תהלים ח' – גדולת האל מול אפסות האדם
הישראלים ראו את הטבע באור שונה מן העמים השכנים. בעוד שהבבלים, המצרים וכו' ראו בטבע את האלוהות עצמה, ראו הישראלים את השמים כעד בלבד לגדולת האל: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים, י"ט 1). השמש היא משרתו של האל, וכן שאר איתני הטבע הסרים למרותו המוחלטת. הרמב"ם טוען שככל שירבה האדם לחקור את הטבע, יכיר יותר ויותר בגדולת יוצרו. נושא מרכזי במזמורי הטבע בספר תהלים הוא האדם ויחסו לאלוהיו.
מזמור ח' הוא המנון תודה על מקומו של האדם בעולם. אין זה שיר תודה לאומי, ואין כאן גם הודיה של היחיד לאלוהיו. האדם, כיצור אנושי, עומד מלא התפעלות מול העולם שיצר ה', ומודה לו על החסד הרב שזכה לו.
הרעיון המרכזי במזמור הוא: אפסות האדם וחולשתו מתבלטת ומתעצמת כאשר משווים בינו ובין גדולת השמים והארץ, ולעומת זאת, עליונות האדם וייחודו מתבלטת כאשר משווים בינו לבין שאר הברואים. המזמור בנוי מכותרת: פסוק 1 וממסגרת ספרותית: פסוקים 2 ו – 10, ומשני חלקים: פס' 2 – 3, 4 – 9. בכל חלק דנים בשמים, בגדולת האל ובקטנותו של האדם. תחביר הפסוקים מלמד שהעיקר בהם הוא דווקא האדם וגורלו, ולאו דווקא השמים והודם. האדם מופיע במשפט הראשי, ואילו השמים – במשפט הטפל: "כי אראה שמיך….מה אנוש כי תזכרנו, בן אדם כי תפקדנו".
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – העדות לכוחו של אלוהים נשמעת אפילו מפיהם של תינוקות. תינוק הרואה את הטבע מתרשם עד כדי כך שבפיו טענות כנגד אויבי ה' ומכחישי קיומו.
"מה אנוש כי תזכרנו…" – זוהי כמובן שאלה רטורית, קריאת התפעלות ותודה. מאידך, האדם נברא בצלם אלוהים ולכן הוא שונה ממנו אך במעט. תפקידו, על-פי בראשית, א' הוא לשלוט על העולם ולכבוש את הבלתי נודע. (אנוש הוא נכדם של אדם וחוה, בנו של שת – בראשית, ד' 26)
בכל המזמור יש מתח בין שתי גישות: אנתרופוצנטרית – הרואה את האדם במרכז הבריאה, ותיאוצנטרית – הרואה את האלוהים כמרכז היקום. הגישה השולטת, בסופו של דבר, היא כמובן השנייה: עליונות האדם על שאר בעלי החיים ניתנה לו על-ידי האל, וכך גם מסתיים המזמור: האדם גדול וחזק מכל יתר הברואים ושולט בהם, אך עליו לזכור תמיד את גדולתו של ה', ואת תלותו המוחלטת בו.
תהילים ק"ד – גדולת האל כבורא עולם
פס' 1 – 9 - גדולתו של ה' בשעה שברא את העולם.
"עוטה אור כשלמה" כמו בסיפור בראשית, האור הוא הדבר הראשון שבורא אלוהים, אבל כאן התיאור אנושי וחי: האור דומה לשמלה לבנה, והשמיים – כאוהל ענקי הפרוש על הארץ.
"המקרה במים עליותיו.." בעוד שהבריאה בבראשית א' היא חד-פעמית, ונעשית במאמר, ללא השתתפות פיזית פעילה של האל הבורא, הרי כאן במזמור היא מתוארת כתהליך מתמשך, כשאלוהים יוצר את איתני הטבע במו ידיו.
כמו במיתוסים השונים, מקומו של האל הוא בשמים (תפיסה שאומצה במלואה על ידי מחברי ספר דברים) ואילו העננים משמשים לאל כמרכבה. מוטיב דומה נמצא בשירת אוגרית, השירה הכנענית העתיקה, ולא נרחיב.
"תהום בלבוש כסיתו, על הרים יעמדו מים" בדומה למסופר בבראשית, וגם במיתוס הבבלי, העולם נברא תחילה כשהוא מוצף במים, והמילה "תהום" אינה נפקדת גם כאן (השווה:"תיאמת", במיתוס הבבלי אנומה אליש, בהמשך).
"מן גערתך ינוסון.." חוקרים טוענים כי יש כאן יותר מרמז לסיפור המיתולוגי על מרד הים. האל גוער במים והם חוזרים למקומם. כאמור, הסיפור בבראשית מנסה למחוק כל שריד וזכר לסיפורי מיתוס כלשהם, ועל-כן שם אלוהים בפשטות אומר למים להיקוות בימים, ומיד הם עושים כך. בשני המקורות, לאחר שהמים נקוו במקומות המיועדים להם הם לא שבו לכסות את הארץ.
