המקורות: בראשית א – ב' 4 תהילים ח', ק"ד משלי ח'
פרק א' – ב' 4a – סיפור הבריאה הראשון
משחר האנושות, בכל תקופה ותקופה התעניין האדם בשאלות כיצד, מדוע ומתי נברא העולם. הן המדע והן הדתות השונות מניחים הנחות שעד היום אינן ניתנות להוכחה.
הפרקים הראשונים של ספר בראשית, פרקים א' – י"א, עוסקים בראשית התפתחותו של העולם בכלל, והאנושות כולה בפרט. הדבר מעיד על כוונת המחברים שהתנ"ך יהיה ספר אוניברסלי, ולא רק לאומי בלבד. עם זאת, ברור שהם משמשים כפתיחה מיוחדת לתולדות עם ישראל: ההיסטוריה של האנושות כולה משמשת פתיחה להיסטוריה של עם אחד קטן.
שני סיפורי בריאה : כאשר באים לבחון ולנתח יצירה ספרותית, שהיא חלק מיצירה גדולה יותר, יש קודם כל לתחום את גבולותיה. מניתוח הסיפור בפרק א' עולה בברור שהסיפור איננו מסתיים בפס' 31. יש חוקרים הטוענים כי הסיפור מסתיים בפרק ב' 3, ביום השבת. חוקרים אחרים, טוענים שהסיפור נגמר באמצע פס' 4 במשפט: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם". זוהי כנראה ההשערה העדיפה, מכיוון שמשפט זה מהווה מעין סיכום לסיפור כולו, שהתחיל במשפט פתיחה המכיל גם הוא את המילים "ארץ", "שמים" ואת הפעל "ברא", אבל בסדר כיאסטי. משפט זה יוצר לסיפור מסגרת ספרותית. נימוק נוסף המחזק דעה זו הוא שכל הסיפור הראשון בנוי על כפולות של המספר הטיפולוגי שבע. לדוגמא, השורש ב.ר.א מופיע בסיפור שבע פעמים אם אנחנו תוחמים את הסיפור בהתאם להצעה זו. ולבסוף, הנימוק החזק ביותר, לדעתי, הוא שהחל מהמשפט השני בפס' 4 משתנה שמו של האל הבורא (עד כאן – אלוהים, מכאן ואילך – ה' אלוהים) והשורש הוא "עשה" ולא "ברא". המחקר המקראי קובע כי מכאן ואילך מתחיל סיפור נוסף על בריאת העולם, שונה מאד מהראשון, ועל כך בהמשך.
חלוקת התנ"ך לפרקים: הסיבה לכך שפרק א' מסתיים ביום השישי מעניינת: חלוקת התנ"ך לפרקים נעשתה על-ידי הכומר הבריטי לנגדון, בראשית המאה ה – 13. על מנת "לנתק" את השבת מסיפור בריאת העולם, ולהמעיט בחשיבותה ובקדושתה [נא לזכור: בנצרות יום ראשון הוא היום הקדוש], הוא סיים את פרק א' בפסוק 31. חלוקה זו מנוגדת לכל הגיון, מכיוון שכל הפרק הראשון בנוי סביב המספר שבע וכפולותיו, והשבת, שהיא היום השביעי, היא שיא הבריאה, וחלק אינטגרלי ממנה. במקורה, נעשתה החלוקה של לנגדון על מנת לאפשר לנוצרים התמצאות טובה יותר בתנ"ך, במהלך הויכוחים האידיאולוגיים עם היהודים שנערכו בתקופה זו בספרד. לנגדון חילק את התנ"ך ל – 929 פרקים וברוב המכריע של המקומות החלוקה מדויקת להפליא. המעניין, ואולי המוזר, הוא שהיהדות קיבלה את חלוקתו של לנגדון ללא ערעור!
"יש מאין" או "יש מיש"? פסוק 1 מהווה מעין פתיחה חגיגית, תמצית הכל. אלהים לא נברא. הוא היה מאז ומעולם, הוא, ורק הוא בלבד יצר את העולם. כל מה שקורה בעולם אינו מקרי, אלא נובע מרצון האל.
