ספר ויקרא
ספר "ויקרא" נקרא על פי מילת הפתיחה שלו, אך במקורות חז"ל הוא מכונה "ספר הכוהנים". הספר מורכב מקבצים, או מגילות הנקראים "תורות", ועוסקים כל אחד בנושא ספציפי. קובץ מיוחד, פרקים י"ז – כ"ו נקרא "ספר הקדושה" ועוסק בקדושת העם, הכוהנים, הזמנים והארץ. ייחודו של חלק זה הוא העיסוק הנרחב ביחסים שבין אדם לחברו ולא רק בחוקי הפולחן והמקדש.
במחקר המקראי יש חילוקי דעות חריפים לגבי זמן כתיבתו ועריכתו של ספר ויקרא, אך קרוב לודאי שחלקים נרחבים בספר נתחברו לאחר שיבת ציון. נהוג לחשוב שהספר, כמו גם ספר "במדבר", נכתבו על ידי סופרים שנמנו על מעמד הכוהנים. שני הספרים עוסקים בהרחבה בעבודת המקדש, בקורבנות השונים וכו'. סגנונו של ספר "ויקרא", בדרך כלל, הוא יבש וענייני פרק י"ט מתחיל את הפרשה שנקראת פרשת "קדושים", על סמך הפתיחה של הפרק.
אזכורים לעשרת הדברות: פרק י"ט נפתח באזכורים לכמה מעשרת הדברות, כמו לדוגמא הדרישה לכיבוד הורים, שמירת השבת, האיסור להישבע לשווא בשם ה' וכו' ולא נרחיב.
פסוקים 11 – 12: יש כאן שורה של איסורים. ניתן לפרש כל אחד מהם בנפרד. במקרה זה פס' 11 עוסק בדינים שבין אדם לחברו, ואילו פס' 12, עוסק ביחסים שבין אדם לאלוהים. חז"ל מפרשים ששני הפסוקים קשורים בשורה של איסורים הנובעים אחד מן השני: הגנב מכחיש תחילה את עצם הגניבה. לאחר מכן הוא משקר ומאשים מישהו אחר. לבסוף הוא נשבע לשקר בשם ה', ובכך הוא מחלל את שמו.
פס' 13: "לא תעשוק את רעך, לא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". גם כאן באים שלושה איסורים רצופים. "גזל", פירושו לקיחה בכוח או סחיטה של חלש בידי חזק. "עושק", פירושו ניצול של החלש ללא משפט. האיסור השלישי עוסק בדחיית התשלום עבור יום העבודה ליום שלמחרת. מכאן אפשר גם ללמוד על המצב הכלכלי ששרר בישראל בימי חקיקתו של חוק זה: חיים מהיד לפה. לפחות אצל חלק מהעובדים שימש השכר היומי לקניית מזון, ודחיית התשלום פירושו אחד: משפחה רעבה! (חוק דומה מופיע גם בדברים כ"ד 14 – 15)
פסוק 14: "לא תקלל חרש, ולפני עור לא תיתן מכשול ויראת מאלוהיך" שתי הדרישות הללו מצטרפות אל שלוש הדרישות בפסוק 13. המשותף לכל האיסורים הללו: העובר עליהם אינו חושש מפחד המשפט, ולמעשה הם אינם ניתנים להוכחה כלל! ניתן גם לראות את האיסורים הללו בראיה רחבה הרבה יותר ולומר כי כוונת הכתוב היא: אסור להזיק לאחרים בכל נושא בו הם חלשים ממך.
