הפרקים: א', ג' י"ב 8 – 14
מבוא קצר מגילת קהלת היא הרביעית בקובץ הנקרא "חמש מגילות", הנמצא בחלקו השלישי של התנ"ך: כתובים. המגילה נקראת בבית הכנסת בחג הסוכות. על-פי המסורת היא מיוחסת לשלמה המלך , וזאת בגלל פתיחתה, אבל המחקר המקראי שולל לחלוטין ייחוס זה לשלמה. זאת מכמה בחנים. העיקריים שבהם: לשון המגילה, שהיא עברית מאוחרת בהרבה לתקופת שלמה, ובה משובצות מילים ארמיות ופרסיות, שלא היו יכולות להופיע בספר מספרי התנ"ך לפני הכיבוש הפרסי. והעיקר, בגלל הדעות השזורות במגילה, דעות הכופרות בעיקר, ומבטלות את הרעיונות המרכזיים בתנ"ך כולו. לדוגמא, רעיון הבחירה החופשית השזור לאורך התנ"ך מוחלף כאן בדטרמיניזם קיצוני: אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, גורלו של האדם נקבע מראש, עוד בטרם לידתו, ולמעשיו, הטובים, או הרעים אין שום השפעה על גורלו וכן הלאה. מוטיב מקראי נוסף, הדוגל בעדיפות מוחלטת של החכמה על פני הטיפשות מבוטל על ידי קהלת במחי יד!
הדעות והרעיונות המופיעים במגילת קהלת הם כה קיצוניים עד שחז"ל רצו לגנוז את המגילה, ולא להכליל אותה באסופת התנ"ך, אך הייחוס של המגילה לשלמה המלך וכן גם סיומה של המגילה, (שכנראה נוסף בידי סופר מאוחר כדי "להכשיר" אותה. ראה בסיכום לפרק י"ב), המנוגד לכל הכתוב במגילה עצמה, סללו את הדרך להכליל את מגילת קהלת בתנ"ך.
פרק א' פס' 1 – ייחוס המגילה לקהלת בן דוד, מלך בירושלים. פתיחה זו הביאה את המסורת לדבוק ברעיון שמחברה של המגילה הוא שלמה המלך.
פס' 2 – המגילה נפתחת בקביעה: "הבל הבלים הכול הבל" משפט זה מהווה מעין מסגרת ספרותית למגילה, והוא פותח וגם סוגר אותה (י"ב 8). המילה "הבל" נזכרת במגילה פעמים רבות. מובנה הראשוני הוא האד היוצא מן הפה ונעלם מיד. כוונת הדברים: שום דבר איננו חשוב בעולמנו. הכול חולף, זמני ונעלם כאילו לא היה מעולם.
פס' 3 – 11: המחזוריות בחיים ובטבע – כדי להוכיח כי הכול הבל, ולשום דבר אין חשיבות, מתאר קהלת את מחזור החיים, שהולך וסובב, בתכנית קבועה ובלתי משתנה, ואין בו שום חידוש. לאדם אין שום יתרון בכל עבודתו במהלך חייו. דור הולך ודור בא, ואין לכך כל השפעה על הנעשה בעולמנו. השמש זורחת ושוקעת ומסלולה מכוון כך שתגיע תמיד לאותו המקום. וכך גם הרוח ,הנעה במסלולים קבועים. גם הנחלים, למרות שכולם זורמים אל הים, הים לעולם איננו עולה על גדותיו, כלומר הכול קבוע, ונקבע מראש. פס' 8 – המחבר עובר לדבר על האדם. ככל שיחיה, הוא לעולם לא יוכל לדעת הכול, להקיף את הכול, לראות את כול מה שיש בעולמנו ולשמוע אותו. בפס' 9 מודגש הרעיון כי אין שום חדש בעולמנו. מה שהיה, הוא שיהיה והמוטו הוא הביטוי השגור עד ימינו "אין חדש תחת השמש". אם אדם סבור שגילה דבר מה חדש, הרי זה רק מפני שזיכרונו קצר, והדבר כבר היה קיים קודם לכן. הקטע מסתיים בקביעה כי הדברים שנעשו בעבר כבר נשכחו, והדברים הנעשים עתה יישכחו בעתיד הלא רחוק, ועל כן מעשי האדם הם חסרי תכלית.
פסוקים 12 – 18 – דברי קהלת – בפסוקים הבאים מצטייר קהלת כאדם זקן, בעל ניסיון חיים רב.הוא מספר בגוף ראשון כי חקר ובדק הרבה נושאים בעולמנו. במיוחד הוא בחן האם יש יתרון לחכמה על הסכלות (טיפשות) והגיע למסקנה כי הכול הבל. בפס' 13 טוען קהלת כי עצם הרעיון לחקור ולנסות להבין את הקורה בעולמנו הוא רעיון רע. כל מה שנעשה בעולמנו הוא "הבל ורעות רוח" – אין בו ממש. יש המפרשים את הביטוי רעות רוח – מלשון רעית רוח, רדיפה אחר הרוח, אחרי ההבל.
