שוב פעלתנות רבה, ומחליטה להציל את יעקב מידיו של אחיו. היא מציעה לו לברוח אל אחיה, לבן, הנמצא בחרן, עד אשר הזמן יעשה את שלו ותאוות הנקם של עשו תשכח. היא אומרת ליעקב "למה אשכל גם שניכם יום אחד"? ההסבר המקובל הוא שהיא מפחדת שלאחר שעשו יהרוג את יעקב, ינקמו אחרים את דמו וכך תאבד בבת אחת את שני בניה. הפרק מסתיים בכך שרבקה משכנעת את יצחק לשלוח את יעקב לקחת לו אישה מחרן. היא מנצלת את העובדה כי יצחק גילה מורת רוח רכה מנישואי עשו עם נשים כנעניות, וטוענת כי אם יעקב יישא אישה כנענית היא מעדיפה למות (שוב!). היא איננה מזכירה כמובן ולו במילה את השנאה שנוצרה בין האחים, ואת חששה שעשו יהרוג את יעקב, פן יגלה יצחק שהייתה שותפה למעשה המרמה.