שמות כ"ג 14 – 19
בקטע זה מופיעים בקיצור נמרץ דיני שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. יש לשים לב כי שלושת החגים הללו הם חגים חקלאיים, הקשורים לקציר ואסיף היבולים.
פס' 15 – חג המצות. יש כאן ציווי לאכילת מצות במשך שבעה ימים, זכר ליציאת מצרים. הציווי לשחוט גדי, או שה למשפחה ("קרבן הפסח") נעדר מכאן. (מופיע בצורה מעורפלת בהמשך הקטע)
פס' 16 – חג הקציר וחג האסיף נזכרים באותו הפסוק ממש. הציווי לחוג את חג הקציר מופיע כאן בקיצור נמרץ. יש כאן אזכור לא ברור של "ביכורי השדה", אך אין ציווי מפורש להביא ביכורים כלשהם, ספירת העומר אינה נזכרת וגם לא שמו האחר של החג: חג השבועות.
גם חג הסוכות מופיע כאן בשמו האחר, "חג האסיף", אותו חוגגים "בצאת השנה" והכוונה כנראה לסוף השנה החקלאית. אין כאן כל ציווי אחר בנוגע לחג.
זהו כנראה אחד המקורות הקדומים ביותר העוסקים בחוקי החגים של עם ישראל. החוקים כאן מצומצמים ביותר, והחגים קשורים קשר ישיר לחברה החקלאית החוגגת אותם.
פס' 17 – 18 מצווים על עלייה לרגל של "כל זכורך", כלומר העלייה לרגל היא מצווה לגברים בלבד, הנדרשים להראות לפני ה' שלוש פעמים בשנה, בחגים הנ"ל. פס' 18 כולל הגבלות שונות לגבי אכילת זבח הפסח, ודרישה לסיים אותו עוד באותו הלילה (ציווי זה נכתב בנפרד מהציווי על חג המצות!).
פס' 19 – "לא תבשל גדי בחלב אמו" איסור לבשל גדי בחלב של אמו. איסור זה מופיע בחוקי התורה שלוש פעמים, באותה הלשון ממש. מן הציווי הזה למדו חז"ל, בדרך של מדרש, את האיסור לאכול בשר וחלב יחד. מכיוון שהאיסור מופיע בתורה פעמיים נוספות, נאסרו לא רק האכילה של בשר וחלב, אלא גם הבישול וההנאה, כלומר הרווח הכספי ממכירתו.
ברור לחלוטין שלא זו הייתה כוונת המחוקק, ולא ארחיב.
דברים ט"ז 1 – 17 [הקטע הוצא מהתכנית. מובא כאן לשם השוואה!]
פסוקים 1 – 8: פסח
חגי ישראל בתקופת המקרא, וגם לאחריה, קשורים קשר אמיץ לאופייה של החברה הישראלית, שהייתה חקלאית במהותה, ועל כן החגים היו קשורים לתאריכים עונתיים: אביב, קציר, אסיף וכו', שיש בהם חשיבות מיוחדת לאיכר ולרועה. במרוצת הזמן, בתהליך שנמשך לעתים מאות בשנים, נוספו לחגים מוטיבים, בעיקר היסטוריים, שקשרו את החגים לאירוע כלשהו, בעיקר ליציאת מצרים, וזאת על-מנת להצדיק את צביונם המיוחד.
השינוי העיקרי בחוקי חג הפסח בספר דברים, בהשוואה לחוקי הפסח בספרי התורה האחרים הוא העברת זבח הפסח, שהיה חג ביתי-משפחתי, למקדש המרכזי, זאת כמובן בעקבות ריכוז הפולחן. שינוי נוסף הוא שהזבח לא חייב להיות מן הצאן דווקא, ולא חייב להיות צלוי. זאת ועוד: חג הפסח וחג המצות נידונים כאן כחג אחד, בעוד שביתר ספרי התורה הם נידונים כל חג בנפרד. (שמות, י"ב 1 – 13: פסח, 14 – 20: חג המצות. ויקרא, כ"ג 5: פסח, 6 – 7: חג המצות ועוד.)
שחזור מוצאו הקדום של חג הפסח קשה ביותר, אם כי מוסכם על דעת מרבית החוקרים שזהו חג רועים קדום, שהיו בו טקסים של שחיטה ואכילת שה בבית, וכן מריחת דם על משקוף הדלת, כנגד שדים, מזיקים ושאר פגעים רעים. זמנו של החג מוסבר בחששם של הרועים ממזג האוויר הבלתי יציב באזורנו בחדשי האביב. כמו כן, זוהי עונת הפריחה והלבלוב בשדות המרעה, והיציאה מתחומי הישובים אל שדות המרעה הייתה כרוכה בסכנות רבות, הן מידי אדם, והן מידי שמים. ה"פסח" עצמו הוא שם של זבח, (שמאוחר יותר ניסו להסבירו בעניין פסיחת מלאך ה' על בתי בני ישראל, במהלך מכת הבכורות) שחייב להיעשות על-ידי כל בית אב בישראל, ואיננו נקרא בתורה "חג" כלל וכלל.
"חג המצות", לעומת זאת, הוא חג איכרים, ראשית קציר השעורה. כדי להבדיל בין אכילה מיבולי השנה הקודמת, לבין אכילה מהקציר החדש, אסרו על הכנת בצק המכיל "שאור", כלומר חתיכת בצק שבעזרתה היו עקרות הבית גורמות לבצק לתפוח. על כן נשאר הבצק שטוח, ונאפו מצות בלבד.
