החוק המקראי – פרקי הרחבה

החוק המקראי – פרקי הרחבה

הפרקים הנלמדים: דברים ט"ו 12 – 18, ט"ז 18 – 21, 8 – 13

                           ויקרא כ"ה 39 – 46, י"ט 1- 18, 32 – 37, כ"ה 8 – 23

 

דברים ט"ו 12 – 18, ויקרא כ"ה 39 – 46 – עבד ואמה

 

חוק העבד: דברים ט"ו 12 – 18

חוקי העבד והאמה הראשוניים נמצאים בשמות כ"א 2 – 11. חוק העבד חוזר ומופיע גם בדברים ט"ו (וכן גם ב-ויקרא כ"ה). בחוק העבד בספר דברים כמה שינויים מהותיים בהשוואה לחוק בספר שמות. ההבדל העקרוני והחשוב ביותר הוא שבספר דברים אין חוק נפרד לאמה. זכויותיה הושוו לזכויות העבד, וגם כאן, כמו בעשרת הדיברות, למשל, ניתן ללמוד על ההתקדמות הרבה שחלה במעמד האישה.

הבדל עקרוני נוסף: בעוד שבחוק בספר שמות העבד יוצא לחופשי חינם, אבל בידיים ריקות, הרי בספר דברים נדרש האדון לתת לעבד, או לאמה מענק שחרור, מה שיעזור לעבד להתבסס כלכלית בשלבים הראשונים שלאחר העבדות, ויימנע ממנו את הנפילה חזרה לחיק העבדות. הבדל שלישי מתגלה בשעת רציעת האוזן לעבד המסרב לנצל את זכותו להשתחרר. בעוד שבספר שמות הרציעה נעשית בפומבי, בשער העיר, הרי בדברים נעשה הדבר בבית האדון, זאת מכיוון שלאחר ריכוז הפולחן אין יותר פעילות במקדשים המקומיים. בכלל, היחס לעבד בספר דברים חם ואוהד הרבה יותר. בשמות נקרא העבד "עבד", ואילו בדברים  – "אחיך". ובעוד שבספר שמות האדון הוא במרכז, הרי בספר דברים העבד הוא במרכז, והמילה "אדון" אינה מוזכרת כלל ולבסוף, בחוק בשמות אין הנמקות כלל, ואילו החוק בדברים מנומק הן בהנמקה היסטורית "כי עבד היית בארץ מצרים" והן בהנמקה מתחום תורת הגמול "למען יברכך ה' אלוהיך בכל אשר תעשה"

 

[הערה – השוואה מדוקדקת, מקיפה ומסודרת בין חוקי העבד והאמה בשמות כ"א לעומת דברים ט"ו תוכלו למצוא באתר, בקובץ שהכינה גילת אפרים. הרבה תודה לה על כך!]

 

חוק העבד: ויקרא כ"ה 39 – 46

החוק פותח בתיאור המצב שהביא את האדם למכור את עצמו לעבדות: "וכי ימוך אחיך עמך…" כלומר אדם שפשט רגל, או ירד מנכסיו נאלץ למכור את עצמו לעבדות, כדי להמשיך ולהתקיים.

כאן הדגש הוא על היחס לעבד. האדון נדרש להתייחס לעבד הנמנה על עם ישראל כשכיר. אין להציק לו ואסור להעבידו בעבודת פרך. את הדרישה הזו מנמק המחוקק כך: "כי עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד" כלומר, אלוהים אוסר על מעמד העבדות בישראל! גם בהמשך

נאמר: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"  (ויקרא, כ"ה 55).

כלומר בני ישראל הם עבדי ה' בלבד, ולא יהיו עבדים לאדם אחר. על רקע זה בולט כאן היחס ההפוך לנוכרים: מהם ניתן לקנות עבדים ושפחות והם וצאצאיהם אינם משתחררים לעולם!

שלא כמו בשני החוקים בשמות ובדברים, הקובעים כי העבד משתחרר לאחר שש שנות עבודה, הרי כאן, בויקרא, העבד יוצא לחופשי רק בשנת היובל! במילים אחרות, החוק בויקרא לא מכיר בשחרור העבד לאחר שש שנים! מן המסופר בירמיהו ל"ד מסתבר כי בתקופת בית ראשון חוק העבד, הדורש את שחרורו בשנה השביעית לעבדותו, לא קוים כלשונו! הדעה השולטת במחקר המקראי היא שמרביתו של ספר ויקרא, הנמנה על "הרובד הכוהני" שבספרי התורה, נכתב בימי בית שני, לאחר שיבת ציון. סביר, אפוא, להניח כי המחוקק כבר היה מודע לעובדה שחוק העבד המקורי לא קוים ועל כן נקבע כאן שהעבד יוצא לחופשי רק בשנת היובל. על חוק היובל נלמד בהמשך.

