עזרא א' 1 – 7: הצהרת כורש
פס' 1 – לכלות דבר ה' מפי ירמיהו" בשתי נבואות שונות (כ"ה 12, כ"ט 10) מנבא ירמיהו כי גלות בבל תסתיים לאחר 70 שנה. זהו אמנם מספר טיפולוגי, אבל מסתבר שירמיהו לא טעה בהרבה. בכל מקרה, פירוש המשפט הוא: הסתיימה התקופה שהקציב הנביא ירמיהו לגלות. כמו בישעיהו מ"ד, גם כאן ה' הוא זה ש"מעיר" את רוחו של כורש.
בפסוקים 2 – 4 מופיעה הגרסה העברית של הצהרת כורש.(בעזרא, ו' נמצאת הגרסה הארמית). בהצהרה ניתן למצוא שתי תפישות שונות של דמות האל. האחת, אוניברסאלית: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה'…" והשנייה, מקומית: "הוא האלוהים אשר בירושלים". קשה לחשוב שכורש האמין באלוהי ישראל. יש הסוברים, על סמך ממצאים שנתגלו, כי כאשר כורש פנה אל עם כלשהו, הוא הציג את עצמו כשליחו של האל של אותו העם.
מהנאמר "מי בכם", "מכל עמו" ניתן להבין כי החזרה ליהודה היא רשות, ולא חובה, והיא אפשרית אך ורק לבני העם היהודי אשר ירצו בכך.
בפסוק 4 דורש כורש מאותם יהודים שלא יכולים (לא רוצים?) לחזור ליהודה, לתרום כסף, זהב ומתנות כדי לחזק את ידי העולים, וכדי שיוכלו לבנות מחדש את המקדש. הביטוי "אנשי מקומו" לא ברור. יש הטוענים כי מדובר ביהודים, שכניו של מי שהחליט לחזור. אחרים טוענים שמדובר בכל תושבי הישובים שמהם יצאו העולים.
חשוב לזכור: כורש מעניק ליהודים אוטונומיה דתית ותרבותית, לא מדינית!
מיד לאחר ההצהרה מתארגנת קבוצה לעלייה בראשות "ששבצר הנשיא ליהודה". (זהותו ותוארו אינם ברורים לנו) מן המסופר בהמשך ספר עזרא מסתבר ששבצר מונה להיות מושל יהודה מטעם השלטון הפרסי ("פחה"), והוא היה אחראי גם לבנייתו של המקדש.
על קבוצת העולים נמנו ראשי משפחות משבטי יהודה ובנימין, כוהנים לויים ועבדים, יחד קרוב לחמישים אלף איש.
בהמשך הפרק, מופיעה רשימת כלי המקדש שנותן גזברו של כורש ליוצאים. רשימה זו אינה דומה כלל לרשימת השלל שנלקח מהמקדש, ואין כל דרך להסביר את ההבדלים.
בפרק ב' רשימה מפורטת, המונה את משפחות העולים, מספרם ומקום מושבם. (הרשימה חוזרת בנחמיה, ו')
מבוא קצר לתקופת שיבת ציון (קישור)