פס' 10 – 30 ההרמוניה בטבע והתכלית בבריאה – לאחר שהמשורר פרט את הבריאה הקוסמית של העולם הוא עובר לתאר תופעות טבע שונות. לפי המתואר במזמור לכל אחת מתופעות הטבע יש תכלית מסוימת. שום דבר לא נעשה לחינם. המים נועדו להשקות את האדם, לאפשר לו חיים, להצמיח את גדולי השדה והעצים. הללו מצידם נועדו לשכן את הציפורים בין ענפיהם. גידולי השדה משמשים מזון לבני האדם ולבעלי החיים, אשר מוצאים, כל אחד מהם, מקום מסוים להתגורר בו: "הרים גבוהים ליעלים. סלעים מחסה לשפנים". אבל בעוד בעלי החיים מוצאים את אוכלם מוכן "מצמיח חציר לבהמה", הרי האדם נצרך לעמול כדי למצוא לו מזון: "ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ", כמובן שזהו הד לסיפור גן העדן הקדום. אך לעומת בעלי החיים, האוכלים אך ורק כדי להתקיים, הרי לאדם הועיד אלוהים גם מאכלים ומשקאות שהם מעבר לצורכי הקיום הבסיסי (פס 15).
האור נברא לטובת האדם, וכמו בסיפור בספר בראשית גרמי השמים הם המבדילים בין היום לבין הלילה, וגם כאן, תפקידו של הירח הוא להשתתף בקביעת לוח השנה: "עשה ירח למועדים". בפס' 19 – 23 המשורר מרחיב ומפרט את ההבדל בין שעות האור והחושך. עם רדת החשכה יוצאות חיות הלילה ושאר הטורפים לשחר לטרף, עם עלות היום חוזרות החיות למאורתן, ואז האדם יכול לצאת לעבודתו ללא חשש.
פס' 24 – פסוק אופייני להמנוני הטבע בספר תהילים. גדולת האלוהים מנוסחת כשאלה רטורית.
פס' 25 – 26 - מתארים את ההרמוניה המושלמת השוררת בים. הדגים הגדולים והקטנים שוחים יחדיו, האניות מפליגות אל האופק ואלוהים משחק לו להנאתו עם הלוויתן אשר יצר. זוהי תמונה הפוכה לחלוטין מזו המצטיירת במיתוסים הקדומים, שם הים הוא שדה הקרב העיקרי, והמלחמות בין האלים ומפלצות המים, כמו התנינים הגדולים והלווייתנים הן עקובות מדם.
פס' 27 – 30 – מסכמים את דאגתו של האל לברואיו. מחד - כאשר הוא רוצה בטובתם הם זוכים לאכול מידו, ובזמן, אבל מאידך – אם הוא חפץ להענישם, הוא ממיתם באחת. זהו רעיון המופיע רבות במסורת היהודית: ה' ממית ומחייה.
"תשלח רוחך – יבראון, ותחדש פני אדמה" – המוות הוא חלק ממחזור החיים. דור הולך ודור בא. אלוהים נותן את רוחו בברואיו כולם, לא רק באדם, באופן קבוע ומתמיד, אבל הוא האחראי גם ל"איסוף" הרוח מהם, כלומר למותם.
פס' 31 – 35 חלקו האחרון של המזמור שונה לחלוטין מקודמיו. המשורר מתפלל לאלוהים שימשיך ויקיים את הסדר הקוסמי בעולם, זאת מכיוון שהוא מודע לכך שהאל יכול גם אחרת: המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו" – די במבט של האל לחולל רעש אדמה, ונגיעה קטנה שלו עלולה להביא להתפרצותם של הרי הגעש, הרדומים בדרך כלל.
המשורר חותם את המזמור בבקשה מאלוהים להשמיד את הרשעים, מכיוון שאותם אנשים המציגים את הרוע האנושי הם שפוגעים בהרמוניה של הארץ, ובשלמותה של היצירה האלוהית.
משלי ח' – החכמה מספרת על עצמה
פס' 22 – 31 – החכמה עזרה לאלוהים לברוא את העולם
בפתיחת הקטע מצהירה החכמה שלפני הכול, בטרם ברא את העולם, אלוהים ברא דווקא אותה. היא נעשתה נסיכה עוד מזמן קדום, נוצרה לפני היות התהומות והמעיינות, לפני יצירת ההרים והגבעות ולפני יצירת האדם. כשאלוהים ברא את השמים, היא כבר הייתה שם (פס' 27 – 28) והיא נכחה כאשר קבע אלוהים את הגבולות למי הים, וכאשר יצר את היבשות, שנפרדו מן המים. "ואהיה אצלו אמון" החכמה הייתה חניכה של אלוהים, השתעשעה ושחקה איתו בכל יום. אחרי שנברא העולם, השתכנה החכמה בתוכו, ומאז היא משתעשעת שם עם בני האדם.