[הערה אישית – אם חוקי שנת השמיטה היו קשים ביותר לביצוע, הרי חוקי היובל הם ממש בלתי אפשריים, וקרוב לודאי שלא קוימו מעולם ככתבם וכלשונם. זהו חוק "אידיאלי" לחברה אוטופית! 

לדוגמא, כאן, בחוק העבד, קשה לי לחשוב שעבד שסרב להשתחרר מעבדותו לאחר שש שנות עבדות, יצא לאחר חמישים שנה ויחזור לביתו! ראשית, לאן יחזור? האם הבית עמד 50 שנה בשיממונו? שנית, כיצד יתפרנס? קיומה של הדרישה מתאכזר לעבד, דווקא, בניגוד מוחלט לרוח החוק! ולא ארחיב]

 

 

 

 

ויקרא י"ט 1 – 18, 32 – 37 – חוקים סוציאליים

ספר ויקרא

ספר "ויקרא" נקרא על פי מילת הפתיחה שלו, אך במקורות חז"ל הוא מכונה "ספר הכוהנים". הספר מורכב מקבצים, או מגילות הנקראים "תורות", ועוסקים כל אחד בנושא ספציפי. קובץ מיוחד, פרקים י"ז – כ"ו נקרא "ספר הקדושה" ועוסק בקדושת העם, הכוהנים, הזמנים והארץ. ייחודו של חלק זה הוא העיסוק הנרחב ביחסים שבין אדם לחברו ולא רק בחוקי הפולחן והמקדש.

במחקר המקראי יש חילוקי דעות חריפים לגבי זמן כתיבתו ועריכתו של ספר ויקרא, אך קרוב לודאי שחלקים נרחבים בספר נתחברו לאחר שיבת ציון. נהוג לחשוב שהספר, כמו גם ספר "במדבר", נכתבו על ידי סופרים שנמנו על מעמד הכוהנים. שני הספרים עוסקים בהרחבה בעבודת המקדש, בקורבנות השונים וכו'. סגנונו של ספר "ויקרא", בדרך כלל, הוא יבש וענייני   פרק י"ט מתחיל את הפרשה שנקראת פרשת "קדושים", על סמך הפתיחה של הפרק.  

אזכורים לעשרת הדברות: פרק י"ט נפתח באזכורים לכמה מעשרת הדברות, כמו לדוגמא הדרישה לכיבוד הורים, שמירת השבת, האיסור להישבע לשווא בשם ה' וכו' ולא נרחיב.

פסוקים 11 – 12: יש כאן שורה של איסורים. ניתן לפרש כל אחד מהם בנפרד. במקרה זה פס' 11 עוסק בדינים שבין אדם לחברו, ואילו פס' 12, עוסק ביחסים שבין אדם לאלוהים. חז"ל מפרשים ששני הפסוקים קשורים בשורה של איסורים הנובעים אחד מן השני: הגנב מכחיש תחילה את עצם הגניבה. לאחר מכן הוא משקר ומאשים מישהו אחר. לבסוף הוא נשבע לשקר בשם ה', ובכך הוא מחלל את שמו.

פס' 13: "לא תעשוק את רעך, לא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". גם כאן באים שלושה איסורים רצופים. "גזל", פירושו לקיחה בכוח או סחיטה של חלש בידי חזק. "עושק", פירושו ניצול של החלש ללא משפט. האיסור השלישי עוסק בדחיית התשלום עבור יום העבודה ליום שלמחרת. מכאן אפשר גם ללמוד על המצב הכלכלי ששרר בישראל בימי חקיקתו של חוק זה: חיים מהיד לפה. לפחות אצל חלק מהעובדים שימש השכר היומי לקניית מזון, ודחיית התשלום פירושו אחד: משפחה רעבה!

(חוק דומה פגשנו כבר בדברים כ"ד 14 – 15)

פסוק 14: "לא תקלל חרש, ולפני עור לא תיתן מכשול ויראת מאלוהיך" שתי הדרישות הללו מצטרפות אל שלוש הדרישות בפסוק 13.  המשותף לכל האיסורים הללו: העובר עליהם אינו חושש מפחד המשפט, ולמעשה הם אינם ניתנים להוכחה כלל! ניתן גם לראות את האיסורים הללו בראיה רחבה הרבה יותר ולומר כי כוונת הכתוב היא: אסור להזיק לאחרים בכל נושא בו הם חלשים ממך.