שילוב שני החגים יחד, הפסח וחג המצות, הוא זה שיצר את מערכת מנהגי החג. כאמור, בשלב כלשהו נוסף לחג המימד ההיסטורי, שהפך מאוחר יותר למוטיב המרכזי: יציאת מצרים. כאשר החברה הישראלית פסקה להיות חקלאית ברובה, הפך המימד של חרות אישית ולאומית להיות הדומיננטי במנהגי הפסח, והאלמנטים החקלאיים נדחקו לשוליים, עד שכמעט ונשתכחו כליל מן הזיכרון הקולקטיבי של העם.
חג המצות, כחג עלייה לרגל, צריך היה להיות חג שמח ועליז, אך חיבורו עם מסורת יציאת מצרים הפחית את השמחה. סביר להניח כי מגמת הממסד הדתי הייתה למחות את זכר החג הכנעני הקדום, וזו גם הסיבה העיקרית להוספת המשמעות ההיסטורית לחג.
פס' 1 – "שמור את חודש האביב" הפרוש הראשוני של המילה "אביב" הוא שלב מסוים בהבשלת גרעיני החיטה והשעורה. כלומר, התקופה קיבלה את שמה כתוצאה מכך שבאותו הזמן, שיבולי השעורה היו במצב של "אביב". הציווי בפסוק זה גרם קשיים רבים לעם ישראל, זאת מכיוון שלוח השנה היהודי מבוסס על שנת הירח, שאיננה תואמת את שנת השמש (קצרה ממנה ב – 11 יום לערך), וכדי לשמור שאכן חג הפסח יהיה צמוד לעונת האביב, נאלצו להתאים את לוח השנה באמצעות שנים מעוברות, ולא ארחיב. בהמשך, מותאמים מנהגי החג לשיטת ריכוז הפולחן של ספר דברים. הדרישה היא לחוג את ליל הפסח בירושלים, ולמחרת לשוב הביתה.
פסוקים 9 – 12: שבועות
בתקופה זו רב חששו של החקלאי משרב, גשם ומחלות הפוגעים ביבולי הדגניים. זהו כנראה ההסבר לספירת העומר שיש בה אלמנטים מאגיים (7x 7), שנועדו להשפיע על האל לעזור לחקלאים. זו, כנראה, גם הסיבה למנהגי האבלות הנהוגים ביהדות במהלך ספירת העומר. הספירה מתחילה למחרת הפסח, מרגע הגשת האלומות הקצורות הראשונות לכהן במקדש (עומר = אלומה). עם תום הספירה, בחג השבועות, מסתיים למעשה קציר השעורה ומתחיל קציר החיטה. חג השבועות, קיבל כנראה את שמו מהספירה של שבעה השבועות.
בפסוקים הללו נדרש האדם להביא מתנות למקדש בהתאם למה שברכו ה': אם השנה הייתה ברוכת יבולים יש להביא מתנות נדיבות ולהפך. בהמשך, נדרש האדם לשתף בשמחת החג גם את העניים והחלשים. ההנמקה לכך היא היסטורית: היותנו גרים במצרים. את החג יש לחוג כמובן במקדש בירושלים.
חשוב לציין כי בכל התורה כולה אין לחג השבועות משמעות היסטורית. גם בקטעים המספרים על מתן התורה, לא נאמר שהתורה ניתנה ביום זה, ובשום מקום בתורה, בפרט, או בתנ"ך בכלל, לא נאמר שיש לחגוג את יום מתן התורה לעם ישראל! רק בימי בית שני, משנחרב המקדש השני ופסקה הבאת העומר לכוהן, החלו לקרוא לחג "עצרת" וראו בו את יום מתן תורה. גם כאן נדדה המשמעות החקלאית הראשונית של החג, אל המשמעות ההיסטורית-רוחנית.
הערה – גם בתקופה המודרנית חל תהליך דומה. עם ראשית ההתיישבות חגגו בקיבוצים ובמושבים את קציר החיטה, ובכלל, הדגש של החג היה על המוטיבים החקלאיים שבו. עם ירידת קרנה של החקלאות, והפחתה ניכרת של מספר המועסקים בה (וגם הללו הם בעיקר תאילנדים!) חל שינוי בתכנים של חג השבועות, וכיום נערכים בערב החג ערבי לימוד ("תיקון ליל שבועות") במאות ישובים ברחבי הארץ.
פסוקים 13 – 17: חג הסוכות
זהו החג היחידי בו נדרש האדם להישאר בירושלים שבעה ימים. אפיו של החג כאן, בספר דברים, חקלאי, וגם כאן יש דרישה לשמוח בחג, ולשתף בשמחה גם את שכבות המצוקה. ביתר ספרי התורה נקרא חג הסוכות בשם "חג האסיף". אין כאן בפרק כל הוראה לישיבה בסוכה, ולכן גם חסרה ההנמקה ההיסטורית. אין כאן גם זכר לעניין ארבעת המינים. (את הנושאים הנ"ל ניתן למצוא בספר ויקרא)
החוקרים לא הגיעו לאחדות דעים בנוגע למנהג הישיבה בסוכה. יש המשערים כי בזמן האסיף התגוררו האיכרים בסוכות בשדות (בדומה לסככות במקשות האבטיחים בימינו), כדי להחיש את העבודה ולשמור על היבולים. השערה אחרת קושרת את הסוכות למבנים הארעיים בהם לנו עולי הרגל, שנדרשו לשהות בירושלים שבעה ימים. בכל מקרה, קשה לקבל את המסורת שבשעת הנדודים במדבר ישבו בני ישראל בסוכות, ולא באהלים.
בימי בית שני נהגו לנסוך מים בסוכות, בבית השואבה – טקס שנועד להבטיח את ירידת הגשמים בחורף.
כמו בספר שמות, גם כאן, הקטע מסתיים בציווי לעלות לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה, ולהביא מתנות למקדש.