האם העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין"? כלומר, האם אלהים ברא את העולם מחומרים שכבר היו קיימים, או שמא אלהים יצר את העולם מלא כלום? שאלה פילוסופית קשה זו העסיקה רבות את חכמי ימי הביניים. זאת מכיוון שאם התשובה היא "יש מיש" הרי המסקנה היא שמישהו כבר ברא את החומרים מהם נוצר העולם, עוד לפני אלהים. על-פי פתיחת פרק א' נראה שהעולם נברא דווקא "יש מיש", מה שהציק מאד לפרשנות המסורתית, ולא ארחיב.
סיפור הבריאה : על-פי המסורת היהודית "העולם נברא במאמר", כלומר בכל הפרק, הבריאה היא באמצעות אמירה בלבד. אין שום תיאור ממשי של עצם הבריאה. ביום הראשון ברא אלהים את האור. יש לשים לב שהחושך הוא מצב של היעדר אור, ואינו יצירה של אלהים. חז"ל טוענים כי אלהים ברא קודם כל את האור, משל לבנאי שהביא חומרי בניין, וכדי להתחיל בבנייה הוא מביא זרקור שיאיר את המקום.
סיפור הבריאה בנוי בצורה סכימטית ומתחלק לשבעה חלקים. בכל חלק יש נוסח קבוע: "ויאמר אלהים ..וירא … כי טוב…. ויהי ערב ויהי בוקר". למבנה זה יש משמעות רעיונית: הבריאה אינה מקרית, אלא מתוכננת. תחילה היסודות הדוממים והמוצקים. לאחר מכן הצומח, החי וכנקודת השיא נברא האדם. כל סטייה מהמבנה יש לה משמעות ומטרה ספרותית. הרעיון המרכזי הוא הסדר. העולם היה במצב של תוהו ובוהו ואלהים ארגן אותו למסגרת הרמונית אחת.
השמש והירח, בניגוד למסופר בדתות אחרות, ממלאים את פקודת האל ואין להם קיום עצמאי. הם אמנם מושלים ביום ובלילה, אך שלטונם מוגבל בזמן והם סרים למרות האל שבראם. יש לשים לב שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי, והאור, עליו מסופר ביום הראשון, מקורו מטה-פיסי, והוא איננו אור השמש.
בניגוד לכל שאר בעלי החיים, התנינים נזכרים כאן במפורש. זאת במסגרת תהליך הדה-מיתולוגיזציה (מאבק כנגד המיתוסים הקדומים) שעבר סיפור הבריאה. בניגוד למיתוסים הקדומים במזרח, המתארים מאבק אלים בין האל הבורא ויצורי ענק ימיים, שעל גוויותיהם נבראו היבשות, הרי כאן אלהים יצר את התנינים לבדו, ללא כל מאבק.
גם תאור בריאת השמש והירח קשור לרעיון זה. בעוד אצל עמים אחרים הייתה סגידה לגרמי השמים השונים, הרי כאן אלוהים ברא את השמש, הירח והכוכבים והם אינם אלים, ואין להם כוח, או רצון משלהם.
בריאתו של האדם מיוחדת משאר הברואים. רק לבריאת האדם קדמו מחשבה ותכנון אלוהיים. הוא נברא "בצלם אלהים", מקבל ברכה מיוחדת, נועד לשלוט בשאר בעלי החיים, ורק עליו מסופר שנברא "זכר ונקבה". מעמד האישה בסיפור זהה למעמד הגבר, והמילה "אדם" מתארת את שניהם.
