"וירא יעקב…" סינסתזיה (המרת חושים). הכוונה כמובן לכך שיעקב שמע כי יש אוכל במצרים.
"למה תתראו…" מילה יחידאית. אולי מהשורש י.ר.א.? בכל מקרה כוונתו של יעקב ברורה: הוא נוזף בבניו על כך שאינם יוזמים שום פעולה על מנת להשיג אוכל.
ש.ב.ר. – משמש כאן כשורש מנחה: בפס' 1 – מזון או תבואה. בפס' 2 – שברו=קנו. בפס' 6 – משביר=מוכר מזון.
פסוק 6 – חלומו של יוסף מתגשם – אחיו משתחווים לו. [להזכירכם: האירוניה במעשה האחים שזרקו את יוסף לבור הייתה שדווקא מעשה זה הביא להתגשמות חלומותיו, דבר שהם שאפו למנוע!]
יוסף מאשים את אחיו בריגול, כדי לסחוט מהם ידע על אביו ומשפחתו. הוא חוזר על כך 3 פעמים. בפעם השלישית הוא עושה זאת כדי לאסרם, ובכדי לאלצם להביא אליו את בנימין, הוא משאיר אצלו את שמעון.
"את האלוהים אני ירא…" – (פס' 18) הכוונה לאמונה כללית באל כלשהו, ולאו דווקא ב-ה' אלוהי ישראל. יוסף חכם מדי מכדי להסגיר את עצמו, ואין כאן פליטת פה, כפי שחושבים פרשנים מסוימים.
פס' 21 – יש כאן flash back – בסיפור השלכתו של יוסף לבור לא מסופר על תחנוניו. שם המגמה הייתה להדגיש את חטאו של יוסף – חטא הגאווה – ולכן הוא נענש. כאן המגמה היא להדגיש כי האחים חטאו כלפי יוסף, ולכן עליהם להיענש.
"כי המליץ בינותם…" (פס' 23) – יוסף מבין כל מילה, אך משתמש במתורגמן, במסגרת נקמתו באחיו.
בבואם אל יעקב מספרים האחים את קורותיהם במצרים. חלק מן הפרטים הם מוסרים במדויק, וחלקם – לא:
א. הם מספרים על האשמתם בריגול, כדי להצדיק את היעדרותו של שמעון.
ב. הם אינם מספרים על תכניתו המקורית של יוסף (16) לאסור את כולם ולשלוח אח אחד להביא את בנימין.
ג. הם לא מספרים כי היו אסורים בכלא שלושה ימים.
ד. הם לא מזכירים כלל כי יוסף איים עליהם במוות (פס' 20).
ה. הם מוסיפים לדברי יוסף את המשפט "ואת הארץ תסחרו" – כדי לשכנע את יעקב שעליהם לחזור.
ויאמר ראובן…את שני בני תמית…" (פס' 37) – ראובן, באטימותו, לא מבין כי נדרו אין בו כדי לנחם את יעקב. אחרי שאיבד את בנו היקר, הוא לא רוצה לאבד שני נכדים והוא מסרב לבקשת בניו לשוב למצרים.
בניגוד מוחלט לדברים הללו של ראובן, עומדים דברי יהודה בפרק הבא: "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו" – יהודה לוקח אחריות אישית!
פרק מ"ג
פס' 1 – 15 – יעקב ובניו מתלבטים – הרעב בארץ כבד מנשוא. כאשר נגמר האוכל שהביאו האחים ממצרים, מבקש מהם אביהם לשוב לשם ולהביא אוכל נוסף. יהודה, הוא זה שמתייצב עכשיו בראש האחים. הוא טוען לפני יעקב כי יוסף דרש להביא אליו את בנימין, כתנאי הכרחי לקניית מזון נוסף במצרים. הוא "נוזף" לכאורה ביעקב ואומר לו כי אם יאפשר להם לקחת אתם את בנימין- הם ירדו למצרים, ולא – יישארו בארץ (פס' 3 – 5) כתשובה נוזף יעקב בבניו על כך שגילו את אזנו של יוסף שיש להם אח צעיר נוסף. הבנים עונים ליעקב כי יוסף שאל אותם מספר שאלות על משפחתם, והם, שרצו למצוא חן בעיניו, ענו לו דברי אמת ולא עלה בדעתם כי יוסף יתעקש על הורדת בנימין אליו. יהודה אוזר עוז, פונה ישירות לאביו ומפציר בו לתת להם לקחת את בנימין, כי אחרת ימותו כולם ברעב. הוא לוקח את האחריות על עצמו, ומצהיר כי אם לא יחזיר אותו – החטא כולו עליו. הוא מוסיף בעוקצנות כי לולא עקשנותו של יעקב, הם כבר היו הולכים וחוזרים ממצרים פעמיים. יהודה מצליח הפעם לשכנע את יעקב (גם בהמשך, בפרק הבא, מסתבר שליהודה כישרון רטורי בלתי רגיל!)
