המקורות: בראשית, ד'
הפרק פותח בתאור המשפחה האנושית הראשונה. התמונה איננה מעודדת, היות והראשון מבני האדם שנוצר בדרך הביולוגית והמוכרת לנו, ולא בידי האלוהים, קם על אחיו ורוצח אותו. בהמשך מספר לנו הפרק את קורותיה של אותה משפחה, וכיצד הציביליזציה האנושית הולכת ומתפתחת.
פס' 1 – 16 – קין רוצח את הבל
פסוק 1 – "והאדם ידע את חוה אשתו" רש"י מסביר: "קודם שחטא ונטרד (גורש) מגן העדן וכן ההיריון והלידה..". כלומר לפי רש"י, המעשה אירע בעבר הרחוק, עוד לפני סיפור גן העדן. רש"י מעוניין לבטל את הפירוש המיני של הסיפור, כנגד הפירוש הנוצרי, המקשר בין האכילה לבין הידיעה המינית.
פסוק 4 - "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו…" ההבדל היה כנראה באישיותו של המקריב ולא בטיב הקרבן. רש"י מסביר "מפרי האדמה": "מן הגרוע" ואילו הבל הביא מן המובחר. על-פי פירוש זה קין יוצא ידי חובתו ואילו הבל משקיע מאמץ. ונימוק נוסף: נאמר ש "הבל הביא גם הוא.." כלומר לא הייתה לו חובה להביא קרבן, מכיוון שחובת הקרבן חלה רק על האח הבכור, בעבור המשפחה כולה. יש לנו כאן דוגמא יפה כיצד מסתבכים הפרשנים המסורתיים בניסיונם להסביר בצורה לוגית-הלכתית עניין שיש לו אך ורק הסבר ספרותי. הרי קין והבל לא היו יהודים כלל, ולא צריך להכיל עליהם את דיני הקרבנות שהיו נהוגים אלפי שנים מאוחר יותר. (יש כאן רמז לזמן הכתיבה המאוחר של הסיפור!)
פסוק 7 - "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב.." בפסוק יש קושי תחבירי: האם לפנינו שני משפטי תנאי מנוגדים, ואחרי כל משפט תנאי משפט התוצאה שלו (אם תעשה א' אז x ואם לא תעשה א' אז y ) או שמא לפנינו שני תנאים מנוגדים ותוצאה אחת לשניהם (בין אם תעשה א' ובין אם לא תעשה – יהיה x). על-פי רש"י "שאת" פירושו "יסלח לך" ו"לפתח חטאת רובץ" פירושו "לא יסלח לך, חטאך ייזכר לך עד יום מותך, עד לפתח קברך". על-פי הפירוש השני כוונת הפסוק היא: בין אם תיטיב להתנהג, ובין אם לא תיטיב – תמיד ירבץ יצר הרע לפתח ביתך, להסיט אותך מדרך הישר. אתה אמנם תגלה תשוקה כלפיו, אך תהיה מסוגל לשלוט בו. לפי הפירוש הראשון הפיתוי של יצר הרע מתגבר רק כאשר האדם הוא חלש אופי, או בעל מוסריות לקויה. רק כאשר האדם הוא שלם מבחינה מוסרית – אין יצר הרע שולט בו. חשוב לציין כי הפסוק מופיע לפני ביצוע הרצח, בשלב ההתמודדות עם הפיתוי. קין מקבל חופש בחירה, ונכשל! פסוק 9 – "אי הבל אחיך"? שאלה רטורית שבאה להעמיד את קין על חומרת חטאו, ולעורר את מצפונו. קין עונה כאילו זו שאלה אינפורמטיבית, ובכך הוא משתמט מן ההתמודדות עם מעשהו.
פסוק 13 - "גדול עווני מנשוא" אפשר לקרוא זאת כהודאה של קין בחומרת חטאו. רש"י, לעומת זאת, קורא זאת כמשפט שאלה. קין שואל את ה': האם הוא חושב שחטאו כה חמור עד שאינו ניתן לסליחה? על קין נגזרת גלות, אבל הוא חושש שבשעת נדודיו יהרגוהו, וכך יוחמר עונשו מעבר לכוונתו המקורית של ה'. על כן ה' נותן לו אות להגנתו. הערה: מי עלול להרוג את קין אם בעולם נמצאים רק הוא והוריו?) פסוק 16 – לקין נאמר שיהיה נע ונד, כיצד הוא מתיישב בארץ נוד? הרמב"ן פותר את הקושי באומרו שקין נע ונד באזור של ארץ נוד, ארץ הנוודים.
פס' 17 – 26 תחילת הציביליזציה האנושית – מכאן אנו לומדים על התפתחות התרבות האנושית .
פסוק 17 – "וידע קין את אשתו" מאין הגיעה אשתו של קין? הרי בעולם רק אדם, חוה וקין!
חנוך, בנו של קין, בונה את העיר הראשונה. בניו של למך, הנושא לו שתי נשים, מסמלים את שלושת הענפים המרכזיים של התרבות האנושית:
יבל – אבי כל יושב אוהל ומקנה, כלומר ראשית החקלאות והמרעה.
יובל – אבי כל תופס כינור ועוגב, כלומר מוסיקה, או באופן כללי, התרבות הבלתי חומרית.
תובל קין – לוטש כל חורש נחושת וברזל – חרושת העץ והמתכת, ומאוחר יותר – התעשייה.
פס' 23 – 24 שירת למך –מופיעה השירה הראשונה בתנ"ך. כמו בסיפור קין והבל, גם כאן חסרים לנו פרטים. אין אנו יודעים על איזה מאורע שר למך את שירו. בכל אופן, ההתדרדרות האנושית נמשכת והולכת. בעוד קין הצטער על מעשהו, הרי למך מתפאר בכך שהרג אדם. הוא עושה דין לעצמו, לא פונה כלל לאל, ומשלה את עצמו שהכוח והאלימות הם פתרון לכל.
האמצעים האומנותיים בשירת למך – בשירת למך אמצעים אומנותיים האופייניים לכל השירה המקראית. האמצעי הראשי בשירה המקראית היא התקבולת. ישנם מספר סוגים של תקבולת: משלימה, נרדפת, ניגודית. כל זאת מבחינת התוכן. ואילו מבחינת הצורה מבחינים בתקבולת כיאסטית (מוצלבת, כמו x ), תקבולת חסרה ועוד. בשירת למך, התקבולת הראשונה: נרדפת. השתיים האחרות: נרדפות – חסרות.