פס' 15 – אם יש דבר מה מקולקל – אין דרך לתקן אותו. ואם חסר דבר מה – אין דרך להשלימו. פס' 16 – 18 - קהלת מספר כי למד והגיע להיות חכם יותר מכל אנשי ירושלים, אבל נוכח לדעת שגם העיסוק בחכמה הוא הבל ורעות רוח. מסקנתו היא שככל שהאדם חכם יותר, הוא סובל יותר. הפרק מסתיים בקביעה "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" – ככל שהאדם מוסיף לעצמו חכמה, הוא מבין כמה הרבה עוד חסר לו, וכך מתרבה גם צערו.
פרק ג' פס' 1 – 9 לכל דבר יש זמן מתאים – זהו כנראה הקטע המפורסם ביותר במגילה, ואחד המפורסמים בתנ"ך כולו. הוא בנוי בצורה שירית וקצבית, ועל כן כנראה מספר מלחינים מצאו לנכון לחבר לו מנגינה, ביניהם פיט סיגר, ליאונרד כהן ואחרים.
הקטע פותח בקביעה כי לכל דבר זמן משלו, ומסיים בשאלה רטורית, שהיא בעצם המסקנה מכל השיר: אין טעם ואין תועלת במעשיו של האדם, והם אינם מביאים לו שום יתרון. בין משפטי הפתיחה והסיום נמצאים שבעה בתים, שבכל אחד מהם שני זוגות של ניגודים, ובסך הכול – 14 ניגודים, כאשר המילה "עת" חוזרת בקטע זה 28 פעמים. גם לחזרה המונוטונית הזו יש תפקיד רעיוני: האדם אינו יכול להתחמק מהגורל שנקבע לו מראש. הכול שבלוני, הכול חסר אפשרות לחידוש או לרענון.
הקטע כולו עוסק בחוסר התועלת שבמעשיו של האדם, זאת מכיוון שלכל דבר תחת השמש נקבע זמן מיוחד עבורו, והאדם אינו יכול להשפיע במעשיו על האירועים שנקבעו מראש. (שוב, רעיון הדטרמיניזם, השולט במגילה, כמעט לכל אורכה). הדוגמאות לקוחות מחיי היום-יום, ואין כמעט שום ביטוי קשה, למעט הניגוד : "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים" שזכה לכמה פרושים: יש הרואים בניגוד זה כלקוח משטח הבנייה, אחרים טוענים כי מדובר בפעולת הסיקול בשדה, ואחרים טוענים כי יש כאן רמז לחיי המין של האדם.
פס' 10 – 15 – רצון אלוהים מול רצונו של האדם – הקטע פותח בקביעה כי אלוהים ברא את האדם כיצור סקרן, המתעניין בדברים שקורים סביבו. יש לשים לב לשימוש הכפול בשורש "ענה". האדם מתעניין בדברים, ואולי גם סובל ומתענה עקב כך. בהמשך אומר קהלת כי אלוהים הנחיל בקרב האדם את הסקרנות והשאיפה להכיר טוב יותר את העולם, אולם כמו המסקנה הפסימית של ספר איוב, לאדם אין סיכוי להבין את סוד הבריאה.
פס' 12 – 13 – רעיון הנהנתנות ("הדוניזם" – "אכול ושתה כי מחר נמות") הוא רעיון חוזר ונשנה במגילת קהלת, (וגם הוא רעיון המנוגד לרוח המרכזית של ספרי המקרא, הדוגלת בהתנהגות מוסרית.) שהרי אם אין חשיבות למעשיו של האדם, וגורלו נקבע מראש, שלא על פי דרכו והתנהגותו המוסרית, הרי המסקנה ההכרחית היא שכדאי לנצל את החיים עד תומם! בפס' 14 חוזרת שוב התפיסה הדטרמיניסטית כי מעשי אלוהים נקבעו מראש, ואין להוסיף עליהם ואין לגרוע מהם. הקטע מסתיים שוב בקביעה כי מה שהיה, הוא שיהיה, ומה שקורה בהווה, כבר קרה בעבר. הכול נע במסלול קבוע, חסר תכלית.
- "והאלוהים יבקש את נרדף"- הפרשנות המסורתית קבעה כי מדובר כאן בהגנה שיגן אלוהים על האדם מפני הרשעים, אך פרוש זה זר לרוח מגילת קהלת, והרעיון לא מופיע בה שוב, ועל כן יש המפרשים כאן כי אלוהים שואף לחזור על המעשים שכבר קרו, ולחזור עליהם, כשהרעיון הוא, כמובן, שאין חדש תחת השמש.
פס' 16 – 22 – מותר האדם מן הבהמה – אין –
פס' 16 – מתצפיותיו בבתי המשפט הגיע קהלת למסקנה כי לא הצדיק מנצח את הרשע, אלא החזק, את החלש, בדיוק כמו בטבע, ואם כך, הרי שבני האדם שווים לבהמות, ואין להם עליהן שום יתרון!