פסוקים 15 – 16: קבוצה שלישית של חוקים שיש בה חמישה איסורים העוסקים בענייני משפט (כך בכל אופן, מפרשים זאת חז"ל). פס' 15 דורש מן השופטים שלא להתייחס למעמדו של האדם, לעשרו וכו' אלא לשפוט על פי דיני הראיות והעדויות המובאות בפניהם. הביטויים "לשאת פנים", "להכיר פנים", "להדר פנים" קשורים בהעדפה לכיוון כלשהו, האסורה אפילו אם המטרה היא לעזור לחלש. על-פי חז"ל, גם האיסורים בפס' 16, קשורים לענייני משפט: אסור למי שלקח חלק במשפט ללכת רכיל ולספר מי מבין הדיינים רצה לזכות, ומי- לחייב. את הביטוי "לא תעמוד על דם רעך" מפרשים חז"ל: אם אתה יודע על קיומה של עדות, אין אתה רשאי לשתוק- אחרת תהיה אשם בשפיכת דם נקי! פירוש אחר לפס' 16: על פי רש"י הכוונה כאן: אל תעמוד מנגד בשעה שחברך נתון בסכנה. אם ביכולתך להצילו מבלי שאתה בעצמך תיהרג – עליך לעשות זאת!
פסוקים 17 – 18: פותחים ב"לא תשנא", ומסיימים ב"ואהבת". יש הרואים כאן קבוצה של חמישה איסורים ביחסים שבין אדם לחברו, אך יש הרואים בפס' 17 שלושה סעיפים של הוראה אחת. בפס' 18 נאמר "לא תקום ולא תיטור את בני עמך". נקמה היא החזרת מעשה רע למי שפגע בך ונטירה היא זיכרון המעשה שאירע בעבר זמן רב לאחר מכן.
"ואהבת לרעך כמוך": הקושי בביצוע של ציווי זה הוא כפול ומשולש. ראשית, אי אפשר לצוות לאדם על רגש, להצמיד אקדח לרקתו ולדרוש ממנו לאהוב! שנית, כבר אמרו חז"ל ש"אדם קרוב אצל עצמו", כלומר, דואג ראשית כל לצרכיו שלו, על-כן לא ייתכן שתבוא דרישה לאהוב אדם זר כפי שאתה אוהב את עצמך. קושי נוסף: מי הוא "רעך"? לכן יש לבחון למה בדיוק הכוונה בפסוק. למשפט זה פירושים אין-ספור וכדי לקצר נאמר רק כי חשוב מכל לזכור שכל אדם, באשר הוא אדם, נברא בצלם אלוהים, ואהבת האדם היא הערכה לכל מי שנברא בצלם.
הלל הזקן, בתשובה לבקשת אדם שרצה להתגייר וללמוד את כל התורה על רגל אחת, כלומר בחוק תמציתי אחד, בחר להביא את הנאמר כאן אבל בדרך השלילה: "דעליך סני, לחברך לא תעביד" ובעברית: מה שעליך שנוא, אל תעשה לחברך (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א). כלומר אל תפגע באדם בנקודות הרגישות לך עצמך.
פס' 32: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן…" על פי כל הפרשנים המסורתיים, כמובן בעקבות המשנה והתלמוד, לא מדובר כאן רק בגיל כרונולוגי, אלא יש לכבד גם את כל מי שגדול ממך בחכמה.
פס 33 – 34: היחס אל הגר. פירוש המילה "אזרח" היא עץ השתול עמוק באדמתו, ובהשאלה: אדם קבוע במולדתו. על בני ישראל לעזור לגר, להזדהות עם חולשתו ולתמוך בו. ההנמקה – היסטורית.
פס' 35 – 37: שמירה על טוהר המסחר. הפירוש הראשוני של המילה "צדק": המידה הנכונה. אסור לרמות את רעך במידות היבש והלח. (לדוגמא, קילו צריך להיות קילו, וליטר – ליטר, אם כי מדובר במידות אחרות)
ולסיכום: אם העם יקיים את כל החוקים הכתובים בפרק, הם אכן יהיו קדושים, בדיוק כפי שנדרש מהם בפתיחת הפרק. אם נזכור כי פרוש המילה "קדוש" הוא "מיוחד", הרי ניתן בהחלט לקבל קביעה זו.
המילה המנחה בפרק: "אני ה'". ה' בודק ובוחן את מעשי האדם. "הפנקס פתוח והיד רושמת" וגם במקומות שלא נקוב העונש במפורש, אלוהים יגיב, בזמן כלשהו, על מעשי האדם – לחיוב או לשלילה.