הפרקים: א', ב', ג', ד', כ"ח, ל"ח, מ' 1 – 5, מ"ב
מבוא קצר – ספר איוב נכלל בחלק ה"כתובים בתנ"ך ונמנה על ספרי "אמת": איוב, משלי ותהילים. הספר שייך לסוגה (ז'אנר) של ספרות החכמה, בה מבחינים בין שני סוגים: חכמה מעשית, המדריכה את האדם כיצד לנהוג בחיים כדי להפיק מהם את מלוא התועלת (ספר משלי, לדוגמא) והחכמה העיונית – פילוסופית, העוסקת בחקר היחסים בין האדם ואלוהיו (ספרי קהלת ואיוב, למשל).
איוב – האדם שאויבים אותו. השם מופיע בתנ"ך רק עוד פעם אחת. תרגום השבעים מפרש את השם על סמך השורש א.ו.ב זאת מכיוון שאיוב שב לתחייה בסוף הסיפור.
זמן חיבור הספר לא ברור. יש המקדימים אותו, על סמך תיאור עושרו של איוב בדומה לתיאורו של אברהם אבינו. אחרים מאחרים אותו למאה החמישית, על סמך תורת הגמול האישי הנוהגת בו.
בתלמוד נאמר כי "איוב לא היה ולא נברא, רק משל היה" כלומר, זוהי אלגוריה שבאה לתאר את סבלו של אדם, על לא עוול בכפו. טענת המחקר היא שהספר בא לבדוק את השאלה האם אלוהים מנהל בצדק את העולם.
הספר בנוי ממסגרת סיפורית: פרקים א', ב' וכן מ"ב 7 – 17, הכתובה פרוזה, ומגוף הספר, הכתוב בצורה שירית, ובו שלושה מחזורי ויכוח בין איוב ורעיו, נאומו של אליהוא ותשובת אלוהים.
לשון הספר, בעיקר החלק השירי, קשה מאד. יש בספר כ – מאה מילים יחידאיות. יש חוקרים הטוענים כי הספר לא נכתב במקורו בעברית, אלא תורגם מארמית, או מלשון שמית אחרת. זאת ועוד: בספר אין כל אזכור לארץ ישראל, ירושלים וכו', וההוויה המתוארת בו, כולל דמותו של האל, מרמזת לכאורה על כך שהספר איננו עברי-יהודי במקורו.
פרקים א' – ב' – "מחזה" בחמש מערכות
זהו מחזה בן חמש מערכות, המתרחש לסירוגין בין הארץ לשמיים.
תמונה ראשונה (פס' 1 – 5) – תחילה מוצג עושרו הרוחני של איוב וצדיקותו הרבה, ואחר כך עושרו החומרי, והאידיליה במשפחתו. עושרו של איוב מושלם, זאת על-פי המספרים הטיפולוגיים.
תמונה שנייה (פס' 6 – 12) – מעבירה אותנו לשמיים. ה' מתגאה באיוב, ואילו השטן מתגרה ב-ה' וטוען כי אהבתו של איוב את ה' וצדיקותו הרבה איננה אלא פועל יוצא של עושרו. השניים עורכים הימור בנידון ויש לשים לב שהשטן חופשי במעשיו עד גבול מסוים, ולא יותר, על-פי הרשאת ה'.
תמונה שלישית (פס' 13 – 22) – ניגוד חריף לאידיליה שבפתיחה. הצרות באות בצרורות. האסונות באים לסירוגין, פעם מיד אדם, ופעם מידי השמיים. בכל פעם נותר רק "השליח", או "המבשר" כדי להביא את הבשורה המרה. המכות באות מהקלה אל הכבדה, ובסדר הפוך (כיאסטי) מתיאור העושר בפתיחה.
למרות שאיוב איבד את כל רכושו, הוא נשאר איתן בנאמנותו ב-ה', ולא מדבר בגנותו (תפלה – גנאי)
תמונה רביעית (פרק ב' 1 – 6) – מחזירה אותנו לשמיים. השטן, שהפסיד בהימור, טוען כי איוב נשאר נאמן ל – ה' כי רק עושרו נלקח ממנו, ואילו הוא עצמו לא נפגע. הוא מסית את ה' לפגוע באיוב עצמו. שוב האל מתפתה, ומאפשר לשטן לפגוע בגופו של איוב, אך בשום אופן לא להורגו.