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בפסוק זה שני קשיים: הראשון, קושי לשוני – אמוני: מדוע מדבר האל בלשון רבים? השני,קושי אמוני: הרי האל הוא ישות מופשטת, וכיצד אפשר לייחס לו "צלם" או "דמות"? לקושי הראשון שתי תשובות מקובלות: אלוהים מדבר בלשון כבוד, או לחילופין הוא מדבר אל הפמליה של מעלה. לבעיית ה"צלם" ניתנו תשובות רבות. אחת המקובלות שבהן: אין מדובר כאן בדמות פיסית ממש, אלא שהאדם ניחן, יותר משאר בעלי החיים, ביכולת לחשוב וביכולת לבחור בין חלופות שונות. בסיפור זה, המתאר עולם הרמוני ומושלם, האדם וגם שאר בעלי החיים ניזונים אך ורק מצמחים, ואין בעל חיים אחד ניזון מבשרו של בעל חיים אחר. רק לאחר המבול הרשה אלהים לנח ובניו לאכול בשר. כאמור, הסיפור מסתיים עם בוא השבת, המהווה את שיאה של הבריאה האלוהית.
סיפור הבריאה בפרק א' הוא פילוסופי, נטול פרטים "פיקנטיים" ומיועד כנראה לשכבה המשכילה יותר של הקוראים.
פרשנות ימי הביניים – אחד מהמיומנויות הנדרשות במבחן הבגרות תנ"ך היא "התמודדות" עם פרשנות המקרא של פרשנים מתקופת ימי הביניים. על פרשנים אלה נמנים, בין היתר: ר' שלמה יצחקי (רש"י), ר' דוד קמחי (רד"ק), ר' אברהם אבן עזרא (ראב"ע), ר' משה בן נחמן (רמב"ן), ר' שלמה בן מאיר (רשב"ם) ורבים אחרים.
השאלות בנושא זה מביאות את דברי הפרשן ונושאות אופי כמעט קבוע: ראשית השאלה היא עם איזה קושי מתמודד הפרשן? מה "מציק לו" בטקסט אותו הוא בא לפרש? השאלה השנייה היא: כיצד מתמודד הפרשן עם הבעיה?
שאלה לדוגמא: הפרשן יוסף בכור-שור מפרש את פסוק 27 בבראשית פרק א' כך: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם, אלוהים ברא אותו". עם איזה קושי מתמודד הפרשן, וכיצד הוא פותר אותו? [תשובה: הפרשן מתמודד עם "בעיית הצלם". הוא פותר אותה באמצעות הוספת פסיק לאחר המילה "בצלם". (הוא רשאי לעשות זאת, מכיוון שהתנ"ך התקדש באותיותיו, אבל הניקוד והפיסוק מאוחרים לטקסט במאות רבות של שנים!) על ידי הוספת הפסיק "שובר" הפרשן את הצרוף "צלם אלוהים". לפי הקריאה החדשה אלוהים ברא את האדם בצלם של אדם, זאת מכיוון שהמילה "בצלמו" מתייחסת לפי הקריאה הזו לאדם, ולא לאלוהים.]
במהלך לימודינו נתרגל מספר לא קטן של שאלות מסוג זה.
בריאת העולם במקורות מקראיים נוספים.
בריאת העולם בכלל, והאדם, בפרט, נזכרת כמובן גם במקומות רבים נוספים בתנ"ך. נראה להלן שני מזמורי תהלים הדנים בנושא. בתהלים, מזמור ק"ד, המשורר עומד נפעם נוכח העולם שברא אלוהים. הוא מודה לו על כך ומבקש ממנו להשמיד את הרשעים ואילו במזמור ח' מתפעם המשורר מגדולתו של אלוהים, בעיקר נוכח ההשוואה עם האדם אשר ברא, השולט אמנם ביתר הברואים, אך כמוהו כאין וכאפס מול בוראו.
נראה גם כיצד בריאת העולם נזכרת במשלי ח', תוך כדי דיון פילוסופי במהותה של החכמה.
תהילים ק"ד – גדולת האל כבורא עולם
פס' 1 – 9 - גדולתו של ה' בשעה שברא את העולם.
"עוטה אור כשלמה" כמו בסיפור בראשית, האור הוא הדבר הראשון שבורא אלוהים, אבל כאן התיאור אנושי וחי: האור דומה לשמלה לבנה, והשמיים – כאוהל ענקי הפרוש על הארץ.
