פרק מ"ו 1 – 7, 28 – 34 – יעקב יורד מצרימה
פס' 1 – 7 – יעקב יורד למצרים על סיפורי האבות קבעו חז"ל : מעשה אבות סימן לבנים, כלומר כל מה שקורה לאב, יקרה גם לבניו. כמו אברהם, סבו, גם יעקב יורד למצרים מחמת הרעב. אך בעוד שעל ירידתו של אברהם אין כל מידע נוסף, הרי כאן מקריב יעקב קרבנות לאלוהים בטרם צאתו את הארץ, אולי מכיוון שידע כי אלוהים אסר על אביו, יצחק, לרדת למצרים (כ"ו 2). יותר מכך. אלוהים הוא זה שמעודד את יעקב לצאת! הוא מבטיח לו כי ירד איתו למצרים (האם יעקב האמין כי אלוהים פעיל רק בתחומי ארץ ישראל?) וגם יחזור איתו לכנען. עוד מבטיח אלוהים ליעקב כי יוסף יהיה זה שיעצם את עיניו בשעת מותו.
יעקב משתכנע. הוא לוקח את כל משפחתו ויוצא למצרים.
פס' 28 – 34 – יעקב ויוסף נפגשים יעקב שולח את יהודה לפני השיירה, כדי שיוסף ידריך אותם בדרכם לארץ גושן, שם הם אמורים לשבת. יוסף יוצא לקראת יעקב, נפגש איתו לאחר שנים כה רבות וכמובן פורץ בבכי. יעקב, שזכה לבסוף לראות שוב את בנו האהוב, מוכן נפשית למות.
יוסף מדריך את אחיו מה עליהם לומר לפרעה, לכשייפגשו אתו. כאשר ישאל פרעה למעשיהם, עליהם להגיד לו כי הם רועי צאן. המצרים שנאו רועי צאן, ודברי האחים נועדו בכדי שפרעה יורה להם לשבת בארץ גושן (אמנם יוסף כבר הבטיח להם לשבת שם, אך פרעה, כנראה, לא היה מודע לכך), זאת משתי סיבות: ארץ גושן הייתה מופרדת ממצרים, וכמו כן הייתה ידועה באזורי המרעה שלה.
פרק מ"ז 1 – 12, 27 – 31
פס' 1 – 12 – יעקב נפגש עם פרעה
יוסף מבשר לפרעה כי משפחתו הגיעה למצרים. הוא לוקח נציגות של חמישה מהאחים כדי לפגוש את המלך.
קיימים מספר הבדלים בין הוראות יוסף לאחים לבין דבריהם בפועל. האחים אינם מסתפקים בדברי הסבר קצרים, אלא מסתבכים בסיפורים, מפגינים חוסר בטחון עצמי, ומשפילים את עצמם בפני פרעה. בסופו של המפגש מצווה פרעה להעניק לאחי יעקב את ארץ גושן, בדיוק כשם שהבטיח להם יוסף.
לעומת האחים, יעקב מקצר בתשובותיו, עונה רק על מה שנשאל ומצטנע באומרו כי חייו היו חיי סבל. הוא מברך את פרעה והוא ובניו יוצאים לישיבה של קבע בארץ רעמסס, שארץ גושן היא כנראה חלק ממנה.
הקטע מסתיים באמירה כי יוסף מכלכל את משפחתו "לחם לפי הטף", משפט שבא להראות את יושרו של יוסף. למרות שהוא סגנו של פרעה, הוא איננו מפלה לטובה את משפחתו, אלא מכלכל אותם על פי מספרם. פס' 27 – 31 תכניתו של יוסף מתבצעת בשלבים: א. אגירה ממלכתית של עודפי המזון. ב. שמירה על המזון מהשחתה ומגניבה. המדינה מלאימה את הקרקעות (למעט הקרקעות של הכוהנים!).
פס' 27 מספר כי בני ישראל נאחזו בארץ גושן והתרבו שם מאד.
בפסוקים 28 – 31 מובאת צוואת יעקב ליוסף – הוא מבקש להיקבר בכנען, אולי כדי לגרום לבניו לחזור לשם? יוסף נשבע לו כי יקיים את בקשתו.
פרק מ"ח – יעקב מברך את מנשה ואפרים
יוסף יודע שימי יעקב קצרים. הוא לוקח אליו את שני בניו שנולדו במצרים, מנשה ואפרים, כדי שיברכם. יעקב אוסף את כוחות אחרונים, מתיישב על המיטה ומספר ליוסף על הבטחתו של ה' להיות עם גדול ולקבל את ארץ כנען לעולם. יעקב מוסיף כי שני הבנים שנולדו ליוסף במצרים, בטרם נפגש איתו, ייחשבו כבניו הביולוגיים, ואילו הבנים שייוולדו לו בעתיד לא ייחשבו כבניו של יעקב, אלא כבני יוסף. [יש בקטע זה שני רמזים מטרימים. הקטע, שחובר כמובן שנים רבות מאוחר, יותר רומז לכך שאפרים ומנשה יזכו להימנות על 12 השבטים. רמז שני: יעקב, בדבריו, מקדים את שמו של אפרים, מה שמרמז על הקורה בהמשך הפרק].
יעקב מזכיר עוד את מותה של רחל בדרך, ואת קבורתה באזור בית לחם ושואל את יוסף על בניו:"מי אלה?" יעקב מברך את בני יוסף. מכיוון שהוא כבר לא רואה, הוא מקרב אותם אליו. יוסף שם את מנשה משמאל ליעקב (על מנת שיברכו בידיו הימנית, המשמעותית יותר), ואת אפרים משמאלו, אך יעקב משכל את ידיו כדי לברך את אפרים כאח הבכור. יוסף מנסה להעמידו על טעותו, אך יעקב מתעקש כי אפרים יהיה האח הנכבד יותר. הוא מברך את האחים "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה".
הפרק מסתיים בדברי יעקב ליוסף: "ונתתי אותך שכם אחד על אחיך". זהו ביטוי יחידאי ,שאיננו מובן למפרשים. ייתכן והוא רומז על כיבוש שכם, או אולי על קבר יוסף בשכם, ואולי על מאורע אחר, בלתי ידוע. "שכם אחד" ביטוי שגור בימינו. כאמור, בהקשרו המקראי הביטוי לא ברור. בימינו הוא מורה על איחוד כוחות ועל עזרה הדדית. הביטוי אהוד מאד על נואמים ופוליטיקאים.