סיפורי יוסף מקשרים בין הסיפורים על תולדות האבות בכנען, לבין קורות עם ישראל במצרים, כאשר הדמות המרכזית היא כמובן זו של יוסף. בסיפורים הללו כמה מאורעות הקשורים זה בזה ויוצרים מעין רצף עלילתי. סוג ספרותי זה נקרא גם "סאגה". [בתנ"ך רק סאגה אחת נוספת: הסיפור על מרד אבשלום].
"אלה תולדות יעקב: יוסף…" כלומר, מעכשיו, קורותיו של יעקב ובניו יהיו קשורות ביוסף.
"כי בן זקונים הוא לו…" יוסף אינו הבן הצעיר של יעקב, אלא בנימין (ל"ה 18, מ"ד 20), אך נאמר "בן זקונים הוא לו" כלומר זוהי ההרגשה הסובייקטיבית של יעקב.
הסיבות לשנאת האחים ליוסף:
א. יעקב מפנק את יוסף, מעדיף אותו ואינו מסתיר זאת. סמל ההפליה: כתונת הפסים.
ב. יוסף מלשין ליעקב על מעשי אחיו: "ויבא יוסף את דיבתם רעה…".
ג. המוטיב העיקרי בחלומות יוסף: שליטה על אחיו (ואחר כך – גם על הוריו). החלום הראשון מתרחש בארץ. השני – בשמים. רמז לגאוותו של יוסף, ההולכת ומתפתחת.
החלום – ["מחזה", "מראה", "חזון לילה" וכו'] – זהו אמצעי ספרותי להדגשת אירועים שונים העומדים להתרחש. בעולם העתיק ייחסו חשיבות רבה ביותר לחלומות, והיו אנשים שנחשבו ל"פותרי חלומות". למעשה, כל העלילה בסיפורי יוסף מתקדמת בעזרת החלומות, והם הגורמים למפנים השונים בחייו. בחלומות יוסף אין אזכור לשם ה' אפילו פעם אחת. אלה הם חלומות חידה. הישנותו של כל חלום באה כדי לחזק את הבשורה ולאשר שאכן תתרחש.
"הנני.." (פסוק 13) – למרות התנשאותו של יוסף על אחיו, הוא מוכן מיד ללכת אליהם בשליחות אביו. הניכור בינו לבינם עולה גם מן השיחה בינו לבין האיש הזר, לו הוא אומר: "את אחי אנכי מבקש" – ביטוי המעיד על יחס אוהד. לעומת זאת, אחיו אינם סולחים לו. הם מתנכלים להמיתו ומכנים אותו בבוז: "בעל החלומות הלזה", ועושים יד אחת כדי לרוצחו, ולהסתיר זאת מפני יעקב.
"וימצאהו איש.." (פסוק 15) – לטענת חז"ל זהו מלאך ה', זאת מכיוון שאיש זה כיוון את כל המאורעות שקרו בהמשך לעם ישראל. אחרת יוסף היה חוזר הביתה…
מוטיב קנאת האחים – זהו מוטיב ספרותי המופיע ברבים מסיפורי בראשית: קין והבל, יעקב ועשו ועוד.
"לכו ונהרגהו, ונשליכהו באחד הבורות…" (פסוק 20) – ראובן, בכור האחים, שעליו מוטלת (גם משפטית!)
האחריות לשלום יוסף, מציע לא להרגו אלא להשליכו לבור. זאת כדי שיוכל אח"כ לחזור ולהצילו, כפי שהוא אכן עושה: "וישב ראובן אל הבור, והנה אין יוסף בבור" (פס' 29). מכאן יובן גם שראובן לא השתתף במכירת יוסף לישמעאלים.
"וישבו לאכול לחם…" (פסוק 25) האחים לא חשים כל נקיפות מצפון. הם מתיישבים לאכול מיד לאחר שיוסף הושלך לבור הריק. רש"י, שרוצה להדגיש את רשעותם של האחים, מפרש בעקבות מדרש חז"ל:
"והבור ריק, אין בו מים…" – אין בו מים, נחשים ועקרבים יש בו!
מכירת יוסף מבליטה את עליית מעמדו של יהודה והפיכתו למנהיג בהמשך העלילה. יהודה משכנע את האחים כי אין טעם במות יוסף, מכיוון שהוא "בשרנו" (פס' 27). האחים שומעים לדברי יהודה, ומכאן שהוא קונה לו מעמד מיוחד בקרבם.
מכירת יוסף – קיימים מספר קשיים בסיפור מכירת יוסף: האם נמכר ע"י האחים, או שנמכר ע"י המדיינים לישמעאלים (פס' 28 – מכירת יוסף ע"י נושא סתמי: "וימכרו את יוסף לישמעאלים.."). ראובן, החוזר לבור, לא מוצא בו את יוסף, וכאמור הוא אינו מכיר את "סיפור" מכירתו.
הפתרון המחקרי: – יש כאן כנראה שילוב של שני סיפורים, או שתי מסורות: הסיפור האחד, זה של שבטי הצפון, הוא סיפור ראובן והמדיינים. בסיפור זה חסר הסוף. הסיפור השני, היהודאי, מדבר על יהודה והישמעאלים. הסבר זה יכול גם לתרץ את העובדה שראובן חוזר לבור הריק.
האירוניה במעשה האחים – על ידי מכירתו (או הריגתו) של יוסף, רצו האחים למנוע את התגשמות חלומותיו. אבל דווקא מכירה זו מובילה להתגשמות החלומות, בכך שגרמה להגעתו של יוסף למצרים, שם הוא עולה לגדולה, ובהמשך הסיפור אחיו משתחווים לו, ממש כמו בחלום!
כתונת הפסים – זהו כמובן סמל האפליה, ולכן האחים מביאים את הכותונת ליעקב, ובכך נסגר המעגל מבחינתם: מושא קנאתם אינו מאיים עליהם עוד. על יחסם האכזרי לאביהם הזקן, אין הסופר המקראי מרחיב את הדיבור, אך קשה להבין כיצד "החזיקו בבטן" סוד כה נורא במשך 20 שנה!
[הערה אישית – לדידי, שני סיפורים "מתחרים" ביניהם על התואר "שיא הציניות בתנ"ך". האחד, הסיפור כאן. 11 אחים ממש מתעללים באביהם הזקן, מנחמים אותו על "מות" בנו, האהוב עליו יותר מכול, זאת בידיעה ברורה שלא מת. הסיפור השני הוא על דוד המלך, השולח בידו של אוריה החיתי מכתב ליואב בן צרויה, ובמכתב מתבקש יואב "לדאוג לכך" שאוריה ימות, כדי לנקות את דוד מאשמת ניאוף עם אשת איש.]