פס' 1 – 10: המלכתו של יהוא
בפרק ט' נסגרים מספר מעגלים. במלכים א' י"ט מצווה אלהים על אליהו הנביא לבצע שלוש משימות. השנייה שבהן היא "ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל" (פס' 16). בפרק ט' הגיע זמנה של משימה זו להתבצע. אלישע, תלמידו של אליהו, שולח את אחד מבני הנביאים אל יהוא, הנמצא בשדות הקרב מול ארם ברמות הגלעד. הוא מצווה עליו למשוח אותו בסתר ("חדר בחדר") למלך על ישראל, ולנוס מיד ולא לחכות. החשאיות נדרשת מכיוון שהמלך המכהן בממלכת הצפון באותה העת הוא יהורם, בנם של אחאב ואיזבל. [הערה: בהמשכו של הפרק (פס' 14 – 16) מסופר כי יהורם נפצע בקרבות, במלחמה עם ארם, וחזר ליזרעאל כדי להתרפא, ועל כן הוא איננו נמצא עם צבאו בשדה הקרב].
השליח מבצע בדייקנות את המשימה שהוטלה עליו. הוא פונה אל יהוא, היושב בין יתר קציני הצבא, מבודד אותו מהם, ומושח אותו למלך על ישראל: משחתיך למלך אל עם ה', אל ישראל". מנוסח זה, הרואה במלך של ממלכת הצפון את המלך של עם ישראל כולו, ברור שהמספר נמנה על שבטי הצפון.
בניגוד לדברי אלישע, במקום לנוס מיד מן המקום פותח השליח בנאום בו הוא מצווה על יהוא לחסל כליל את בית אחאב, בהתאם לנבואתו של אליהו, בעקבות רצח נבות וגזילת כרמו (פס' 7 – 10). חוקרים רבים טוענים שהפסוקים הללו אינם שייכים לסיפור "הגרעיני" ונוספו בידי עורך מאוחר יותר, כאמור כדי להדגיש את הקשר בין המלכת יהוא ונבואת אליהו.
פס' 11 – 28 : הריגת יהורם מלך ישראל ואחזיה, מלך יהודה
יהוא אינו בטוח לצד מי נוטים קציני הצבא. האם יקבלו את המלכתו ואת הנהגתו, או שמא הם עדיין נאמנים למלכם. כאשר הם מתעניינים מה אמר לו השליח, מנסה יהוא להתחמק. הוא מספר להם את דברי השליח במעין זלזול: "אתם ידעתם את האיש ואת שיחו", אבל חבריו אינם מאמינים לדבריו, וכאשר הוא מספר את האמת לאמיתה כי הומלך על ישראל הם ממהרים להתייצב לצידו, תוקעים בשופר ומכריזים "מלך יהוא" (פס' 13, והשווה למסופר במלכים א' פרק א' 25, 34, 39, על אדוניה והמלכת שלמה)
יהוא משביע את חבריו לשמור על שתיקה, על מנת שדבר המלכתו לא יודע ברבים, ולפני שהמלך המודח יספיק לארגן לו תומכים. הוא יוצא בעצמו אל יהורם, הנמצא, כזכור ביזרעאל. הצופה על גג הארמון רואה את "שפעת יהוא" כלומר את יהוא וחילו הרב. הוא מספר זאת ליהורם, וזה שולח שליח לעבר יהוא, אולי כי הוא חושש מבשורה על מפלה קשה בקרב. יהוא, המבקש להפתיע את המלך שהודח ללא ידיעתו, מצרף את השליח לשורות חייליו, ולא מאפשר לו לחזור ליהורם. כך הוא עושה גם לשליח השני ששלח המלך. הצופה, הממשיך לצפות אל השיירה המתקרבת, משוכנע כי מדובר ביהוא, וזאת על-פי דרך נהיגתו "כי בשיגעון ינהג" (להזכירכם: אם שותים – לא נוהגים!! מסתבר שנהגים משוגעים היו בעמנו מימים ימימה).
יהורם מחליט לצאת בעצמו לקראת יהוא, פונה אליו בברכת שלום, או אולי בשאלה לשלומו ולשלום הצבא, וכתשובה הוא מקבל גידוף כנגד אימו איזבל, שהחדירה לישראל את עבודת הבעל. יהורם מבין כי נפל בפח, מנסה להימלט, אך יהוא הורג אותו במו קשתו. כאן נסגר מעגל שני. יהוא מצווה על בדקר, שלישו, לקחת את גופתו של יהורם, ולהשליך אותה בחלקת השדה של נבות. הוא מזכיר לו כי שניהם רכבו אחרי המלך אחאב, כאשר זה השליך את גופותיהם של נבות ובניו. הפרט הזה סותר לחלוטין את הסיפור המסופר במלכים כ"א. כאן מדובר בחלקת שדה, שאינה צמודה לארמון, וכמו כן גם בניו של נבות מוצאים להורג. חוקרים רבים סבורים כי הסיפור כאן, המסופר כבדרך אגב, הוא הסיפור הנכון היסטורית, ואילו הסיפור במלכים א' כ"א הוא סיפור מאוחר, מימי בית שני, והסברה היא שהרקע לחיבורו היה גירוש הנשים הנוכריות בימי נחמיה יהוא לא מסתפק בהמתת יהורם. הוא מצווה להרוג גם את אחזיה, שהיה אחיינו של יהורם (בן עתליה אחותו). פס' 29 – 37 – הריגת איזבל : בקטע זה נסגר המעגל האחרון. איזבל, השומעת על בואו של יהוא מתאפרת ומצפה לו מבעד החלון. היא קוראת אליו בזלזול "זמרי, הורג אדוניו", תזכורת לזמרי, שהתנקש במלך ישראל, עלה לשלטון במקומו וזכה לשלוט 7 ימים!! יהוא קורא לעבדיה "מי אתי, מי?" ומצווה על הסריסים להשליך אותה מבעד לחלון הארמון. למראה דמה הניגר כמים, מתיישב יהוא לאכול ולשתות, כסמל לזלזול מוחלט (בדיוק כפי שעשו אחי יוסף לאחר שהשליכו אותו לבור, על מנת שימות שם). לאחר מכן הוא מצווה לקבור אותה, כיאה למלכה מכובדת, אך נבואתו של אליהו לאיזבל מתגשמת במלואה: הכלבים אוכלים את גופתה והיא לא זוכה אפילו לקבורה (ראה מלכים א' כ"א 23).