תמונה חמישית (פס' 7 – 13) – יש כאן שלוש אפיזודות. בראשונה איוב לוקה במחלת שחין קשה. הוא יושב באפר, כולו חבול ופצוע, מגרד את בשרו בחרס שבור, ומהאדם העשיר והצדיק לא נותר אלא שבר כלי, אשר אפילו חבריו אינם מזהים אותו. בשנייה אשתו של איוב חוברת עם השטן כנגדו. היא מפצירה בו לקלל את ה' ולמות, וכך ייגאל מייסוריו הנוראיים. בשלישית מגיעים חבריו של איוב לנחמו.
הערה – יש לשים לב לשורש ב.ר.ך, המופיע בסיפור שש פעמים, ארבע מתוכן במובן ההפוך: לקלל. זאת מכיוון שחכמי המסורה רצו למנוע את הצירוף קלל + ה' ולכן "תיקנו" את הטקסט. ("תיקון סופרים") .
"ייסורי איוב" ביטוי המשמש עד ימינו לתאר ייסורים בלתי אנושיים הבאים על אדם חף מפשע, או אפילו סתם כביטוי לייסורים קשים.
פרק ג' – משאלת המוות של איוב
בפרק שלושה חלקים עיקריים. בחלק הראשון, פס' 3 – 10, מקלל איוב את היום בו נולד והלילה בו נוצר. בחלק השני, פס' 11 – 19 מצטער איוב על כך שלא מת ברחם אימו ואילו החלק השלישי, מפס' 20 ואילך נושא אופי פילוסופי כללי יותר, ואישי קצת פחות: איוב מתלונן על הסבל האנושי.
פס' 1 – 2 : דברי המספר, או העורך, המקשרים בין סיפור המסגרת לבין החלק השירי בספר.
פס' 3 – 10: איוב פותח בקללה ליום שבו נולד וללילה בו נוצר. בפס' 4 – 5 "מאחל" איוב לאותו היום בו נולד שיהפוך לחושך, זאת באמצעות ביטויים שונים: "יהי חושך", "אל תופע עליו נהרה" (נהרה=אור), "חושך וצלמות", "…..כמרירי יום" (יש המפרשים: ליקוי חמה), "תשכון עליו עננה" וכו'. בפס' 6 עובר איוב לקלל את הלילה בו נוצר: שלא ייספר במסגרת ימי השנה (וכך ייעלם….), שיישאר בודד, שלא תשמע בו קול שירה ושלא תהייה בו שמחה. בפס' 8 חוזר איוב לקלל את יום הולדתו: הוא קורא לאותם קוסמים ומכשפים להרע ("מאגיה שחורה"), אשר מקצועם הוא לקלל ולאחל צרות, ומבקש מהם לקלל את אותו היום, כך שיישאר חשוך.
הערה – על-פי הפרוש הזה , המשך הפסוק, המזכיר את הלוויתן נשאר סתום, ואין קשר בין שני חלקי הפסוק. על כן יש לא מעט חוקרים המציעים לקרוא כאן "ים", ולא "יום" ואז מתקבלת כאן תקבולת נרדפת חסרה: "יקבהו אוררי ים, העתידים עורר לוויתן". על-פי התיקון מדובר כאן ברמז מיתולוגי: האל הבורא הציב גבולות לאל הים ולמי הים, ונלחם וניצח את עוזריו של אל הים הלווייתנים, התנינים וכו'. איוב מבקש, אפוא, שאותם כוחות שריסנו את אל הים ועוזריו, יגזרו חשכה על יום הולדתו.