"המקרה במים עליותיו.." בעוד שהבריאה בבראשית א' היא חד-פעמית, ונעשית במאמר, ללא השתתפות פיזית פעילה של האל הבורא, הרי כאן במזמור היא מתוארת כתהליך מתמשך, כשאלוהים יוצר את איתני הטבע במו ידיו.
כמו במיתוסים השונים, מקומו של האל הוא בשמים (תפיסה שאומצה במלואה על ידי מחברי ספר דברים) ואילו העננים משמשים לאל כמרכבה. מוטיב דומה נמצא בשירת אוגרית, השירה הכנענית העתיקה, ולא נרחיב.
"תהום בלבוש כסיתו, על הרים יעמדו מים" בדומה למסופר בבראשית, וגם במיתוס הבבלי, העולם נברא תחילה כשהוא מוצף במים, והמילה "תהום" אינה נפקדת גם כאן (השווה:"תיאמת", במיתוס הבבלי אנומה אליש, בהמשך).
"מן גערתך ינוסון.." חוקרים טוענים כי יש כאן יותר מרמז לסיפור המיתולוגי על מרד הים. האל גוער במים והם חוזרים למקומם. כאמור, הסיפור בבראשית מנסה למחוק כל שריד וזכר לסיפורי מיתוס כלשהם, ועל-כן שם אלוהים בפשטות אומר למים להיקוות בימים, ומיד הם עושים כך. בשני המקורות, לאחר שהמים נקוו במקומות המיועדים להם
הם לא שבו לכסות את הארץ.
פס' 10 – 30 ההרמוניה בטבע והתכלית בבריאה – לאחר שהמשורר פרט את הבריאה הקוסמית של העולם הוא עובר לתאר תופעות טבע שונות. לפי המתואר במזמור לכל אחת מתופעות הטבע יש תכלית מסוימת. שום דבר לא נעשה לחינם. המים נועדו להשקות את האדם, לאפשר לו חיים, להצמיח את גדולי השדה והעצים. הללו מצידם נועדו לשכן את הציפורים בין ענפיהם. גידולי השדה משמשים מזון לבני האדם ולבעלי החיים, אשר מוצאים, כל אחד מהם, מקום מסוים להתגורר בו: "הרים גבוהים ליעלים. סלעים מחסה לשפנים". אבל בעוד בעלי החיים מוצאים את אוכלם מוכן "מצמיח חציר לבהמה", הרי האדם נצרך לעמול כדי למצוא לו מזון: "ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ", כמובן שזהו הד לסיפור גן העדן הקדום. אך לעומת בעלי החיים, האוכלים אך ורק כדי להתקיים, הרי לאדם הועיד אלוהים גם מאכלים ומשקאות שהם מעבר לצורכי הקיום הבסיסי (פס 15).
האור נברא לטובת האדם, וכמו בסיפור בספר בראשית גרמי השמים הם המבדילים בין היום לבין הלילה, וגם כאן, תפקידו של הירח הוא להשתתף בקביעת לוח השנה: "עשה ירח למועדים". בפס' 19 – 23 המשורר מרחיב ומפרט את ההבדל בין שעות האור והחושך. עם רדת החשכה יוצאות חיות הלילה ושאר הטורפים לשחר לטרף, עם עלות היום חוזרות החיות למאורתן, ואז האדם יכול לצאת לעבודתו ללא חשש.
פס' 24 – פסוק אופייני להמנוני הטבע בספר תהילים. גדולת האלוהים מנוסחת כשאלה רטורית.
פס' 25 – 26 - מתארים את ההרמוניה המושלמת השוררת בים. הדגים הגדולים והקטנים שוחים יחדיו, האניות מפליגות אל האופק ואלוהים משחק לו להנאתו עם הלוויתן אשר יצר. זוהי תמונה הפוכה לחלוטין מזו המצטיירת במיתוסים הקדומים, שם הים הוא שדה הקרב העיקרי, והמלחמות בין האלים ומפלצות המים, כמו התנינים הגדולים והלווייתנים הן עקובות מדם.
