הרפורמה של יאשיהו – 622 לפנה"ס - מלכים ב', כ"ב – כ"ג 1 – 14, דברים י"ב 1 – 12
הרקע לרפורמה
רפורמה, פירושה תיקון יסודי, או שינוי ושיפור. בית המקדש נבנה בשנת 965 לערך. על-פי המסופר בספר מלכים, יאשיהו, שעלה למלוכה בשנת 640, החל לבצע בדק בית במקדש, בשנה השמונה-עשרה למלכו (622). במהלך העבודה נמצא ספר תורה: "ויאמר חלקיהו, הכהן הגדול… ספר התורה מצאתי בבית ה'…ויקראהו שפן לפני המלך. ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה, ויקרע את בגדיו" (כ"ב 8 – 11). כלומר, על-פי המסופר בפסוקים אלה, מתקבל הרושם כי הספר שנמצא הוא קטע, או חלק, מספר התורה, שעל-פי המסורת ניתן למשה בהר-סיני.
המסורת היהודית קובעת כי התורה כולה ניתנה על-ידי ה' למשה במעמד הר-סיני. (מסורת קיצונית יותר טוענת כי משה קיבל בהר-סיני את התנ"ך כולו, את המשנה, התלמוד, וכל מה שיאמר חכם יהודי עד אחרית הימים. לעומת זאת, טוענת הנצרות כי משה קיבל בהר-סיני אך ורק את עשרת הדברות). מכאן נגזר כי הספר שנמצא בבית המקדש היה חלק מן התורה, שאבד במרוצת השנים. זו גם הסיבה לתגובתו של המלך יאשיהו, שהבין כי העם כולו נוהג, מזה דורות רבים, בניגוד לכתוב בתורה, ועל כן קרע את בגדיו, מחשש לעונש הכבד הצפוי למי שמפר ברית עם ה'.
המחקר המקראי – השערת דה-וטה.
בעבודת דוקטורט, שפרסם בשנת 1805, היה הכומר הבלגי מרטין דה-וטה הראשון שהצביע על הזיקה הישירה בין הרפורמה של יאשיהו לבין ספר דברים. במלים אחרות: השערתו של דה-וטה, שהתקבלה מאז על דעת מרבית חוקרי המקרא, הייתה כי הספר שנמצא במקדש היה ספר דברים. לדעתו, הספר נכתב במקדש, או בחצר המלך, כתגובת נגד למעשיו וחטאיו של המלך מנשה. אם אמנם צודק דה-וטה בהשערתו, הרי שספר דברים חובר באמצע המאה השביעית לפנה"ס בערך. (חשוב לזכור: מעמד הר-סיני מתוארך לשנת 1250 לערך).
תיקוניו הדתיים של יאשיהו, המפורטים בספר מלכים, כללו בין היתר: טיהור הפולחן מן היסודות האליליים הזרים, חיסול הבמות והמזבחות (לאלוהי ישראל) שמחוץ למקדש בירושלים, איסור על הכוהנים ששרתו מחוץ לירושלים לעלות למזבח ה' שבעיר וריכוז כל עבודת הפולחן במקום אחד בלבד, במקדש בירושלים.
רק לאחר הטיהור "נעשה הפסח…בירושלים" (כ"ג 21 – 23), בדיוק כפי שנדרש בחוקת הפסח שבספר דברים. על-פי עדות ספר מלכים "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה.." כלומר מאז שעלה עם ישראל על אדמתו, לא נחוג הפסח כנדרש בחוקת הפסח (דברים ט"ז 1 – 8), אלא רק עתה, עם מציאת אותו חלק מספר התורה. פסח זה נקרא במסורת היהודית "פסח יאשיהו".
הרעיון של אחדות הפולחן הוא הציר המרכזי של ספר דברים. על-כן נקבע, כאמור, זמן כתיבתו של הספר כתאריך הרפורמה של יאשיהו. זאת מכיוון שרק בספר זה, ולכל ארכו, מודגש הרעיון של ריכוז הפולחן במקום אחד, שייבחר ע"י ה'. עיקרון זה לא היה קיים בפועל (ואולי אף לא בתיאוריה) בתקופת בית ראשון, עד ימי יאשיהו. נביאים קנאים, כמו אליהו ואלישע, קיימו מזבחות מחוץ לירושלים (מלכים א', י"ח 30 – 38, י"ט 21) וגם נביאי הכתב הקלאסיים, כמו עמוס, הושע, מיכה וישעיהו מעולם לא הזכירו, ולו גם ברמז, את העיקרון של עבודת ה' אך ורק בירושלים. בנוסף, מלכים כמו דוד ושלמה הקריבו קורבנות מחוץ לירושלים והדבר לא נחשב להם כחטא, ולא נזקף לחובתם בהערכות של עורכי ספר מלכים (אם כי מדי פעם נזכרת ביקורת שלילית ש"העם מקטירים בבמות").
לטיעון זה (שהספר שנמצא הוא ספר דברים) יש לצרף טעמים נוספים, כמו הזיקה הסגנונית המובהקת שבין ספר דברים למסגרת העריכתית של ספר מלכים (כלומר, ההערות של עורכי ספר מלכים דומות בסגנונן ללשונו של ספר דברים). כמו כן קיים דמיון מובהק בין לשונו של ספר ירמיהו, הנביא שניבא בימי יאשיהו, ללשון של ספר דברים.