פס' 9 – איוב חוזר לקלל את הלילה בו נוצר ו"מאחל" לו שכוכבי הערב שלו יחשכו ולא יאירו, ובנוסף, הלילה לא יראה את סופו, מכיוון שאור היום לא יעלה. (הפרוש המקובל לנשף=ערב)
פס' 11 – 19 מכאן עובר איוב להצטער על כך שלא מת ברחם אמו, ועל שבכלל יצא לאוויר העולם. בפס' 11 – 12 ארבע שאלות רטוריות, שבכולן מביע איוב צער על שזכה להיוולד, ועל שטיפלו בו היטב מהרגע שנולד. הוא היה מעדיף לישון שנת נצח בעולם המתים (פס' 13) ביחד עם מלכים ושרים, שגם מהם הוא אינו חוסך את שבט ביקורתו. בפס' 16 מצטער איוב על כך שלא היה "נפל טמון" כלומר עובר שמת בבטן אימו, היוצא מת לאוויר העולם.
הערה – יש לשים לב כי על פי הכתוב בפסוק איוב לא רוצה להיות כנפל טמון, אך מכיוון שפרוש זה נוגד לחלוטין את כל ההקשר בו הוא מצוי, יש חוקרים המציעים לשנות כאן את המילה "לא" ולקרוא "לו", ואז מתאים פרוש הפסוק לתוכן הפרק, בכלל, ולפסוקים סביבו, בפרט.
פס' 17 – 19 מתארים את עולם המתים. זהו עולם בו מרבים לנוח ולישון, אין הבדלי מעמדות, הגוף חופשי מהבלי העולם הזה, אין אסירים ואין סוהרים, אין עבדים ואין אדונים. במוות – הכול שווים.
פס' 20 – 26 כאמור, מכאן עובר איוב להתלונן באופן כללי יותר על הסבל האנושי. בפס' 20 שתי שאלות רטוריות בהן מתלונן איוב כנגד אלוהים, הנותן חיים לאנשים שהסבל הוא מנת חייהם. הרי יש אנשים המחכים למוות בכיליון עיניים, ומעדיפים אותו על פני אוצרות זהב וישמחו שמחה גדולה ברגע שיגיעו אל קברם! (פס' 21 – 22). בפס' 23 מתאר איוב את אותם האנשים בהציגו דוגמא אישית: אדם שאלוהים "שם מסך" ביניהם, והוא לא זוכה לחסות בצילו וליהנות מטובו (יש הרואים כאן שימוש אירוני בדברי השטן לאלוהים בפרק א': "הלא אתה שכת בעדו" כלומר אתה הגנת עליו, שמת סביבו מסך).
בפס' 24 קובל איוב כי הכאב מציק לו בכל עת, ולפני שהוא אוכל, הוא כבר נאנח ושואג מכאבים. הכאבים שכה חשש מהם, באים אליו ללא הזמנה.
"אשר יגורתי – בא לי" ביטוי המשמש גם בעברית המודרנית, באותו המובן: מה שפחדתי ממנו – קרה!
הפרק מסתיים בתלונתו של איוב כי כל חייו הם מסכת אחת של צער ורוגז.
השוואה לירמיהו כ' 14 – 18 קטע דומה באופן יוצא דופן, הן מבחינת המוטיבים הזהים (קללת יום ההולדת, הרצון למות ברחם, הצער על שנולד וכו'), הן מבחינת האמצעים הספרותיים (הדימויים. השאלות הרטוריות וכו') והן מן הבחינה שלמשאלות המבוטאות בקטע אין שום דרך להתגשם. ההבדל העקרוני הוא שירמיהו יודע את מקור סבלו: הוא סובל בגלל שליחותו הנבואית (סבל המתבטא בכל פרק כ'), ואילו איוב
סמוך ובטוח שנענש על לא עוול בכפו. ברור לו שאלוהים הוא מקור סבלו, אבל הוא איננו מבין את הגורם לכך, והוא משער שהעניין קשור לסבל הכללי, שמביא האל על בני האדם, מבלי שיתרץ להם את הסיבה.