פס' 27 – 30 – מסכמים את דאגתו של האל לברואיו. מחד - כאשר הוא רוצה בטובתם הם זוכים לאכול מידו, ובזמן, אבל מאידך – אם הוא חפץ להענישם, הוא ממיתם באחת. זהו רעיון המופיע רבות במסורת היהודית: ה' ממית ומחייה.
"תשלח רוחך – יבראון, ותחדש פני אדמה" – המוות הוא חלק ממחזור החיים. דור הולך ודור בא. אלוהים נותן את רוחו בברואיו כולם, לא רק באדם, באופן קבוע ומתמיד, אבל הוא האחראי גם ל"איסוף" הרוח מהם, כלומר למותם.
פס' 31 – 35 חלקו האחרון של המזמור שונה לחלוטין מקודמיו. המשורר מתפלל לאלוהים שימשיך ויקיים את הסדר הקוסמי בעולם, זאת מכיוון שהוא מודע לכך שהאל יכול גם אחרת: המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו" – די במבט של האל לחולל רעש אדמה, ונגיעה קטנה שלו עלולה להביא להתפרצותם של הרי הגעש, הרדומים בדרך כלל.
המשורר חותם את המזמור בבקשה מאלוהים להשמיד את הרשעים, מכיוון שאותם אנשים המציגים את הרוע האנושי הם שפוגעים בהרמוניה של הארץ, ובשלמותה של היצירה האלוהית.
תהלים ח' – גדולת האל מול אפסות האדם
הישראלים ראו את הטבע באור שונה מן העמים השכנים. בעוד שהבבלים, המצרים וכו' ראו בטבע את האלוהות עצמה, ראו הישראלים את השמים כעד בלבד לגדולת האל: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים, י"ט 1). השמש היא משרתו של האל, וכן שאר איתני הטבע הסרים למרותו המוחלטת. הרמב"ם טוען שככל שירבה האדם לחקור את הטבע, יכיר יותר ויותר בגדולת יוצרו. נושא מרכזי במזמורי הטבע בספר תהלים הוא האדם ויחסו לאלוהיו.
מזמור ח' הוא המנון תודה על מקומו של האדם בעולם. אין זה שיר תודה לאומי, ואין כאן גם הודיה של היחיד לאלוהיו. האדם, כיצור אנושי, עומד מלא התפעלות מול העולם שיצר ה', ומודה לו על החסד הרב שזכה לו.
הרעיון המרכזי במזמור הוא: אפסות האדם וחולשתו מתבלטת ומתעצמת כאשר משווים בינו ובין גדולת השמים והארץ, ולעומת זאת, עליונות האדם וייחודו מתבלטת כאשר משווים בינו לבין שאר הברואים. המזמור בנוי מכותרת: פסוק 1 וממסגרת ספרותית: פסוקים 2 ו – 10, ומשני חלקים: פס' 2 – 3, 4 – 9. בכל חלק דנים בשמים, בגדולת האל ובקטנותו של האדם. תחביר הפסוקים מלמד שהעיקר בהם הוא דווקא האדם וגורלו, ולאו דווקא השמים והודם. האדם מופיע במשפט הראשי, ואילו השמים – במשפט הטפל: "כי אראה שמיך….מה אנוש כי תזכרנו, בן אדם כי תפקדנו".
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – העדות לכוחו של אלוהים נשמעת אפילו מפיהם של תינוקות. תינוק הרואה את הטבע מתרשם עד כדי כך שבפיו טענות כנגד אויבי ה' ומכחישי קיומו.
