פרק ט"ו – ברית בין הבתרים
פס' 1 – .."אנוכי מגן לך…" זהו הקשר עם הפרק הקודם, שם נאמר: "…ברוך אל עליון אשר מגן צריך.."
פס' 2 - "בן משק" צאצא של עבד שהאדון חיתן אותו עם אחת מאמותיו. הוא לא יוצא מבית אדוניו, ומהווה חלק מרכושו. במזרח הקדום היה ידוע החוק שאם לאדון אין צאצאים משלו, הוא יכול לאמץ את אחד מ"בני המשק", וזה יהיה היורש החוקי שלו. ההסדר יבוטל אם לאדון ייוולד ילד ביולוגי משלו. אברהם מתלונן בפני ה' שלמרות הבטחותיו החוזרות ונשנות, עדיין אין לו בן זכר.
פס' 6 - "והאמין בה', ויחשבה לו צדקה" ניתן להבין פסוק זה בשתי דרכים. זהו משפט מחובר, ולא ברור מיהו הנושא במשפט השני. האם אברהם חושב לה' צדקה את ההבטחות שהבטיח לו בפסוקים הקודמים, או שמא ה' חושב לאברהם צדקה את האמונה בו. הפרשנים חלוקים בדעתם, ואין פתרון מוסכם לבעיה.
פס' 7 – מזכיר בסגנונו את הפתיחה של עשרת הדברות: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים…" וכאן מבטיח ה' לאברהם את הארץ. אברהם, שבע הבטחות, מעז פנים ודורש מ-ה' הוכחה להבטחותיו.
ברית בין הבתרים וסמליה
בעולם העתיק (ולמעשה גם כיום!) נהוגים שני סוגי בריתות: 1. ברית בין שני צדדים שווי כוחות, המתחייבים שלא לפגוע איש ברעהו, עזרה הדדית בשטחים שונים וכו'. 2. ברית בין צד חזק וצד חלש, בה מתחייב הצד החזק להגן על הצד החלש, וזה מתחייב להיות נאמן לחזק. בטקס הברית היה נהוג לקחת חיה, לבתר אותה לחלקים ולהניח את החלקים בשתי שורות. הצד החלש היה עובר בין אברי החיה, והיה נשבע כי ככה ייעשה לו, אם יפר את הברית. טקס דומה נערך גם כאן.
ה' מצווה על אברהם לקחת שלושה בעלי חיים, לבתר אותם לשניים, וכן שתי ציפורים, אותם אין לבתר. את החלקים השונים יש לשים זה מול זה. (משולש – אין פירוש מוסכם. יש אומרים: שלישי ללידה. יש אומרים: בן שלוש שנים ויש הטוענים: מובחר.) בניגוד למקובל, דווקא הצד החזק, ה', המיוצג ע"י הלפיד ותנור העשן, הוא זה העובר בין הבתרים.
סמלי הברית – על פי הפירוש המקובל בעלי החיים המבותרים מסמלים שלושה דורות של בני ישראל שיתענו במצרים. העיט מסמל את המצרים, ואילו הציפור מסמלת את הדור שיצא לחופשי. אברהם מייצג את הבטחת האל ומגרש את העיט, ולכן תתאפשר הגאולה.
ה' מספר לאברהם כי בניו יהיו משועבדים למצרים 400 שנה. המצרים ייענשו על כך, ואילו אברהם עצמו יזכה לאריכות ימים ולקבורה עם אבותיו. רק הדור הרביעי של עם ישראל ישובו לארץ ישראל, והסיבה: "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" כלומר יושבי הארץ טרם חטאו מספיק, כדי שתהיה לה' הצדקה לגרשם מא"י. מכאן נובע כי הישיבה בא"י מותנית בהתנהגות מוסרית טובה! זהו מוטיב החוזר לאחר מכן לאורך כל התנ"ך.
פס' 18 – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת…" ההבטחה מנוסחת בלשון עבר (עבר נבואי) כדי להדגיש את התגשמותה הוודאית. גבולות הארץ המובטחת משקפים למעשה את גבולות ממלכת דוד ושלמה, שהייתה הגדולה ביותר בתולדות עם ישראל, לפחות על-פי המסופר בספרי שמואל ומלכים.
פרק ט"ז – גירוש הגר
פסוק 1 הוא מצג (אקספוזיציה) המביא את שלושת גיבורי העלילה ואת הסיטואציה (הקונפליקט) בסיפור: שרה עקרה ואינה יכולה ללדת.
פס' 2 - "הנה נא עצרני ה' מלדת.." האמונה המשתקפת כאן היא שהלידה כרוכה ברצונו של ה'. בסיפורים מקראיים רבים מופיע מוטיב העקרות של האם, ללמדך שהגיבור שייוולד איננו סתם אדם, ונדרשה התערבות אלוהית כדי להביאו לאוויר העולם. (יצחק, יעקב ועשו, יוסף, שמשון, שמואל – כולם נולדו לאמהות שהיו קודם עקרות! כך גם מרים, אמו של ישוע)
"אולי אבנה ממנה" על פי החוק במזרח הקדום כאשר לאישה הראשית (הגבירה) אין ילדים, היא יכולה לתת לבעלה את אחת משפחותיה. הבן שייוולד ייחשב לבנה הביולוגי, ויהיה היורש החוקי של נכסי המשפחה. במקרה והאישה תלד, מאוחר יותר, בעצמה, כל ההסדר הנ"ל מבוטל. (ראה גם בראשית ל' 1 – 3).
פס' 4 – מדגים בצורה יפה את תכונות הסיפור המקראי. בדרך כלל לא נמצא תיאור חיצוני של הגיבורים, וכן לא נמצא תיאורי רגשות. העלילה מתקדמת בעזרת שימוש רב בפעלים. כך גם כאן: הגר מתעברת מיד, ומתחילה לזלזל בגבירתה. שרה, שקנאתה בוערת, מצווה על אברהם לגרש את הגר.
הגר בורחת ופוגשת במלאך ה'. הוא מבטיח לה כי תלד בן זכר, שישלוט על אחיו, ויהיה "פרא אדם" כלומר אדם חופשי, שאיש לא ישלוט בו. הגר חוזרת לבית אדוניה ויולדת את ישמעאל.
יש הטוענים כי זהו הסיפור האטיולוגי שבא "להצדיק" את עינויי עם ישראל במצרים. השורש המנחה בסיפור הוא ע.נ.ה . כאן אישה עבריה מאמצת ילד מצרי, ובסיפורי יציאת מצרים אישה מצרית מאמצת ילד עברי. עינויי עם ישראל במצרים הם מעין מידה כנגד מידה לעינוי הגר בידי שרה.
יסודות אטימולוגיים בפרק: שמו של ישמעאל, ושמה של הבאר: לחי ראי.
פס' 13 – "…הגם הלם ראיתי אחרי ראי" הפסוק משובש וכנראה שכוונתה של הגר: ראיתי את ה' ונשארתי בחיים.