פרק ד' – תשובתו של אליפז
כזכור, בסוף פרק ב' מסופר כי שלושה מחבריו של איוב באים לנחמו. החשוב מביניהם, הן על-פי העובדה שהוא מוזכר ראשון מבין השלושה, והן מפני שהוא זה שעונה ראשון לטענותיו של איוב, הוא אליפז התימני, שמוצאו, כנראה, מהעיר האדומית תימן (עמוס א' 12). [דרך אגב, אליפז הוא גם שמו של אחד מבני עשו האדומי (בראשית ל"ו 4). ועוד הערה, להשכלה כללית: בתנ"ך ימין=דרום, שמאל=צפון]
פס' 2 – 6 – אליפז פותח בדברי עידוד אל איוב. ראשית, הוא שואל אותו אם יש לו את הכוחות הנפשיים להאזין לדבריו, ומתנצל כי הוא חייב לומר אותם (פס' 2). הוא מזכיר לאיוב כי בעבר, הוא היה זה שמטיף מוסר לאחרים, אבל גם מעודד אותם (פס' 3 – 4) ועכשיו, כשהצרה נוגעת לו אישית הוא נבהל? כלומר, התנהגותו של איוב, בעקבות אסונו, מנוגדת להתנהגותו בעבר. בפס' 6 אומר אליפז לאיוב כי יראת ה' שבו, היא זו שצריכה להעניק לו בטחון (כסלתך=בטחונך), והליכתו בדרך הישר, היא זו שצריכה לטעת בו תקווה לעתיד טוב יותר.
פס' 7 – 9 – לדעת אליפז, אלוהים מנהל את העולם בצדק! מכאן, שטענת איוב, שהוא סובל על לא עוול בכפו – כנראה שגויה [הערה: השווה ירמיהו י"ב : "מדוע דרך רשעים צלחה...?"]. אליפז שואל את איוב שאלה רטורית: "מי הוא נקי אבד"? היכן הוא יכול למצוא מקרה שצדיק נענש על לא עוול בכפו? מכאן ניתן אולי להבין כי אליפז רומז לאיוב לפשפש היטב במעשיו, ולמצוא מדוע נענש. בפס' 8 טוען אליפז במטאפורה כי מי שחורש רעה – נענש על ידי האל. חלק זה של הנאום נחתם בדברי אליפז כי אלהים יגרום לסערה וישמיד את הרשעים.
פס' 10 – 16 – הפסוקים הללו, לדעת מספר חוקרים, אינם שייכים, כנראה, לנאומו המקורי של אליפז, בתשובה לתלונות איוב בפרק ג'. לדעתם יש כאן אוסף של קטעים קצרים שהוכנסו לכאן על ידי עורך. חוקרים אחרים טוענים, כי רק פס' 10 – 11 הם יוצאי דופן, ובהמשך הפרק חוזרים אנו לדברי אליפז.
פס' 10 – 11 – הפסוקים הללו עוסקים באריות. האריות [האם זהו משל לרשעים? אין ערבות לכך!] שואגים בשעת הטרף, אך בסופו של דבר שיניהם תשברנה (נתעו=כנראה נתצו. בארמית חל חילוף בין האותיות ע' ו-צ'). הם לא יוכלו לאכול את המזון שצדו, ובסופו של יום האריות יישארו ללא מזון, ובניהם – יתפזרו רעבים. ואם אכן נמשלו האריות כאן לרשעים, הרי הנמשל הוא שמעשיהם לא יצליחו בידם.
פס' 12 – 16 חלומו של אליפז [אם אכן נקבל שזהו קטע מנאומו]. הוא מספר כי בחלומו הוא נבהל עד מאד. הוא חש ברוח העוברת על פניו, סמרה את שערותיו, ואז ראה מעין תמונה, שלא הצליח להבהיר לעצמו מהי, אולי בגלל הפחד המשתק, ואז, מתוך הדממה של הלילה שמע קול הדובר אליו [השווה: קול דממה דקה" בסיפורי אליהו, מלכים א' י"ט 12).
פס' 17 – 21 – ואלה לכאורה, הדברים ששמע אליפז בחלומו. "האנוש, מאלוה יצדק"? זוהי שאלה רטורית, כמובן. הייתכן שאדם יהיה צודק יותר מהאל שברא אותו? אפשרות אחרת לפרוש, בעיקר על סמך החלק השני של התקבולת: האם יתכן כי אדם ייראה טהור בעיני האל, למרות שהוא עצמו כבר קבע מזמן כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ואין צדיק בכל הארץ שלא יחטא? הרי אפילו במלאכי השמים, שאמורים להיות ברמה מוסרית גבוהה בהרבה מן האדם, אלוהים מוצא דופי מדי פעם, ואם כך, קל וחומר בבני אדם!