פסוקים 15 – 16: קבוצה שלישית של חוקים שיש בה חמישה איסורים העוסקים בענייני משפט (כך בכל אופן, מפרשים זאת חז"ל). פס' 15 דורש מן השופטים שלא להתייחס למעמדו של האדם, לעשרו וכו' אלא לשפוט על פי דיני הראיות והעדויות המובאות בפניהם. הביטויים "לשאת פנים", "להכיר פנים", "להדר פנים" קשורים בהעדפה לכיוון כלשהו, האסורה אפילו אם המטרה היא לעזור לחלש. על-פי חז"ל, גם האיסורים בפס' 16, קשורים לענייני משפט: אסור למי שלקח חלק במשפט ללכת רכיל ולספר מי מבין הדיינים רצה לזכות, ומי- לחייב. את הביטוי "לא תעמוד על דם רעך" מפרשים חז"ל: אם אתה יודע על קיומה של עדות, אין אתה רשאי לשתוק- אחרת תהיה אשם בשפיכת דם נקי! פירוש אחר לפס' 16: על פי רש"י הכוונה כאן: אל תעמוד מנגד בשעה שחברך נתון בסכנה. אם ביכולתך להצילו מבלי שאתה בעצמך תיהרג – עליך לעשות זאת! [על כל זה למדנו בהרחבה במסגרת השיעורים ב"תרבות ישראל"]

פסוקים 17 – 18: פותחים ב"לא תשנא", ומסיימים ב"ואהבת". יש הרואים כאן קבוצה של חמישה איסורים ביחסים שבין אדם לחברו, אך יש הרואים בפס' 17 שלושה סעיפים של הוראה אחת. בפס' 18 נאמר "לא תקום ולא תיטור את בני עמך". נקמה היא החזרת מעשה רע למי שפגע בך ונטירה היא זיכרון המעשה שאירע בעבר זמן רב לאחר מכן.

"ואהבת לרעך כמוך": הקושי בביצוע של ציווי זה הוא כפול ומשולש. ראשית, אי אפשר לצוות לאדם על רגש, להצמיד אקדח לרקתו ולדרוש ממנו לאהוב! שנית, כבר אמרו חז"ל ש"אדם קרוב אצל עצמו", כלומר, דואג ראשית כל לצרכיו שלו, על-כן לא ייתכן שתבוא דרישה לאהוב אדם זר כפי שאתה אוהב את עצמך. קושי נוסף: מי הוא "רעך"? לכן יש לבחון למה בדיוק הכוונה בפסוק. למשפט זה פירושים אין-ספור וכדי לקצר נאמר רק כי חשוב מכל לזכור שכל אדם, באשר הוא אדם, נברא בצלם אלוהים, ואהבת האדם היא הערכה לכל מי שנברא בצלם.

הלל הזקן, בתשובה לבקשת אדם שרצה להתגייר וללמוד את כל התורה על רגל אחת, כלומר בחוק תמציתי אחד, בחר להביא את הנאמר כאן אבל בדרך השלילה: "דעליך סני, לחברך לא תעביד" ובעברית: מה שעליך שנוא, אל תעשה לחברך (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א). כלומר אל תפגע באדם בנקודות הרגישות לך עצמך. [גם על כך למדנו בהרחבה בשיעורי "תרבות ישראל"]

פס' 32: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן…" על פי כל הפרשנים המסורתיים, כמובן בעקבות המשנה והתלמוד, לא מדובר כאן רק בגיל כרונולוגי, אלא יש לכבד גם את כל מי שגדול ממך בחכמה.

פס 33 – 34: היחס אל הגר. פירוש המילה "אזרח" היא עץ השתול עמוק באדמתו, ובהשאלה: אדם קבוע במולדתו. על בני ישראל לעזור לגר, להזדהות עם חולשתו ולתמוך בו. ההנמקה – היסטורית.

פס' 35 – 37: שמירה על טוהר המסחר. הפירוש הראשוני של המילה "צדק": המידה הנכונה. אסור לרמות את רעך במידות היבש והלח. (לדוגמא, קילו צריך להיות קילו, וליטר – ליטר, אם כי מדובר במידות אחרות)

ולסיכום: אם העם יקיים את כל החוקים הכתובים בפרק, הם אכן יהיו קדושים, בדיוק כפי שנדרש מהם בפתיחת הפרק. אם נזכור כי פרוש המילה "קדוש" הוא "מיוחד", הרי ניתן בהחלט לקבל קביעה זו.