יעקב נכנע להפצרות. כאדם בעל ניסיון חיים רב, הוא מבין שיש לתת ליוסף את הכבוד המגיע לו. הוא מצווה על בניו שייקחו ממיטב פרי הארץ: דבש, מבחר בשמים, בוטנים ושקדים ויביאו ליוסף. כמו כן מבקש מהם יעקב לקחת כסף נוסף, כפול ממחיר התבואה שהם עומדים לקנות, כהוכחה לכך שהכסף שמצאו בשקיהם כשחזרו הביתה לא היה פרי גניבה, אלא מעשה נס בלתי מובן, והם נכונים להחזיר את כל הכסף שמצאו בשקים, כמחווה של רצון טוב, וכך גם לא ייתנו ליוסף סיבה להתגולל עליהם.
פס' 16 – 34 – הפגישה השנייה בין יוסף ואחיו – יוסף רואה כי אחיו הביאו איתם את בנימין. הוא מצווה לרב המשרתים "אשר על הבית" להזמין אליו את האחים לארוחת צהרים. האחים נבהלים מן ההזמנה. הם לא מבינים במה זכו לכבוד הרב הזה, ומכיוון שמצפונם כנראה מציק להם (כזכור, הם הרי לא השתמשו יותר מדי במצפונם….!) הם מפחדים כי יוסף מתכוון לבוא אתם חשבון על דבר הכסף שמצאו בשקיהם, ועכשיו הם חשודים כגנבים. הם מגיעים לביתו של יוסף, ומסבירים לרב המשרתים כי לא גנבו את הכסף, אלא מצאו אותו רק כאשר היו הרחק ממלונם, וכהוכחה לחפותם ולרצונם הטוב הם מציעים להשיב את הכסף שמצאו. רב המשרתים, אשר היה כנראה מודע למעשיו של יוסף ומעורב בהכנסת כספם לשקים, מרגיע את האחים וטוען שהוא קיבל את הכסף במחיר המזון שקנו, והכסף שמצאו הוא כנראה תוצאה של נס אלוהי. כהוכחה שאין עליהם כעס, הוא מוציא אליהם את שמעון ומחזיר אותו לידיהם.
האחים נכנסים לביתו של יוסף ומתכוננים לארוחת הצהרים. כאשר יוסף מגיע הביתה הם נותנים לו את המנחה שהביאו ומשתחווים לו (ובכך החלום של יוסף מתגשם לא פעם אחת, אלא פעמיים!) יוסף מתעניין בנימוס בשלום אביהם. הם עונים כי יעקב עודנו חי ומשתחווים שוב. יוסף, שרואה את בנימין, אחיו הצעיר, לא יכול להתאפק. הוא יוצא מן החדר ובוכה בחשאי. הוא מנגב את דמעותיו, ומצווה להאכיל את אחיו, אם כי הוא עצמו יושב בשולחן נפרד, כפי שמסביר המספר: "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים". יוסף עדיין לא מעוניין להסגיר את סודו, ונשאר נאמן לחוקי המצרים.
המשרתים מושיבים את האחים על פי סדר גילם, ומכיוון שהם כבר לא צעירים, הרי אין זה דבר של מה בכך, והם תמהים מאד כיצד ידעו המצרים את סדר הולדתם.
יוסף נותן מתנות לאחים. בנימין מקבל מנה גדולה פי חמישה מיתר אחיו, והאחים שותים ומשתכרים עם יוסף.