הפרק מסתיים בדברי אליפז (שהם די סתומים וקשים להבנה) כי בני האדם נוצרו מן העפר, חייהם קצרים, קל להשמיד אותם כפי שמשמידים עש (?) ובסופו של דבר ימותו מבלי שהשיגו את פשר החכמה (?).
אפשר שאליפז רוצה לרמוז לאיוב כי כאדם, בשר ודם, אין הוא יכול להבין את מהלכיו של אלוהים, וגם אם נראה לו שהוא סובל ללא סיבה, הרי ברור שאין הדבר כך.
[משהו אישי – עם "חבר" כזה כמו אליפז מי צריך אויבים? במקום לנחם את איוב, הוא מטיף לו מוסר. חז"ל, בחושם הבריא, הבינו כי אין בדברים הללו נחמה לאיוב כלל וכלל, וקבעו כי מי שבא לנחם אדם סובל, וטוען בפניו כי צרותיו באו לו בגלל חטאיו, חוטא באונאת דברים!! בבא מציעא, נ"ח ע"ב]
פרק כ"ח – המנון לחכמה
מזמור זה מוקדש כולו לחכמה. במרכזו ההשוואה בין החכמה האנושית לחכמה האלוהית. ככל שהחכמה האנושית גדולה מחכמת יתר הברואים, הריהי כאין וכאפס לעומת חכמת האלוהים, שאיננה ניתנת להשגה על ידי בני האדם.
על-פי עריכתו של הספר, פרק כ"ח מהווה המשך ישיר לדברי איוב בפרק כ"ז, אך חוקרים רבים שוללים סברה זו מכיוון שאם איוב מכיר בחוכמתו האין-סופית של האל בשלב הזה של הספור, מדוע הוא ממשיך בקובלנותיו, ומדוע ממשיך אלוהים ומזכיר את חכמתו? קיימות שתי אפשרויות לפתרון: האחת, אם אלה אכן דברי איוב, הרי שאינם במקומם הנכון על-פי סדר העריכה של הספר, והיו צריכים להופיע ממש בסוף הסיפור, והשנייה, זהו מזמור כללי בשבח החכמה, שהוכנס לכאן לאחר שהספר כבר נערך והושלם.
פס' 1 – 11 – חכמתו של האדם
חכמתו של האדם מוצגת כאן רק מצד יכולותיו הטכנולוגיות, להפיק זהב, כסף, ברזל, נחושת, אבני חן וכו'. הברזל נחצב ממעמקי האדמה, והאדם גם יודע להפריד בין הנחושת לשאר המרכיבים בעפרה. [במכרות הנחושת בתמנע נמצאים שרידים למכרה עתיק ביותר, בן כמה אלפי שנים] האדם גם יודע לפלס לו דרכים, מוציא לו את מזונו מן האדמה, ואבנים יקרות מתחת לפני האדמה (פס' 5 – 6). האדם גם מגיע למקומות נדחים, שעינם החדה של עופות הטרף לא גילתה, ורגלי חיות הטרף לא דרכו בו (פס' 7 – 8). האדם יכול לחצוב בסלעים הקשים ביותר (חלמיש) ולהעביר מים דרך מנהרות שחצב מתחת לאדמה. ולבסוף, האדם יכול לעצור את זרימת המים על ידי סכרים, מצד אחד, ולגלות מים חבויים על ידי חפירת בארות.
פס' 12 – הפזמון החוזר: "והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה"? הפסוק החוזר, מפריד בין חלקי המזמור. לאחר כל זאת, בכל זאת, היכן אפשר למצוא את החכמה האמיתית?
פס' 13 – 19 – היכן נמצאת החכמה האמיתית?
הקטע פותח בקביעה כי האדם לעולם לא יוכל להגיע ולהכיר את החכמה האמיתית. היא איננה נמצאת בתהום, ולא בים (פס' 14) זהו רמז ברור למיתולוגיות העתיקות. אפילו אל הים ואלת המים העמוקים (באכדית, תיאמת) שנלחמו עם האל הבורא, אינם יודעים למצוא את מקום החכמה.