המילה המנחה בפרק: "אני ה'". ה' בודק ובוחן את מעשי האדם. "הפנקס פתוח והיד רושמת" וגם במקומות שלא נקוב העונש במפורש, אלוהים יגיב, בזמן כלשהו, על מעשי האדם – לחיוב או לשלילה.

           

ויקרא כ"ה – 8 – 23 – חוק היובל

על פי חוקי התורה, בכל שנה שביעית, במחזור קבוע וידוע, מציינים שמיטת קרקעות בארץ ישראל.

חוק היובל קובע כי לאחר שבע שנות שמיטה, כלומר לאחר 49 שנים, השנה החמישים תהיה שנה מיוחדת והיא "שנת היובל". יש לציין כי המספרים 7 ו – 50 הם מספרים טיפולוגיים וספירה זהה לזו של שנת היובל היא "ספירת העומר": לאחר ספירה של שבעה שבועות, כלומר  49 ימים, החל ממחרת הפסח, היום ה – 50 הוא חג השבועות.

על-פי הנאמר כאן, ביום הכיפורים של אותה השנה יש לתקוע בשופר בכל הארץ ולהכריז על קדושתה. דרך אגב, רש"י ופרשנים וחוקרים נוספים טוענים כי יובל, הוא שם נרדף לאייל, כמו למשל : "יישאו שבעת שופרות היובלים" (יהושע, ו' 4) וזהו המקור לשמה של שנת היובל. לדעת הרמב"ן פירושה של המילה יובל הוא חופש, דרור "וקראתם דרור בארץ" (פס' 10) וקשה להכריע בין הדעות. המושג "דרור" במקורו שאוב מהשפה האכדית, ופירושו שנה בה היו חוננים אסירים, מקילים במיסים ועוד.

הערה – זהו כמובן מקור המילה "יובל" בעברית של ימינו. הכוונה המקורית הייתה כמובן לציון יום הולדת 50 לאדם, או ארגון כלשהו, אבל כיום התרחב השימוש במושג ויש המשתמשים בו גם לציון סתם שנה "עגולה": יובל ה – 40 לבית הספר וכו'.

העיקרון הבסיסי של שנת היובל: הכול חוזר למצבו הראשוני: ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" כלומר אדם שמכר את נחלתי – יחזור אליה, עבד שנמכר לעבדות – יצא לחופשי ויחזור למשפחתו וכו'.

מפס' 11 – 12  מסתבר שגם בשנת היובל חל איסור על עיבוד האדמה והמטעים. נוצר, אפוא, רצף של שנתיים, בהן השדות, הכרמים  והמטעים יעמדו ריקים ושוממים והיבולים הם הפקר לכל הרוצה בהם. המחוקק עצמו עומד על הקושי המעשי בקיום החוק ומכין מראש תשובה לשאלה הנשאלת בפס' 20 : "וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף…?" על השאלה עונה המחוקק כי בשנה ה – 48 יברך אלוהים את הארץ בברכה מיוחדת ויבוליה יספיקו לשלוש שנים!

בפס' 13 – 17 מסביר המחוקק כיצד חוזרות הנחלות לבעליהן המקוריים. מן הפסוקים הללו מסתבר שבעצם אין כלל מכירה של קרקעות, אלא המוכר מחכיר לקונה את השדה, והתשלום הוא על-פי מספר שנות היבול הצפויות עד היובל, כלומר ככל שהיובל רחוק יותר, מחיר השדה גבוה יותר.

פס' 23 – לסיכום הקטע המחוקק חוזר ואוסר על מכירת קרקעות בארץ ישראל – לצמיתות.

דרך אגב, מרבית החוקרים סבורים כי על חוק זה בדיוק הסתמך נבות בסירובו למכור את הכרם לאחאב, והרי לנו עוד סיבה מדוע זמן כתיבת הסיפור על כרם נבות הוא מאוחר בהרבה לתקופת אחאב…..

