מסע סנחריב – 701 לפנה"ס
המקורות: י"ח, י"ט 35 – 37, דברי הימים ב' ל"ב 1 – 8, 30
יש קשר בין רפורמה דתית לפעילות מדינית – פוליטית. כאשר אשור הייתה בשיא כוחה והשפעתה על האזור הייתה לה גם השפעה תרבותית – דתית על המדינות הכבושות, שתושביהן אמצו לעצמם מנהגים דתיים, חברתיים ותפיסות עולם שאפיינו את הכובש. המרד של חזקיהו כנגד אשור לא היה אפוא רק פוליטי – מדיני אלא גם תרבותי – דתי. למרות שחזקיהו לא מרד בצורה בוטה, אלא רק ע"י סיפוח זוחל של ערי מדינה שכנות, התגובה האשורית לא אחרה לבוא. חזקיהו, שצפה שתגובה כזו תגיע, ערך הכנות נרחבות לפני שהחל במרד, הן בשטח הצבאי והן באגירת מזון והבאה בהסתר של מים לעיר (מלכים ב' כ' 20, דברי הימים ב' ל"ב 3).
בשנת 701 יצא סנחריב, מלך אשור, למסע לארצות המערב. מסעו מתואר בהרחבה על-ידי סופרי המלך. הוא כבש במהירות את כל ערי החוף מצידון ועד אשדוד. בינתיים מיהרו עמון, מואב ואדום להיכנע לפניו. ליד תל – אלתקה (יבנה, כיום) הוא נלחם כנגד כוחות מצריים, שנשלחו לנסות ולעצרו, והביסם ללא תנאי. אז פנה סנחריב אל תוך שפלת יהודה, כבש ערים בצורות רבות. לבסוף הגיע ללכיש, שהייתה העיר המרכזית באזור הדרום, והפך אותה למפקדתו. כיבוש העיר לכיש, על כל פרטיו ודקדוקיו, מתואר בתחריטי קיר שנשמרו היטב ונמצאו על קירות ארמונם של מלכי אשור בנינוה והובאו על ידי הבריטים, ששלטו בעיראק בתקופת החפירות, אל המוזיאון הבריטי בלונדון.
מכאן המשיך סנחריב וכבש את כל ארץ יהודה, למעט ירושלים. סנחריב עצמו מתאר את כיבוש יהודה:
"ואשר לחזקיהו היהודי, אשר לא הביא את צווארו בעולי, על 46 עריו הבצורות…..שמתי מצור וכבשתי אותן ע"י סוללות עפר כבוש ששמתי עליהן…ואותו שמתי כציפור בכלוב בתוך ירושלים עיר ממלכתו".
סנחריב מתפאר עוד בכך שלקח בשבי 200,150 נפש מתושבי יהודה, מספר שעל פניו נראה מוגזם מאד.
סנחריב הגיע עד ירושלים ושם מצור על העיר. חזקיהו במצוקתו נכנע למלך אשור ושלם לו מס כבד, אשר אילץ אותו להוציא את כל אוצרות הארמון והמקדש, ומשלא הספיק הכסף, הוא נאלץ גם להוריד את ציפויי הזהב מדלתות בית המקדש. סנחריב לא הסתפק בכך. הוא הידק את המצור על העיר, כנראה כדי להכניע את יהודה כליל, כדי להבטיח את עורפו במלחמה עתידית אפשרית כנגד מצרים.
תיקוני הפולחן של חזקיהו
מעשיו של חזקיהו לתיקון הפולחן, ולסילוק עבודת אלילים מתוארים בפרק י"ח 4. בדברי הימים ב', כ"ט – ל"א מוזכרות פעולות נוספות:
1. חידוש העבודה הפולחנית בבית המקדש, שהופסקה על-ידי אחז, אביו של חזקיהו.
2. טיהור המקדש וכליו על-ידי הכוהנים.
3. חגיגת הפסח ("פסח חזקיהו") ברוב עם ובהשתתפות תושבי ממלכת הצפון (לכן נחוג הפסח בחודש השני!).
4. ארגון הכוהנים והלויים לעבודת הקודש במקדש.
ההכנות למרד נגד אשור
ההכנות למרד כמעט ואינן מוזכרות בספר מלכים. לעומת זאת, בדברי הימים ב' לב' 1 – 8 וכן בפס' 30 מסופר כי:
1. חזקיהו סתם מעיינות ונחלים, כדי שלחיילי צבא אשור לא יהיו מי שתייה (פס' 1 – 4).
2. תיקן וחיזק את חומות ירושלים (פס' 4 – 5).
3. הכין נשק לאנשי הצבא (פס' 5).
4. גייס את העם, ארגן את הצבא ועודד את המוטיבציה בקרב הלוחמים (פס' 6 – 8).
5. בנה ערי מסכנות (מחסנים) לאכסון מזון לשעת המצור (פס' 28).
6. הביא בהסתר מי שתייה לירושלים, במבצע הנדסי מפואר, ע"י חציבת נקבת השילוח (פס' 30).
