דברים – פרק כ': חוקי מלחמה
משחר האנושות נלחמים בני האדם האחד נגד משנהו, כבודדים, קבוצות, עמים וכו'. פעמים רבות מספור מאבדים בני האדם את צלם האנוש שבהם, במהלך המלחמה, או לאחריה. החוקים בפרק כ' (וכן גם החוק בפרק כ"א 10 – 14 הנקרא "דין שבויה יפת התואר") נועדו לתקן במקצת את הדברים הללו ולקבוע את המלחמות במסגרת כללים קבועים. [הערה – בימינו, כדי לקבוע את המלחמות בין עמים במסגרת כללים ברורים וידועים נכרתה "אמנת ג'נבה", ולא נרחיב].
כול הפרק דן בחוקי מלחמה, נושא שאינו מופיע כמעט בחוקי עמים אחרים. חוקי המלחמה בפרק באים להגביל את הלוחמים, להתחשב באדם, בין שהוא מישראל, ובין שהוא אויב. על פי פס' 4, אלוהים הולך עם העם למלחמה. כנראה שנוכחותו מסומלת ע"י ארון הברית (ראה למשל שמואל א', ד' 3 ואילך). הפרק כולו כתוב בסגנון של הטפה, הבאה להרגיע את הפחד מן המלחמה, ולעורר את הביטחון המוחלט של הלוחמים הישראליים באל.
פס' 2 – 4: דברי עידוד מפי הכהן (נקרא ע"י חז"ל: "כהן משיח מלחמה"). העידוד לא בא ללבות שנאה כלפי האויב, אלא להפיח ביוצאים בטחון בצדקת המלחמה.
"עדיפות האמונה באל על כוח הזרוע/הנשק" בפסוקים הללו מופיע מוטיב החוזר במקרא פעמים רבות מספור: לא מספר הלוחמים הוא הקובע וגם לא איכות כלי הנשק, אלא האמונה באלוהים ובצדקת הדרך. כך, למשל, נדרש גדעון לשלוח את מרבית צבאו חזרה לביתם ולהסתפק ב- 300 חיילים להילחם במדיין. כך גם מטיח דוד בגלית:"אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה'…" (שמואל א' י"ז 45)
כפס' 5 – 9: המשוחררים מן הקרב. המלחמה באויב היא חובה כללית המוטלת על כל אדם מישראל בן 20 ומעלה. יש ארבעה סוגי אנשים המשוחררים מן הקרב: מי שבנה בית חדש ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חללו, מי שאירש אישה וטרם נשא אותה וכמו כן כל הפחדנים, היראים מן המלחמה. הסעיף האחרון שונה מכל קודמיו. שלושת הסעיפים הראשונים עוסקים במי שהתחיל דבר מה, ולא זכה לסיימו, ויש כאן עניין אישי. לעומת זאת, הסעיף האחרון בא למנוע רפיון ידיים ודמורליזציה בקרב הלוחמים.
חשוב להוסיף: חז"ל הבחינו, על פי המשך הנאמר בפרק, בין "מלחמת רשות" ל"מלחמת מצווה". הראשונה היא למען הרחבת גבולות הארץ, מעבר למה שהבטיח ה' לאבות. השנייה היא מלחמה בתוך גבולות א"י, על מנת לשחררה מידי יושביה הכנעניים, או במקרה של התקפה של אויבים, שזוהי שעת חירום. שחרור אנשים מן הקרב אפשרי רק בזמן של מלחמת רשות. במלחמת מצווה מוציאים אפילו "חתן מחופתו".
[משהו אישי: מן הנאמר למעלה ניתן מיד להסיק כי השחרור מן השרות הצבאי, שלוקחים לעצמם החרדים במדינת ישראל, מנוגד בתכלית לכל הכללים בהלכה היהודית, הן לחוקים המופיעים כאן, והן להלכות במשנה ובתלמוד. זהו ניצול ציני להחריד של "פרצה" בחוק, שנגרמה עקב טעות של דוד בן גוריון, עם הקמת המדינה, כאשר שכח להגביל, במסגרת החוק, את מספר לומדי התורה המשוחררים מהשרות הצבאי. מאז ועד עתה, עקב המשטר הקואליציוני בישראל, לא שונה חוק זה, וחבל!]
פס' 10 – 18: היחס לאויב. תחילה יש לפנות לעיר, נגדה נלחמים, בהצעה לכניעה ותשלומי מס. רק אם אנשי העיר לא מקבלים את ההצעה, יש להלחם נגדם ולהשמידם. פס' 15 – 18 מגבילים את החוק הנ"ל לערים רחוקות, ואילו את תושבי הערים בתוך שטח א"י המובטחת יש להשמיד באופן מוחלט: גברים, נשים, ילדים ואפילו הצאן והבקר. ההצדקה לכך: כדי למנוע את האפשרות ללמוד מהם עבודת אלילים.
[ועוד משהו אישי: הקביעה כי יש לחסל ולהשמיד ערים שלמות ובכלל זה נשים, תינוקות, פרות וחתולים, זאת כדי שלא נלמד מהם עבודת אלילים, היא קביעה שאי-אפשר ליישב אותה עם כללי המוסר האנושי. להשמיד את כל מי ששונה ממך באמונה, או בדעה זה מעבר למה שאני יכול לקבל.]
פס' 19 – 20: כריתת עצים בעת מצור. גם אם המצור מתמשך, אין להשחית את העצים מסביב לעיר הנצורה. לדעת הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) חוק זה בא למנוע ונדליזם לשמו, הנפוץ בקרב צבאות נלחמים. פס' 20 מצמצם את האמור בחוק לעצי פרי בלבד. לפסוק "כי האדם עץ השדה" הוצעו מספר פירושים:
1. האדם אוכל מעץ השדה, על כן אסור לו להשמידו.
2. רש"י (ר' שלמה יצחקי): האם עץ השדה דומה לאדם, שצריך להלחם בו? מדוע להשחיתו?
3. האם עץ השדה יכול לנוס מפני אויביו?
4. ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא): פרי העץ נותן חיים לאדם, על כן אסור להשחיתו.
5. פירוש מודרני: ראה שירו של נתן זך, המושר בפיו של שלום חנוך.