את ערכה של החכמה לא ניתן להעריך בזהב, בכסף או באבנים יקרות ובקיצור, אין לה מחיר!
המילה המנחה בקטע זה היא "לא" והיא חוזרת כאן 10 פעמים!
פס' 20 – חוזר על השאלה שנשאלה בפס' 12, אך הפעם, בפסוקים הבאים, נמצאת גם התשובה.
פס' 21 – 28 – החכמה האמיתי היא של אלוהים
המחבר ממשיך ומסביר כי החכמה נסתרת מעיני כל הברואים. אפילו בעולם המתים מקומה איננו ידוע. (גם כאן זהו רמז אנטי-מיתולוגי: במיתולוגיות הקדומות לעולם המתים היה אל משלו, וגם הוא נכשל במציאת התשובה לדעת היכן נמצאת החכמה).
פס' 23 – הניגוד המוחלט: רק אלוהים יודע היכן נמצאת החכמה.
הפסוקים 23 – 26 הם במבנה של כלל ופרט: פס' 23 קובע את העיקרון הכללי. הפסוקים הבאים מפרטים את הרעיון הזה. אלוהים קובע את חוקי הטבע, את מחזור הגשם בפרט, והמים בכלל, את הברקים והרעמים וכו' (השווה: ישעיהו מ' פס' 10 – 12). אלוהים השתמש בחוכמתו לבריאת העולם (פס' 27) ולבסוף, מגיעה התשובה לשאלה שכל כך מעסיקה את איוב: "יראת ה' היא חכמה, וסור מרע – בינה" התשובה מאכזבת! לאדם הפשוט אין אפשרות לרדת לעמקה של החכמה האלוהית, ולהבין את הדרך בה הוא מנהל את העולם. במקום זאת, כתחליף, מציע המחבר כי האדם יאמין באלוהים ויימנע מלעשות את הרע , כלומר במקום להעסיק את עצמך בשאלות שהן מחוץ ליכולת שלך להבינן, האמן באלוהים והתנהג בדרך מוסרית, ועל ידי כך תבוא גאולה לעולם.
חשוב להדגיש כי מבחינה מעשית, הפרק אינו עונה לשאלה שנשאלת פעמיים: היכן הוא מקום החכמה, אלא מציע, במקום זאת, את דרך האמונה המוחלטת באלוהים, וההתנהגות המוסרית הנגזרת מאמונה זו.
פרק ל"ח – אלוהים מתגלה בפני איוב
לאחר שלושה מחזורים של ויכוחים בין איוב ורעיו מתגלה האל מן הסערה. תשובתו של האל היא סדרה של שאלות רטוריות, לכל אורך הפרק, הבאות להוכיח לאיוב כי אין ביכולתו להבין ולו שמץ מדרך הניהול של אלוהים את העולם. אלהים מזכיר לאיוב כי לא היה נוכח בשעת בריאת העולם, אין לו היכולת לשלוט באיתני הטבע ובגרמי השמיים, ומכאן שיכולותיו מוגבלות מאד, ועל כן גם אין באפשרותו לשפוט בשאלה האם אלוהים מנהל את העולם בצדק.
פס' 2 – אלוהים טוען כנגד איוב כי "מחשיך עצה", כלומר מסתיר את האמת, מבלי שיש לו מושג על מה הוא מדבר, וכנגד מה הוא מתלונן.
פס' 3 – אלוהים פונה לאיוב ש"יתכונן למלחמה":"אזור חלציך", לבש את החרב למותניך והיה מוכן ל"ים השאלות" שאני עומד לשאול אותך.
[משהו אישי לחלוטין: כאשר אבי ז"ל הגיע לארץ בשנת 1936, הוא ביקש להמיר את שם המשפחה אוזר (שהוא שם של אגם בבלרוס של ימינו, והיה בזמנו שייך לפולין) בשם עברי טהור. כמה מחבריו, יודעי עברית גילו את אזנו כי בתנ"ך מופיע הפועל הזה בדיוק: "אוזר חלציים" וכו'. אבי נתרצה, ומאז נשאר השם המקורי, ולמיטב ידיעתי בצורה הזו נושאים אותו כיום רק אחי התאום, אני וכמובן בנינו].
