פרק י"ב פותח למעשה את חלקו השני של ספר בראשית: סיפורי האבות. בפרקים הראשונים עסק הספר בתולדות האנושות באופן כללי. מכאן מתחיל הסיפור על ראשית היווצרותו של עם ישראל.
כדי להבין את תולדות משפחתו של אברהם, עלינו להקדים ולקרוא בפרק י"א 26 – 32. שם נוכל למצוא את קורות המשפחה הראשוניים. שם גם נרמזת לנו אחת הבעיות העיקריות בסיפור: שרה היא עקרה. הניסיון הראשון של אברהם פותח במילים "לך לך". הציווי לאברהם מדורג מן הקל אל הכבד: ארץ, מולדת, בית-אב. העמידה בניסיון היא קשה, לנוכח גילו המתקדם של אברהם (75) וגם מכיוון שאברהם אינו יודע לאן עליו ללכת, ומהן סגולותיה של אותה הארץ שהוא נדרש ללכת אליה. אברהם יוצא לדרך והסופר, השואף "להביא" אותו במהירות לארץ ישראל, חוסך מאיתנו את תלאות הדרך. תכיפות הביצוע של הצו, מיד לאחר קבלתו, ללא הרהור או ערעור, מעידה על גדלות אמונתו של אברהם ב-ה'. על נח מסופר שהיה "צדיק תמים". לעומת זאת, אין הנמקה לבחירתו של אברהם לתפקיד אבי האומה. חז"ל מסבירים כי אברהם נתנסה בעשרה ניסיונות ועל כן אין צורך להקדים ולספר על תכונותיו, עליהן נלמד תוך כדי פעילותו. ה' מנסה רק את החזקים, והעמדת אברהם בניסיונות הקשים היא ראייה לצדיקותו. בפסוק 6 נאמר: "והכנעני אז בארץ". זוהי גלוסה (הערת שוליים שחדרה לגוף הטקסט) המעידה על כתיבת הסיפור בזמן מאוחר הרבה יותר. כבר במאה ה – 13 מסביר הפרשן אברהם אבן-עזרא (ראב"ע): "ואם אינו כן, יש לו סוד גדול – והמשכיל יידום" כלומר, כבר אבן עזרא מבין שיש כאן עדות שהסיפור לא נכתב על ידי משה, אלא בזמן מאוחר הרבה יותר, כשאין כבר כנענים בארץ ישראל, כלומר במאה השביעית לפה"ס לערך (הפרשן רק רומז זאת, ומזהיר את מי שהבין את הרמז שלא להעבירו הלאה). "עד מקום שכם" – אברהם לא מתיישב בשכם, אלא בסביבות העיר, במקום שנשאר פנוי להתיישבות. בפסוקים הבאים הולך אברהם הליכה סמלית מצפון לדרום, המוכיחה כביכול את רכישת הקניין על הארץ, לפי הבטחת ה'. יש כאן כיבוש אידיאלי, שלא בכוח החרב. לכיבוש כזה אין שום משמעות ללא הכרת הדת החדשה, אותה מפיץ אברהם. המזבחות שמקים אברהם מסמלים את הקשר המשולש: ה', אברהם, והארץ המובטחת.
פסוקים 10 – 20: מוטיב ה"אישה – אחות" (סיפור דומה מאד מופיע עוד פעמיים בספר בראשית). בחלקו הראשון של הפרק, אברהם צייתן וצדיק מושלם, ואילו כאן מתגלות חולשותיו: הוא גורם לאשתו לשקר, ולא בוטח ב-ה' שיצילו. חטא נוסף: הוא עוזב את הארץ שה' ציווה עליו לחיות בה. מסתבר שהעולה הראשון לא"י הוא גם היורד הראשון!
יש הטוענים כי בפרק מופעים שני הקטבים בהוויה של אברהם: מחד, עולם מרומם, בו הוא עומד יחידי מול ה', ומקבל ממנו את דרך חייו, ומאידך, העולם האמיתי, עולם של יצרים, בו חי האדם בפחד, ונאלץ לעתים לנקוט בצעדי עורמה בלתי מוסריים. ועוד: התנ"ך נזהר מאידיאליזציה של גיבוריו, ו"מדביק" לכל אחד מהם חטא כלשהו.
[הערה אישית: "וירד אברהם מצרימה" משפט זה פותח מסורת, הקיימת עד עצם ימינו אלה: ליציאה מארץ ישראל, או לכניסה אליה יש משמעות ערכית! יכול אדם לצאת מהרי ההימלאיה (8000 + מטר) ולעבור לגור בסדום (400 – מטר מתחת לפני הים) והוא ייחשב "עולה", ולהפך. מי שעוזב את טבריה, והולך לגור בהרי האלפים בשוויץ נקרא "יורד". ברוב השפות בעולם, יציאה מארץ המולדת נקראת "הגירה", שהיא מילה שאין בה משמעות ערכית.
החיים בארץ ישראל מעולם לא היו קלים, אבל הדוגמא שנותן לנו כאן אברהם היא דוגמא שלילית! מי שהאמין ב-ה' ללא פקפוק וללא היסוס, ובגיל 75 עוזב הכול מאחוריו והולך אל הבלתי נודע, והנה כבר בקושי הראשון – הוא מפסיק לבטוח ב-ה' שיעזור לו ויורד למצרים?
כאמור, החיים בארצנו מעולם לא היו קלים ופשוטים, אבל האם עדיף להיות פורץ מנעולים, להעביר רהיטים, או למכור תמונות מזויפות דווקא בניו-יורק או ביפן??? ]