פס' 1 – 17 – גביע הכסף
יוסף טומן לאחיו פח: הוא מחביא את גביע הכסף, בו הוא משתמש לניחוש, באמתחתו של בנימין.
פס' 8 – דברי האחים בנוסח "קל וחומר": אם ביושרנו החזרנו את הכסף, שאין עליו סימני זיהוי, ולא ניתן להוכיח את הגניבה – על אחת כמה וכמה שלא נגנוב חפץ כה אישי וחשוב כמו הגביע. האחים כה בטוחים בצדקתם עד שהם "מתנדבים" להמית את מי שהגביע יימצא אצלו, והם עצמם, כולם כאחד, יהפכו לעבדים. השליח, שיודע כמובן את האמת, מרכך את הצעתם: מי שהגביע יימצא אצלו לא יומת, אלא יהיה לעבד, ושאר האחים ינוקו מחשד ומעונש. "ויחפש. בגדול החל ובקטון כילה" (פס 12) המספר רוצה להגביר את המתח, ומוסיף פרטים בלתי הכרחיים כדי למשוך זמן. לאחר מציאת הגביע האחים מאוחדים בדעתם שלא להפקיר את בנימין. בפס' 17 מנסה יוסף את האחים, לראות אם הם עומדים על דעתם. השורש מ.צ.א. הוא השורש המנחה בקטע זה, ומופיע כאן 7 פעמים.
פס' 18 – 34 - נאומו של יהודה
הנאום בנוי כמונולוג דרמטי ומתחלק לשלושה חלקים: א. פס' 18 – 29: תיאור העבר – רצף האירועים עד לרגע הנוכחי. ב. פס' 30 – 32: תיאור העתיד להתרחש. ג. פס' 33 – 34: הצעה והנמקה.
החלק הראשון נמסר בדיבור ראשון. השורש א.מ.ר. חוזר כאן 9 פעמים, ואילו המילה "אב" – 14 פעמים, אולי כדי לעורר את רחמיו של יוסף על האב הזקן שנותר לבדו, ואינו יכול לחיות ללא בן זקוניו. יהודה פונה אל רגשותיו של יוסף, אך עושה זאת תוך שמירת כבודו – הוא איננו מתרפס! יהודה נזהר שלא לפגוע ביוסף, אך מזכיר לו שהבטיח לשמור על בנימין: “ותאמר אל עבדיך…ואשימה עיני עליו" (פס' 21) – הבטחה שיוסף מעולם לא הבטיח!
בהמשך (פס' 23 – 26), משחזר יהודה את קורות האחים לאחר שובם ממצרים, ומנסה לעורר את רחמי יוסף. בפסוקים 27 – 29 שם יהודה בפי יעקב דברים שלא אמר כלל, כדי להגביר את רושם השכול של יעקב, אשר איבד כבר את אחד מבני אשתו האהובה, ועומד לאבד עתה גם את בנו השני.
בחלקו השני של הנאום מסביר יהודה את העלול להתרחש: אם בנימין לא ישוב אתם, עלול אביו למות, ועל יהודה, שערב אישית לשובו של בנימין, ירבוץ חטא כבד כל הימים.
בחלק השלישי של הנאום מציע יהודה את עצמו כעבד, במקום בנימין, זאת מכיוון שהוא ערב לשובו של בנימין, ואם יחזור בלעדיו יגרום למות אביו. הנאום מסתיים בשאלה רטורית, המדגישה את ייאושו של יהודה. יש בדבריו מעין הודאה על חטא, וזו פותחת כנראה את הפתח להתוודעות יוסף אל אחיו.
פרק מ"ה – יוסף מתוודע אל אחיו
לשמע דברי יהודה, לא יכול היה יוסף להתאפק. הוא מצווה להשאיר רק אותו ואת אחיו, פורץ שוב בבכי (יוסף, מסתבר, הוא אדם רגשן מאד!) ומתוודע אל אחיו. שאלתו הראשונה היא האם יעקב עדיין חי. האחים, שזכרו היטב את אשר עוללו ליוסף, נבהלו עד מאד. יוסף חוזר ומכריז על זהותו, וכדי לשכנעם כי מדובר בו עצמו, הוא מזכיר להם פרט שרק הוא יכול לדעת אותו: הם מכרו אותו לעבדות במצרים. הדבר כמובן לא עוזר להם להירגע. יוסף עושה הכול כדי להרגיעם, וכדי שיאמינו שלא יאונה להם שום רע. הוא חוזר שוב ושוב על הרעיון כי אלוהים הוא זה שגרם להם למכור אותו למצרים, כדי שיהיה מי שידאג להם בשבע שנות הרעב. יוסף מבקש מן האחים כי יחזרו לכנען, ויביאו אתם חזרה את יעקב, כי צפויות עדיין חמש שנים של רעב כבד. בסיימו את דבריו אלה, יוסף נופל על צווארו של בנימין ושב ובוכה מהתרגשות. האחים נרגעים מעט ומתחילים להחליף חוויות (פס' 15).
פרעה שומע את הסיפור ומחליט לעזור. הוא מצטרף להצעתו של יוסף ומפציר בהם לקחת כרכרות עמוסות כל טוב אל אביהם "ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא". פרעה אומר להם שישאירו את דבריהם הישנים בארץ, ללא כל חשש, היות והם עתידים ליהנות מכל טובה של מצרים. זאת ועוד. צריך לזכור כי בארץ ישראל הלכו אז ברגל, או שרכבו על חמורים, או גמלים, לכל היותר, ואילו פרעה מציע להם עגלות, הן כדי להקל עליהם ועל אביהם את הדרך, והן כדי שייראו מכובדים יותר.
יוסף מצייד את אחיו במתנות, ולבנימין, אחיו הביולוגי, נתן שוב הרבה יותר מאשר ליתר. הוא גם שולח מתנות לאביו ומסיים בציווי "אל תרגזו בדרך", סעו בשקט, ללא דאגות, או אל תריבו על מה שקרה בעבר. יעקב, השומע כי יוסף חי, כמעט מתעלף, ורק המרכבות ושפע הציוד שהוא רואה משכנעים אותו כי הפעם אמת בפי בניו. יעקב, שבע הרוגז והסבל, מוכן לרדת למצרים כדי לפגוש את יוסף בטרם ימות.