"מה אנוש כי תזכרנו…" – זוהי כמובן שאלה רטורית, קריאת התפעלות ותודה. מאידך, האדם נברא בצלם אלוהים ולכן הוא שונה ממנו אך במעט. תפקידו, על-פי בראשית, א' הוא לשלוט על העולם ולכבוש את הבלתי נודע. (אנוש הוא נכדם של אדם וחוה, בנו של שת – בראשית, ד' 26)
בכל המזמור יש מתח בין שתי גישות: אנתרופוצנטרית – הרואה את האדם במרכז הבריאה, ותיאוצנטרית – הרואה את האלוהים כמרכז היקום. הגישה השולטת, בסופו של דבר, היא כמובן השנייה: עליונות האדם על שאר בעלי החיים ניתנה לו על-ידי האל, וכך גם מסתיים המזמור: האדם גדול וחזק מכל יתר הברואים ושולט בהם, אך עליו לזכור תמיד את גדולתו של ה', ואת תלותו המוחלטת בו.
משלי ח' – החכמה מספרת על עצמה
פס' 1 – 21 – הברכה שבחכמה (הפסוקים הללו הוצאו מתכנית הלימודים)
בפסוקים הללו מדברת החכמה בגוף ראשון. היא מספרת שהיא נמצאת בכל מקום: על ראשי ההרים, בפרשות דרכים ובשערי הערים. היא קוראת אל האנשים החשובים, אבל גם לפשוטי העם. היא דורשת מן הכסילים ללמוד ולהחכים. פיה של החכמה דובר רק דברי אמת וצדק , והיא מתעבת רשע וחוסר יושר (פס' 7 – 8).
פס' – 10 – 11 – בהמשך פונה החכמה אל השומעים בבקשה:"קחו מוסרי ואל כסף, ודעת – מחרוץ נבחר" עדיף להיות אדם מוסרי, מאשר נבל ועשיר ועוד מציעה החכמה בפס' אלה לבחור בדעת, בחכמה, במקום בזהב, כי שום חפץ בעולם לא ישווה לה, ולא יעלה עליה בערכו.
פס' 12 – החכמה מספרת שהיא שוכנת בתוך הערמה, והיא יכולה לגלות כל מזימה.
פס' 13 – החכמה שונאת את כל המידות הרעות: את הגאווה, את דרך הרשע, את המזימות ואת הצבועים, אשר מעשיהם הפוכים לדבריהם.
פס' 21 – החכמה היא מכשיר בידי השליטים, והם זקוקים לה לשם שלטונם. כל הרוצה – יוכל למצוא אותה. בסופו של עניין, החכם יזכה בעושר ובכבוד, ויצליח בכל מעשיו. (יש המפרשים כאן "צדקה" במובן של הצלחה, אושר)
החכמה מסיימת את דבריה בקטע זה בהודעה כי היא הולכת בדרך הצדקה והמשפט, ואוהביה – יהיו עשירים (לא בהכרח במובן הכלכלי של המילה).
פס' 22 – 31 – החכמה עזרה לאלוהים לברוא את העולם
בפתיחת הקטע מצהירה החכמה שלפני הכול, בטרם ברא את העולם, אלוהים ברא דווקא אותה. היא נעשתה נסיכה עוד מזמן קדום, נוצרה לפני היות התהומות והמעיינות, לפני יצירת ההרים והגבעות ולפני יצירת האדם. כשאלוהים ברא את השמים, היא כבר הייתה שם (פס' 27 – 28) והיא נכחה כאשר קבע אלוהים את הגבולות למי הים, וכאשר יצר את היבשות, שנפרדו מן המים. "ואהיה אצלו אמון" החכמה הייתה חניכה של אלוהים, השתעשעה ושחקה איתו בכל יום. אחרי שנברא העולם, השתכנה החכמה בתוכו, ומאז היא משתעשעת שם עם בני האדם.
פס' 32 – 36 – התועלת שבחכמה
לסיום הפרק, פונה החכמה ומציעה לבני האדם להקשיב אליה ולשמור את דרכיה. על בני האדם לשמור את דרכי המוסר, ולא להפר אותם. יש המפרשים את הציווי "אל תפרעו" – אל תהיו פרועים.
החכמה חותמת את דבריה באמירה כי מאושר האדם שישמע לדבריה וישמור את דרכיה. הוא יפיק מכך תועלת ואת אהדת האל, ואילו מי שינהג בדרך ההפוכה – יזיק רק לעצמו.