מכאן הולך אלוהים "וממטיר" על איוב גשם שאלות רטוריות: היכן היית כשבראתי את העולם? והוא מטיח בו: ענה לי אם יש קצת שכל בקודקודך! מי קבע את מידותיו של העולם? על מה מושתתים יסודותיו של העולם? האם כאשר כוכבי הבוקר שרו לי הלל, היית שם? היכן היית כשקבעתי גבול לים? האם אי פעם בחייך ציווית על השחר לבוא? האם אי פעם אחזת בקצוות הארץ ונערת אותה (כמו שמנערים שמיכה להוצאת האבק….) כדי להשליך האת הרשעים מעל פני האדמה?האם הצלחת למנוע מהרשעים את האור? או שמא הצלחת לבטל את רשעותם?
אלוהים ממשיך ושואל את איוב שאלות רבות: האם הגעת עד לעומק הים? האם בקרת בעולם המתים? האם אתה יכול להבין את מידותיה של הארץ? היכן שוכן האור והיכן החושך? (האם יש מחסן, בו מאוחסנים החושך והאור? תמהני!)האם תוכל להגיע אל ביתו של האור? אלוהים לועג לאיוב:"ידעת, כי אז תולד, ומספר ימיך רבים" – אין ספק כי כשבראתי את העולם כבר היית קיים, ואם כך, אתה כבר מבוגר מאד, וצריך לדעת הכול!
זרם השאלות איננו נפסק: היודע אתה היכן מאוחסן השלג? הברד? איך האור מופץ בעולם? מי חרץ תעלות בשמים, דרכן יורד הגשם? מי סלל את הדרך לברק? אם כוונת הגשם היא להצמיח דשא ומזון, מדוע יורד גשם גם על מקומות שוממים מאדם? וכו'.
מכאן עובר אלוהים לשאלות על צבא השמים. התוכל לחבר את הכוכבים לקבוצותיהם? האם אתה יודע את החוקים של גרמי השמים? (זריחת השמש ושקיעתה, מחזור הלבנה, המזלות השונים וכו'). האם אתה יכול לתת פקודה ולצוות על העננים להוריד גשם? האם הברקים סרים לפקודתך?
פס' 36 – סתום לחלוטין ואין כמעט איש שיודע את פירושו אל נכון. הקושי הוא הן במילה "בטוחות" שאין איש יודע אם האות ב' היא אות שימוש, או שייכת לשם, או לשורש, והן במילה "שכוי" שהיא מילה יחידאית (מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך כולו) ומובנה לא ברור. חז"ל פרשו את המילה שכוי=תרנגול ובברכת השחר, כאשר שומעים את התרנגול, יש לומר: "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה".
מי יודע את חוקי השמים? האם תוכל לחבר את החול והאדמה לרגבים?
ולבסוף, שליטת האל בבעלי החיים. האם תוכל לדאוג למזונם של האריות? מי מכין לעורב את מזונו?
[משהו אישי - למיטב ידיעתי, זוהי תופעה ייחודית בתנ"ך כולו, כאשר נאום שלם (שחולק לשני פרקים: ל"ח – ל"ט) מורכב אך ורק משאלות רטוריות., שהתשובה לכולן, ללא יוצא מן הכלל היא "לא"! אלוהים נחוש בדעתו להוכיח לאיוב את אפסותו של האדם, לעומת גדולתו שלו. לו אני הייתי מספר את הסיפור, הייתי מסתפק בשלוש – ארבע שאלות והרמז כבר היה מובן היטב לקורא הנבון. לעומת זאת, הדרך הספרותית הזו, בה אלוהים שואל עשרות שאלות, גורמת, לעניות דעתי, דווקא לפגיעה בכוחו של האל, אם לא בכבודו, ויסולח לי אם אני רואה בכך קטנוניות מסוימת, או לחילופין וכחנות לשמה].
פרק מ' 1 – 5 – האם איוב יענה?