אמצעים רטוריים בנאומי רבשקה
הנאום הוא "סוג ספרותי" המופיע לעתים בתנ"ך. מטרת הנואם היא לשכנע את שומעיו בצדקת דבריו. על כן הוא משתמש ב"אמצעים רטוריים" שונים. בעולם העתיק, וגם בימינו, אנשים לומדים במיוחד את אמנות הנאום – רטוריקה. נואמים מפורסמים, שמם נשאר חקוק בזיכרון האנושי עד ימינו כמו ציצרו (קיקרו) ברומא ודמוסתנס ביון. בין האמצעים הרטוריים ששם המחבר המקראי בפיו של רבשקה :
1. מלים מנחות. בחלק הראשון: השורש ב.ט.ח. – כדי לערער את בטחון העם. בחלק השני: ה. צ. ל. – צדקיהו לא יוכל להציל את העם מידי מלך אשור.
2. הבאת טענת היריב וסתירתה: "אמרת אך דבר שפתיים.." "..וכי תאמרון אלי.." "..כי יסית אתכם לאמור".
3. שאלות רטוריות: "מה הביטחון הזה אשר בטחת"?, "…ההצל הצילו…"?
4. השאלה: "משענת הקנה הרצוץ..".
5. הקנטה והשפלה: "..אלפיים סוסים", לאכול צואה ולשתות שתן.
6. אירוניה: "איה אלוהי ספרוים", "…מי בכל הארצות אשר הצילו את ארצם…".
7. תקיעת טריז בין העם ובין מלכו וערעור הביטחון במלך:"אל תשמעו אל חזקיהו…".
8. פיתוי. העתיד הורוד המובטח לאותם אלה שייכנעו ללא קרב, בניגוד לאלה שיצטרכו לאכול את הפרשותיהם.
9. פניה מזלזלת אל המלך, ופנייה בגוף שני (מרמז על קרבה) אל העם, השומע אותו מעל החומות.
10. ניגודים: "המלך הגדול, מלך אשור" לעומת "חזקיהו", ללא שם תואר. כך מושפל חזקיהו.
11. השוואה בין ה' אלוהי ישראל לאלי הארצות השכנות – כמוהם, גם הוא ייכשל בהצלת עמו.
נאומו של רבשקה, על שני חלקיו, הטיל אימה ופחד על העם, השרים והמלך. ברור היה להם כי העיר ירושלים עומדת בפני כניעה ללא תנאי. חזקיהו קורע את בגדיו, לאות אבל על האסון העומד להתרחש ושולח משלחת אל הנביא ישעיהו בן אמוץ, כדי שיתפלל עבור העיר ותושביה. ישעיהו נושא נבואה שעיקרה: סנחריב לא יכבוש את ירושלים. הוא ישמע שמועה, יחזור לארצו ושם ימות. גם חזקיהו מתפלל לפני ה' ומבקש ממנו את רחמיו (פרק י"ט 15 – 19)
ההצלה הפלאית של ירושלים – פרק י"ט 35 – 37
שלושת הפסוקים האחרונים בפרק י"ט מספרים סיפור פלאי על הצלת ירושלים והסרת המצור. בלילה אחד מכה מלאך ה' 185,000 מחיילי אשור! סנחריב, אשר פחד לאבד את האימפריה כולה, שב בחיפזון לארצו. הכתוב מספר כי בעוד הוא מתפלל לאלוהיו במקדש אלוהי אשור בעיר נינוה, שניים מבניו רוצחים אותו ובורחים לארץ אררט, ובן שלישי – אסרחדון – עולה למלוכה במקומו של סנחריב שנרצח.
מה באמת קרה באותה עת? האם ניתן לדעת מהן העובדות ההיסטוריות לאשורן?
נתחיל מהסוף. סנחריב אכן שב לארצו, ובאמת נרצח בידי בניו, אך על-פי מקורות אשוריים, שאין סיבה לפקפק במהימנותם, הדבר קרה בשנת 680 לפנה"ס, כ – 20 שנה לאחר שחזר ממסעו, ולא כפי שמתקבל הרושם מן הכתוב בספר מלכים שהדבר קרה מיד ובסמוך למסעו של סנחריב למערב. תהליך זה של קיצור הזמנים נקרא "טלסקופיה". הסופר המקראי רצה, קרוב לודאי, להראות לקוראיו כי נבואתו של ישעיהו התגשמה במלואה, ומהר!
ולמי שאיננו מאמין כי אלוהים מתערב במלחמות על פני כדור הארץ, ולמי שמפקפק בכך ש – 185,000 חיילים מתו בלילה אחד נספר כי היסטוריונים עתיקים רבים ניסו להסביר את מה שהתרחש בסוף מסעו של סנחריב, ביניהם ההיסטוריון היווני הרודוטוס, ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ואחרים. אחת ההשערות היא שחולדות, שנמשכו למגינים העשויים עור של חיילי אשור, הפיצו בקרב החיילים את מחלת הדבר. פרצה מגיפה ובפני סנחריב עמדה הדילמה: להמשיך במצור ולאבד את מרבית חייליו, או לוותר על כיבוש ירושלים ולשמור על שלמות צבאו. על-פי השערה זו בחר סנחריב, כמובן, באפשרות השנייה. קשה לדעת אם אכן כך היו פני הדברים, אך השערה מעין זו אינה עומדת בסתירה לחוקי הטבע, ואיננה דורשת בהכרח התערבות אלוהית….
להצלה הפלאית של ירושלים מידי סנחריב הייתה גם השלכה שלילית: תושבי העיר התחילו להאמין כי אלוהים לא ייתן את ידו להרס בית מקדשו, ועל כן המקדש, העיר ותושביה חסינים מכל רע, מה שמאפשר להם לחטוא חטאים דתיים ומוסריים קשים, בידיעה שלא יאונה להם דבר! על כך נלמד בהמשך.