[הערה אישית – לא מזמן, בראיון חושפני, התוודה אחד מעורכי הדין המפורסמים בישראל כי תפקידו לא לחפש את הצדק, אלא להגן על הלקוח שלו, אפילו במחיר של עיוות הצדק! ואילו הציניקנים טוענים כי בעולמנו "צדק" - הוא רק שם של כוכב!] בהמשך, מספר קהלת כי סבר שאולי אם הצדק לא נעשה בבתי הדין, אולי הוא ייעשה על ידי אלוהים "שם", כלומר בעולם המתים, אך מיד התעשת ולטענתו הוא מסופק אם אכן רוח האדם עולה לשמים וכנראה כמו הבהמה, כך גם האדם, רוחו יורדת לקרקע, ואין הבדל ביניהם, ולכן גם אין תקווה שהצדק ייעשה במקום כלשהו.
פס' 18 – קהלת מספר כי בני האדם סברו בטעות שאלוהים בחר בהם להיות עליונים על שאר הברואים (כפי שאכן נאמר בסיפורי הבריאה), אבל מניסיונו בחיים הסתבר לו שבני האדם טועים: הם שווים לבהמות, ואין להם כל יתרון עליהן, כי הרי מה שקורה לבהמה, קורה גם לאדם, ובסופו של דבר כולם מתים.
פס' 20 - קהלת חוזר על קביעתו של אלוהים בסיפור גן העדן: האדם, מוצאו מן העפר, ולשם הוא ישוב. לסיום, קהלת חוזר וטוען כי איש לא יודע מה קורה לאחר המוות (בניגוד לתפיסה ההלניסטית, שגרסה שנשמת האדם עולה לשמים, ואילו נשמת החיות – יורדת לארץ) ועל כן הוא ממליץ שוב, בפסוק האחרון, ליהנות עד כמה שאפשר מן החיים, שהם קצרים וחד-פעמיים.
פרק י"ב 8 – 14 פס' 8 – סגירת המעגל. כמו פסוק הפתיחה, כך גם פסוק הסיום קובע כי הכול הבל!
פס' 9 – 14 – אין ולו חוקר מקרא אחד שתומך בדעה שקטע זה שייך אורגנית למגילת קהלת, וזאת מסיבות רבות ושונות, שאביא רק שתיים מהן. כאמור, פס' 8 "סגר" את המגילה מן הבחינה הספרותית, ולכן לא הגיוני שיבואו פסוקים אחריו. שנית הקטע, המחולק לשני חלקים, שונה באופיו באופן מוחלט מכל המגילה שלפניו, ועל כן לא יתכן שנכתב על ידי אותו האדם.
פס' 9 – 10 – בניגוד לכתיבתו של קהלת עצמו, שכתב במגילה בגוף ראשון, הפסוקים הללו נכתבים על קהלת, כמובן בגוף שלישי. הפסוקים מהללים את קהלת על חכמתו הרבה, ועל כך שגם לימד את העם, חקר ובדק את בעיות החיים בעולמנו, ערך משלים (אולי רמז לספר משלי, שגם הוא מיוחס לשלמה, ופסוק זה בא לעשות את הקשר??) וכל מה שכתב הם דברי אמת.
פס' 11 – 12 – בפסוקים הללו עובר הכותב להסביר כי דברי החכמים נועדו להדריך את האדם בדרכו, ממש כשם שהדרבנות מכוונים את הסוס. הכותב טוען כי דברי החכמים נטועים במקומם, ואין אפשרות להתעלם מהם, או להתרחק מהם וכולם נתנו "מרועה אחד" – מהאלוהים, שהוא בעל החכמה האמיתית. בהמשך, טוען הכותב כי צריך להיזהר לא רק מן הכתוב באספי החכמים, אלא יש להישמר ולהיזהר על כל צעד ושעל בחיים, כי אין אפשרות שהכול יהיה כתוב בספרים.
פס 13 – 14 – הפסוקים הללו נוספו כנראה על מנת "להכשיר" את המגילה להיכנס לכתבי הקודש. רוח הכפירה השורה על כל המגילה, הרעיון שהכול נקבע מראש, שלמעשיו של האדם אין ערך ולכן גם האמונה באלוהים אינה מועילה, שלחכמה אין יתרון על פני הטיפשות, רעיון הנהנתנות וכו' כולם רעיונות הזרים, כאמור, לרעיונות הבסיסיים באסופת התנ"ך, ועל כן היה צורך להפוך את הקערה על פיה ולסיים את המגילה באמירה מסוג אחר.
"סוף דבר הכול נשמע" – כאומר: אל תשים לב לכל מה שנכתב בגוף המגילה. העיקר הוא מה שכתוב בסופו של הספר: עליך להאמין באלוהים כי זה הדבר היחיד שהאדם יודע שהוא צריך לעשות. האלוהים ישפוט את האדם על פי מעשיו, ולפעולותיו, הן הגלויות והן הנסתרות מן העין, יש ערך מוסרי, לטוב או לרע.