לאחר הנאום רצוף השאלות הרטוריות מחכה אלוהים לתשובת איוב. הוא שואל אותו: האם מי שביקר אותי ואת דרכי מתכוון לענות לשאלותי? איוב, שטרם התאושש ממבול השאלות עונה בהיסוס: קטן אני מדי כדי לענות לך, ולכן שתקתי לכל אורך נאומך. ניסיתי לדבר פעם, או פעמיים, אך הפסקתי. כוונתו כנראה לנאומי התשובה לרעים או לנאומי ההצטדקות שלו (פרקים כ"ז – ל"א). בכל מקרה, איוב מודה בקטנותו כלפי האל, אך טרם מצא לנכון להודות שהאל מנהל את העולם בצדק, ועל כן אלוהים ממשיך דבריו גם בפסוקים הבאים.
פרק מ"ב – תשובת איוב (פס' 1 – 6) סוף דבר (פס' 7 – 17)
תשובת איוב – פס' 1- 6
תשובת איוב קצרה, וניתנת להבנה בשני אופנים: האחד, איוב מודה בטעותו ובקוצר יכולתו להבין את גדולתו של האל ואת דרכו בניהול העולם. עתה, לאחר שלמד להכיר את האל, הוא מבקש את סליחתו. השני: איוב אינו מודה בטעותו. הוא מבין את כוחו ועצמתו של אלוהים ומעתה ברור לו שהעולם לא מתנהל על פי ציפיותיו לגמול אישי.
פס' 2 – איוב מודה כי אלוהים הוא כל יכול. "מזימה" כאן יכולה להתפרש הן לחיוב והן לשלילה.
פס' 3 – "מי זה מעלים עצה בלי דעת?" זהו ציטוט של טענת האל כנגד איוב בפרק ל"ח 2. איוב מודה כי אמר את דבריו ללא הרבה מחשבה.
פס' 4 – 5 – איוב ממשיך ומצטט את דברי האל בפרק ל"ח ומתוודה כי קודם הכיר את ה' בדרך עקיפה, ואילו עכשיו "עיני ראתה" – הוא זכה להכיר את האל וגדולתו מקרוב.
פס' 6 – "על כן אמאס ונחמתי" איוב מתחרט על הדברים שהטיח באל, והוא מוכן להמשיך ולשבת בתוך האפר, מבלי להתלונן ומבלי לחקור מדוע באו לו צרותיו. אחרים מפרשים כי איוב משפיל את עצמו, אבל אינו מתחרט על דבריו. הוא אינו מודה שחטא, ושייסוריו הם עונש על חטאיו, אלא מודה שטעה כשאמר שהעולם מתנהל בחוסר צדק.
סוף דבר – פס' 7 – 17
ה' פונה אל אליפז, שהוא כזכור החשוב ברעים, בטרוניה: "חרה אפי בך, ובשני רעך, כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב"! טענה זו תמוהה, מכיוון שדווקא הרעים תמכו ב-ה' לאורך כל הדרך, ואילו איוב הוא זה שבא בטענות לאל. ההסבר המקובל: הרעים הנלחמים את מלחמת האל מפחיתים בכך בערכו.
איוב זוכה להצדקה מוחלטת, ופניית ה' לנציג מאשימיו רק מחזקת טענה זו. אלוהים פונה אל אליפז בדרישה לגשת אל איוב, כדי שהוא יתפלל ויעלה עולות עבורם, כדי להשקיט את כעסו עליהם.
סוף הסיפור: ה' מחזיר לאיוב את כל אשר היה לו, ולא עוד אלא כפליים. כל הרכוש הפיזי שהיה לאיוב, מלבד הבנים והבנות מוכפל. איוב חוזר לחייו הרגילים, ולא עוד אלא שהוא זוכה לחיות עוד מאה וארבעים שנה. גם לכך יש משמעות. על-פי המקובל, מכסת חייו של אדם היא שבעים שנה (ראה תהלים צ' 10) ואם כך, הרי איוב זכה לחיים חדשים, כפולים בארכם מהמקובל.
האזכור המיוחד של שמות הבנות דווקא, ולא של הבנים, וההדגשה כי זכו לנחלה בתוך אחיהן, בניגוד לחוקי הירושה בתורה, מרמזים גם הם כי מקורו של הספור על איוב איננו עברי-יהודי.