שיבת ציון – תקופת הבית השני – מבוא קצר לתקופת שיבת ציון
עם הצהרת כורש נפתחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל, תקופת הבית השני. ראשיתה בשיבת ציון (538 לפנה"ס) וסופה בתבוסה היהודית הכואבת לרומאים, במרד בר- כוכבא (135 לספירה). [דרך אגב, יש חוקרים הרואים את סיום התקופה בחורבן הבית השני (70 לספירה)]. זוהי תקופה של שלטון אימפריות על ארץ ישראל ועל היהודים היושבים בה: פרס, מדי, יון, רומא ועוד. מאפיין נוסף הוא השלטון התיאוקרטי: במרבית התקופה שלטו בעם ישראל כוהנים, ולא מלכים. [תאוס = אל. קרטיה = שלטון. בניגוד, למשל לדמוקרטיה: דמוס = עם] ולבסוף, בעוד שבתקופת בית ראשון ישב כל עם ישראל בארץ ישראל, הרי מעכשיו, בפעם הראשונה בתולדות ישראל יושבים היהודים בשני מרכזים גדולים: בארץ ישראל ובבבל.
הניסיון להכחיד את גולי יהודה שגלו בגלויות השונות (597, 586), או לטשטש את זהותם הדתית והלאומית, נכשל. אמנם ראינו כי בראשית התקופה נתפסו היהודים לייאוש, אך הנביאים, ובראשם יחזקאל, עודדו את רוח העם: בעקבות החזרה בתשובה והשינוי בתורת הגמול תבוא גאולה (למשל: יחזקאל ל"ו 24 – 29).
השינוי המרכזי שחל בעם בהיותו בגלות הוא השינוי הדתי. החורבן ניתק את העם מן המקדש ומן הפולחן שהיה נהוג בו, אבל דווקא משום כך עבודת האלילים נעלמה, חלה היטהרות דתית, ובמקביל החל תהליך מזורז של התבדלות מן העמים השכנים. מרבית החוקים וההלכות בנושאי לבוש, מזון נישואין וכו' הם יציר כפיה של תקופת בית שני, וזאת כדי ליצור חיץ בין היהודים לבין סביבתם. למרות זאת, מן הבחינה התרבותית, הייתה חדירה של השפעה בבלית. היהודים סגלו לעצמם שמות בבליים (זרובבל), אמצו את שמות החודשים הבבליים (סיוון, אייר). חל שינוי במסורת הלשון והכתיבה. היהודים הושפעו מהשפה הארמית, שהייתה מדוברת בבבל, ובמקום הכתב העברי העתיק עברו לכתוב בכתב האשורי (ויש גורסים: הארמי) המרובע, הזהה כמעט לאותיות הדפוס של ימינו. ספרי התנ"ך נכתבו מעתה בכתב זה ולא בכתב העברי העתיק.
בשנת 559 לפנה"ס עלה למלוכה בפרס המלך כורש. הוא כבש את מדי, אשור, בבל וכל האזור שעד אסיה הקטנה (בימינו: טורקיה). בשנת 539 נכנעה בבל סופית, וכורש המליך את עצמו גם עליה ונקרא: "מלך בבל, מלך הארצות". מגמתו של כורש, שהיה כנראה אדם נאור, הייתה להיטיב עם העמים הכבושים, לכן הוא הופיע כמשחרר, ולא ככובש. הוא אפשר לעמים שהיו תחת שלטונו חופש פולחני, ביניהם גם ליהודים. הם ראו בו משחרר, והוא עורר מחדש את תקוות העם לגאולה. בשנת 538 הכריז כורש כי עם ישראל רשאי לשוב ליהודה, ולבנות שם מחדש את המקדש.
עזרא א' 1 – 7: הצהרת כורש
פס' 1 – לכלות דבר ה' מפי ירמיהו" בשתי נבואות שונות (כ"ה 12, כ"ט 10) מנבא ירמיהו כי גלות בבל תסתיים לאחר 70 שנה. זהו אמנם מספר טיפולוגי, אבל מסתבר שירמיהו לא טעה בהרבה. בכל מקרה, פירוש המשפט הוא: הסתיימה התקופה שהקציב הנביא ירמיהו לגלות. כמו בישעיהו מ"ד, גם כאן ה' הוא זה ש"מעיר" את רוחו של כורש.
בפסוקים 2 – 4 מופיעה הגרסה העברית של הצהרת כורש.(בעזרא, ו' נמצאת הגרסה הארמית). בהצהרה ניתן למצוא שתי תפישות שונות של דמות האל. האחת, אוניברסאלית: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה'…" והשנייה, מקומית: "הוא האלוהים אשר בירושלים". קשה לחשוב שכורש האמין באלוהי ישראל. יש הסוברים, על סמך ממצאים שנתגלו, כי כאשר כורש פנה אל עם כלשהו, הוא הציג את עצמו כשליחו של האל של אותו העם.
מהנאמר "מי בכם", "מכל עמו" ניתן להבין כי החזרה ליהודה היא רשות, ולא חובה, והיא אפשרית אך ורק לבני העם היהודי אשר ירצו בכך.
בפסוק 4 דורש כורש מאותם יהודים שלא יכולים (לא רוצים?) לחזור ליהודה, לתרום כסף, זהב ומתנות כדי לחזק את ידי העולים, וכדי שיוכלו לבנות מחדש את המקדש. הביטוי "אנשי מקומו" לא ברור. יש הטוענים כי מדובר ביהודים, שכניו של מי שהחליט לחזור. אחרים טוענים שמדובר בכל תושבי הישובים שמהם יצאו העולים.
חשוב לזכור: כורש מעניק ליהודים אוטונומיה דתית ותרבותית, לא מדינית!
מיד לאחר ההצהרה מתארגנת קבוצה לעלייה בראשות "ששבצר הנשיא ליהודה". (זהותו ותוארו אינם ברורים לנו) מן המסופר בהמשך ספר עזרא מסתבר ששבצר מונה להיות מושל יהודה מטעם השלטון הפרסי ("פחה"), והוא היה אחראי גם לבנייתו של המקדש.
על קבוצת העולים נמנו ראשי משפחות משבטי יהודה ובנימין, כוהנים לויים ועבדים, יחד קרוב לחמישים אלף איש.
בהמשך הפרק, מופיעה רשימת כלי המקדש שנותן גזברו של כורש ליוצאים. רשימה זו אינה דומה כלל לרשימת השלל שנלקח מהמקדש, ואין כל דרך להסביר את ההבדלים.
בפרק ב' רשימה מפורטת, המונה את משפחות העולים, מספרם ומקום מושבם. (הרשימה חוזרת בנחמיה, ו')