[הערה בפסוקים הללו נפגשנו בעבר כאשר למדנו את הנושא "אונאת דברים" ב"תרבות ישראל"]

יש הרואים בחוק היובל אמצעי מצוין לצמצום פערים בחברה וכלי לשוויון חברתי. החוק אוסר, אפוא, מכירת קרקעות, אלא החכרתן לתקופה שלא תעלה על 49 שנים. רעיון זה בדיוק אומץ בחום על ידי מנהל מקרקעי ישראל, שבבעלותו כ – 92% מקרקעות מדינת ישראל. חקלאים, מושבים וקיבוצים וכן גם בעלי בתים צמודי קרקע חותמים עם המנהל על חוזים להחכרת הקרקע לטווח ארוך: 49 שנים, ולא יותר!

כפי שכבר הערתי קודם לכן, חז"ל הבינו כי החוק, כלשונו, איננו ניתן כלל לקיום.  מכיוון שנאמר שיש לקרוא דרור "לכל יושביה" של הארץ, הרי עם גלות בית ראשון הפסיקו לקיים את מצוות היובל, ואם נזכור את דעת המחקר כי ספר ויקרא נכתב בתקופת בית שני, מסתבר שהחוק מעולם לא קוים…..

דרך אגב, המילה "יובל" אומצה גם בשפות אחרות. למשל, קו הרכבת התחתית בלונדון, שנחנך לכבוד יום ההולדת ה- 50 של המלכה אליזבט נקרא  Jubilee line!

דברים ט"ז 18 – 20, י"ז 8 – 13 – סדרי שלטון

שני הקטעים הקצרים הללו עוסקים בסדרי השלטון ואכיפת החוק.

 

פס' 18 – 20 – קטע זה פותח קבוצה שלמה של דיני מדינה ומשטר: שפיטה, המלך, הכהן, הנביא, חוקי מלחמה, ביצוע פסק-דין מוות ועוד. בחוקים הללו הפנייה היא לסירוגין הן לשופט והן לעם, מכיוון שהעם חייב להיות שותף להליך המשפטי: אחד מהעקרונות החשובים ביותר במשפט הוא פומביות, כלומר הצדק חייב להיעשות לעיני כל! (כדברי השופט העליון האמריקאי, ממוצא יהודי, לואי ברנדס: "השמש היא חומר החיטוי החזק ביותר!" ) חוקי בתי הדין קודמים לחוק המלך, אולי כדי להדגיש כי המלך הוא רק ראשון בין שווים, וגם הוא כפוף לחוק, ואינו נמצא מעליו.

 

פס' 18- החוק פותח במינוי בעלי תפקידים. על השופטים להיות חכמים, בעלי ניסיון אך גם בעלי דמות חינוכית, מכיוון שתפקיד השופט איננו מצטמצם רק באכיפת החוק – עליו להשליט משפט צדק. 

שוטר – מובנה של המילה כיום הוא כמובן מי שתפקידו לבצע את פקודות השלטון ומערכת השפיטה ולדאוג להשלטת סדר ולאכיפת החוק. במקרא, פירושה הראשוני של המילה הוא אדם בעל מעמד גבוה. בשפות שמיות עתיקות רבות פירושו של השורש ש.ט.ר. הוא לכתוב, כלומר השוטר הוא מי שרושם את פסקי הדין של בית המשפט.

לא מצוין בחוק כמה שופטים יש למנות בערי השדה, אך מפרק י"ז ניתן להבין כי מדובר בשופט יחיד.

עצם הבאת החוק למינוי שופטים הוא חידוש מכיוון שמדובר כאן במערכת משפטית שאינה נבחרת באופן ספונטני על ידי העם. השופטים אינם עוד ראשי המשפחות או "הזקנים", אלא ממונים על ידי רשות מוסמכת. חשוב לציין כי המעבר משפיטה ספונטנית לשפיטה ממוסדת לא היה כה חלק ומהיר, ובפרקים הבאים יש עדיין חוקים המקנים סמכויות לזקני העדה.

 