תוכן הפרקים: לאחר מציאת הספר, שולח המלך יאשיהו משלחת אל הנביאה חולדה, בתקווה שתצליח להסיר את רוע הגזרה ותביא לכך ש-ה' יסלח לעם. תוחלתו של יאשיהו נכזבת. חולדה מנבאת חורבן שלם לעיר ולמקדש, אך מציינת כי הדבר יקרה לאחר ימיו של יאשיהו, מכיוון שהוא חזר בתשובה וחטאיו נסלחו לו.
פסוקים כ"ג 1 – 3 מתארים את טקס חידוש הברית שעורך המלך. המילה המנחה "כל" באה להדגיש כי כל העם עמד בברית, בדומה לברית סיני, והבטיח לקיים מעתה ואילך את כל החוקים ככתבם וכלשונם.
מכאן (פס' 4 – 16) פותח יאשיהו בטיהור נרחב של כל שריד לעבודת אלילים. בנוסף, הוא מחסל את כל מקומות הפולחן ל-ה' מחוץ לירושלים. את כוהני המקדשים המקומיים שנסגרו הוא מביא לירושלים ודואג לכלכלתם, ואילו הלויים, שלאחר סגירת המקדשים המקומיים נותרו חסרי יכולת להתפרנס, הופכים מעתה לתלויים בחסדי הציבור.
הערה : בהמשכו של הפרק, אותו איננו לומדים, מתואר יאשיהו כמלך הצדיק ביותר שחי אי-פעם. התיאור חופף במדויק את הנדרש בספר דברים ומוכיח זיקה לשונית ישירה לספר זה. לאחר השבחים הרבים, להם זוכה יאשיהו, הוא מוצא את מותו בקרב עם מלך מצרים שנערך במגידו בשנת 609 לפנה"ס.
לסיכום: לרפורמה של יאשיהו, המבוססת כנראה על הכתוב בספר דברים, [ראה בהמשך] היו שני צירים עיקריים:
א. ריכוז כל הפולחן לה' במקום אחד בלבד: במקדש בירושלים.
ב. ביעור האלילות, וכל שריד אחר לעבודה זרה.
דברים, פרק י"ב 1 - 12: "חוק ריכוז הפולחן"
על פי המסופר במלכים ב', כ"ב – כ"ג, בשעת עריכת בדק בית בבית המקדש על ידי המלך יאשיהו, נמצא ספר תורה. בעקבות מציאת אותו ספר, ערך יאשיהו רפורמה מקיפה שכללה שני צירים עיקריים: ביעור כל עבודת האלילים בא"י, וריכוז הפולחן לה', אלוהי ישראל, במקום אחד ויחיד – המקדש בירושלים.
הדרישה לרכז את כל הפולחן אך ורק במקדש איננה מופיעה בתורה באף ספר, למעט בספר דברים. עובדה זו הביאה את חוקרי המקרא להסכים, כמעט פה אחד, שהספר שנמצא במקדש היה ספר דברים. אחרים טוענים כי ספר דברים נתחבר בתקופת יאשיהו, ו"מציאתו" וכינויו כספר "תורה" וייחוסו למשה לא נועדו אלא להעניק לו חשיבות יתר, במקביל לספרי תורה אחרים, שכבר היו קיימים.
פרק י"ב פותח בתיאור ההפקרות הפולחנית השוררת בארץ, (כנראה בגלל מעשיו של המלך מנשה) וזאת כדי להסביר את הצורך הדחוף בריכוז כל הפולחן לה' במקום אחד, והנהגת חוק אחד כדי למנוע הישנות של מצב זה. לאחר האיסורים והאזהרות בפס' 1 – 4 בא בפס' 5 החוק המרכזי: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'……..תדרשו, ובאת שמה". זוהי הפעם הראשונה במקרא שמופיעה הדרישה לרכז את כל הפולחן ל-ה' במקום אחד. השם ירושלים לא מוזכר במפורש, זאת מכיוון שהעיר נכבשה רק בימי דוד, ואזכור שמה בספר שנכתב, כביכול, בימי משה, היה מסגיר מיד את זמן כתיבתו של הספר. יש לשים לב שבדרישה לריכוז הפולחן במקדש אין צמצום בתפיסת האלוהות, זאת מכיוון שרק שמו של האל שוכן במקדש, ולא האל עצמו, שעל פי תפיסת ספר דברים נמצא בשמים. (ראה מלכים א' ח') מכיוון שהדרישה לריכוז הפולחן היא חדשה לחלוטין, חוזר על כך הפרק שוב ושוב, על מנת להחדירה ללב השומעים.
בעקבות ריכוז הפולחן, נוצר הכרח להתאים את חוקי התורה למציאות החדשה. בנוסף, קבוצה שלמה של אנשים, שמצאו את פרנסתם במקדשים המקומיים, כמו כוהנים ולויים, נותרו לפתע חסרי פרנסה. את הכוהנים, שהיו במעמד גבוה ביותר, הביא יאשיהו לירושלים, ודאג לכלכלתם, ואילו הדאגה לקיומם של הלויים הוטלה מעתה על הציבור.
בעיה נוספת שנוצרה עם ריכוז הפולחן הייתה עניין אכילת הבשר. בתנ"ך שתי גישות לנושא: האחת רואה באכילת בשר עניין רגיל, שאינו מצריך טקס כלשהו (אברהם מגיש בן בקר למלאכים, אביגיל מגישה בשר לדוד וכו'), ואילו הגישה השנייה, הכוהנית, רואה באכילת בשר עניין שבקדושה, המצריך טקס כלשהו. מכיוון שלא יתכן שעבור כל ארוחה בשרית יעלו לירושלים, מתיר החוק מעתה שחיטת בשר בחולין, ולא רק בקדושה. גם כאן מוזכר שוב האיסור המוחלט לאכול את הדם.