פס' 19 – 20 – האיסור על לקיחת שוחד

במבוא לנושא החוק במקרא עמדנו על העובדה שכל חברה אנושית זקוקה למערכת חוקים, בכדי להסדיר את החיים בה. כבר משחר האנושות היה ברור לאדם כי לא די בחקיקת החוקים, אלא יש גם צורך לפרש אותם, ולקיים מערכת שתהיה מבוססת על "הצדק הטבעי", שתפשר ותפתור סכסוכים, בהסתמך על מערכת החוקים, ובדרך שונה מזו הנהוגה בעולם החי: מערכת המשפט, ולא "כל דאלים – גבר" (כל החזק – מנצח!). אין כמעט ספר מספרי המקרא שאיננו עוסק בדרך זו או אחרת במערכת המשפט, החל מחוקי המקרא, סיפוריו, ספרי ההיסטוריוגרפיה, ספרות הנבואה, וכמובן גם ספרות החוכמה והמזמורים. כולם מסכימים פה אחד כי ללא מערכת משפט הוגנת ותקינה, החברה הישראלית נידונה לכיליון ולהרס. מקורות רבים עוסקים בעדים ובמהימנותם. הפעם נעסוק בנושא שונה: השוחד לשופטים. לא לחינם מעסיק נושא השוחד את החברה האנושית, מאז ועד עצם היום הזה, מכיוון שאין כמו השוחד לפורר ולהרוס את המרקם האנושי העדין של כל חברה.

 

[ממש ברגעים אלה של כתיבת הדברים, אני מאזין ברקע להקראת פסק הדין במשפטו של ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, שהואשם בלקיחת שוחד. מסתבר שעל-פי הכרעת השופטים הוא חף מפשע!]

 

פס' 19 –חלקו השני של הפסוק לקוח מן הז'אנר החוכמתי, בדומה לפתגמים בספר משלי. השופט הלוקח שוחד כמוהו כעיור. הוא אינו מסוגל לראות את האמת המשפטית מכיוון שכספי השוחד שבכיסו מעוותים את אמות המידה המוסריות שלו, ודברי הצדיקים (מלשון צודקים) נראים לו אחרת מכפי שהם. כמובן שמי שיכול לשחד את השופט הוא מי שהממון בכיסו, וכך ייוצר שסע חברתי עמוק, לא רק כלכלי, אלא גם חברתי, בין עניים ועשירים.

בכלל, שני הפסוקים דנים בהוראות לשופטים ולעדים. נאסר על השופט "להכיר פנים", כלומר אסור לו לעוות את הדין בגלל הכרות קודמת עם אחד הצדדים במשפט [גם כיום, במדינת ישראל,  נהוג ששופט "פוסל את עצמו" מלשבת במשפט, אם מסתבר לו שיש לו הכרות אישית קודמת עם מי מהצדדים, שעלולה לגרום עיוות הדין]. השופטים נדרשים לרדוף  אחרי הצדק וזאת על מנת לקיים את אחד המוטיבים החשובים במקרא: ישיבה בארץ ישראל לאורך זמן מותנית בהתנהגות מוסרית (ודתית) נאותה של העם, ותפקידה של מערכת המשפט לשמור שהתנהגותו של העם אכן תהיה כזו "למען תחיה וירשת את הארץ".   

 

חוק בית המשפט העליון: י"ז 8 – 13

חוק זה הוא אחד החוקים האופייניים לריכוזיות השלטון, כפי שהיא מתבטאת בספר דברים. זוהי גם אולי הסיבה לכך שבבתי המשפט ישבו כהן לוי ושופט. אחד מתפקידי הכהן היה הנחיית העם בחיי היום-יום (מיכה ג' 11: "ראשיה בשוחד ישפוטו, וכהניה במחיר יורו…").

מי שבאים  לבית המשפט העליון אינם בעלי הדין עצמם, אלא השופטים מערי השדה שלא ידעו להכריע בדין. החוק מבחין כאן בשלושה ענפים של המשפט:

"בין דם לדם" – דינים של רצח והריגה, או עבירות שהעונש עליהן עלול להיות מוות.

"בין דין לדין" – דיני נזיקין, דיני ממונות וכו'.

"בין נגע לנגע" – אבחון מוקדם של מחלות מדבקות (צרעת, שחין וכו'), שהיו חשוכות מרפא, והייתה חשיבות עליונה של אבחונן המוקדם ככל האפשר.

השופט הבא לקבל את הייעוץ של בית המשפט העליון חייב לקבל את הכרעתו. אי מילוי אחר פסיקת בית הדין העליון עונשו מוות! חשוב ביותר: הנענש כאן אינו בעל הדין שנמצא חייב במשפטו, אלא השופט, שלא מילא אחר גזר הדין! שופט כזה נקרא בלשון ההלכה "זקן ממרה". העונש כאן חמור במיוחד מכיוון שהשופט שאינו מבצע את פסיקת בית המשפט העליון כלשונה, פוגע בסמכות מערכת השפיטה כולה, ועלול לגרום להתמוטטותה. בנוסף, הוא פוגע גם בסמכותו של הכהן, ובדרך עקיפה – בסמכות האל.