פרק כ"ה 19 – 34 – הולדת יעקב ועשו ומכירת הבכורה

פס' 19 – 26 – הולדת יעקב ועשו  במסורת היהודית מסמל יעקב כמובן את עם ישראל, ואילו עשו מסמל את אויבי ישראל בכל הדורות. המאבקים בין האחים מתחילים עוד בבטנה של אמם, רבקה  ולצערי הרב, כנראה שלא יסתיימו לעולם.     

פס' 19 – 21 – כמו במקרים רבים אחרים בסיפורי המקרא, גם בסיפור הזה ההיריון והלידה תלויים ברצונו של אלוהים, ואינם סתם תוצאה של מעשה ביולוגי. רבקה היא עקרה (כמו שרה, רחל, פנינה, אמו של שמשון ועוד רבות אחרות, אפילו מרים אמו של ישוע) והיא מתעברת רק לאחר שאלוהים נעתר לתפילותיו של יצחק, וגם זאת רק לאחר 20 שנה.[יצחק מתחתן בן 40 (פס' 20) ורבקה יולדת את בניה כשהוא בן 60! (פס' 26).]

פס' 22 – 23 – רבקה סובלת בשעת הריונה. "ויתרוצצו הבנים בקרבה" "ויתרוצצו" היא מילה יחידאית בתנ"ך, לא ברור אם היא נגזרת מהשורש ר.ו.ץ או מהשורש ר.צ.ץ, כלומר האם הבנים נעים באי-שקט בבטנה, או שמא הם רבים ומתנגשים זה בזה. במדרשי חז"ל פרשו את הפועל, בדרך כלל, בצורתו השנייה: הבנים נאבקים זה בזה, הסיבות לכך רבות ולא ארחיב. בצר לה, רבקה הסובלת פונה אל אלוהים בשאלה : "אם כן, למה זה אנוכי?" כל התיאור קטוע, וכנראה משובש, אבל הוא משמש כהכנה לדברי אלוהים לרבקה. הוא מבשר לה כי בבטנה שני בנים, שמהם יתפתחו שני עמים (להזכירכם, המשמעות היחידה של המילה "גוי" בתנ"ך היא עם!), המילה "ייפרדו" מעידה כנראה יותר מאשר על פרידה סתם, ומרמזת על העוינות שתהייה בין שני העמים. בין העמים תשרור תחרות, או יריבות, ואחד מהם ישלוט בשני. המשפט הרביעי מבהיר: "ורב יעבוד צעיר". בגלל חסרונה של המילה "את", זהו משפט דו-משמעי. לא ברור מי הנושא ומיהו המושא, אבל על-פי ההקשר נראה למרבית הפרשנים כי הבן הבכור יהיה משועבד לצעיר.    

פס' 24 – 26 -  הפסוקים מתארים את לידת התאומים, בדיוק על-פי דברי האל, ואת מדרשי השם שלהם. עשו נולד  אדמוני, שזהו מדרש השם של "אדום", וגם שעיר, וגם תיאור זה הוא מדרש שם, מכיוון שממלכת "אדום" נקראה גם "שעיר" (אלה גם רמזים מטרימים לסיפורים הבאים: מכירת הבכורה וגניבת הברכה), ואילו יעקב יוצא מבטן אימו כשידו אוחזת בעקב אחיו, כרוצה לצאת לפניו, ומכאן נגזר שמו. המספר מדגיש שיעקב יצא שני, כהכנה לסיפור בפסוקים הבאים. [הערה  סיפור דומה של הולדת תאומים מופיע בסוף פרק ל"ח. תמר יולדת תאומים מיהודה, אבי בעלה המת, אך בסיפור ההוא, פרץ, התאום שנועד לצאת שני, מצליח במאבקו לצאת דווקא ראשון. זוהי כנראה הגרסה היהודאית, המספרת על מקורה של משפחת בית דוד, בעוד שבפרקנו זוהי הגרסה הצפונית, המספרת על מקורם של שבטי הצפון בממלכת ישראל].

פס' 27 – 34 – עשו מוכר ליעקב את הבכורה  בכדי להבין סיפור זה חשוב לזכור כי במזרח הרחוק, בכלל ובסיפורי ובחוקי התנ"ך, בפרט, הבכורה איננה רק תואר גרידא, אלא שלאח הבכור יש חובות וזכויות  יתר מיוחדות. הוא זה שתופס את מקום אבי המשפחה בניהול הבית, הוא זה שעליו לדאוג להשיא את האחיות וכו'. מכיוון שמוטלות עליו חובות יתר, הוא גם זוכה לקבל בירושה כפליים מכל אח אחר (ראה דברים כ"א 17),    הוא הראשון שמקבל את הברכה מאבי המשפחה (בראשית מ"ט 3), והוא גם זוכה לברכה מיוחדת, טובה יותר, כפי שמסופר בסיפור על ברכת יעקב למנשה ואפרים (בראשית מ"ח). 

פס' 27 – 28 – הפס' הללו הם הרקע לשני הסיפורים הבאים: סיפור מכירת הבכורה וסיפור גניבת הברכה. עשו מתואר כאן כצייד, איש שדה מחוספס, שעיסוקו דורש אומץ ואולי גם אכזריות, "ילד של אבא", ואילו יעקב מתואר כאיש "תם, יושב אהלים", כלומר הוא הרפתקני פחות מאחיו ומצוי תמיד בסביבות הבית "ילד של אימא". יש לשים לב כי לביטוי "תם" במקרא יש משמעות של אדם טוב וישר, בניגוד ל"רשע". בכל אופן, על פי שני הסיפורים הבאים, יעקב רחוק מאד מלהיות תמים ונאיבי. ממש ההפך מזה. עובדה שנייה שיש לשים לב אליה היא שבעוד שאהבתו של יצחק לעשו "תלויה בדבר" "כי ציד בפיו", הרי אהבתה של רבקה ליעקב איננה מותנית [על-פי אמרת חז"ל: אהבה התלויה בדבר - בטל דבר, בטלה אהבה]. חשוב לציין כי גם הביטוי "כי ציד בפיו" הוא דו-משמעי. לא ברור אם הציד הוא בפי עשו, או בפי יצחק, ולא ארחיב.

פס' 29 – 34  הבטחתו של אלוהים לרבקה שהאח הגדול יעבוד את הצעיר מתחילה מיד להתממש.  יעקב מבשל תבשיל. עשו החוזר מן השדה  כשהוא עייף מאד ורעב מאד מבקש מיעקב "הלעיטני נא" כלומר לעשו אין אפילו כוח לאכול, וברוב להיטותו הוא מבקש מיעקב כי ישפוך את האוכל ישירות אל גרונו. עשו גם לא מסוגל להבחין באיזה תבשיל מדובר, ומבעד לעיניו המכוסות זיעה הוא מצליח רק לראות את צבעו האדום [שוב – מדרש השם של אדום]. יעקב חש בהזדמנות בלתי חוזרת להרוויח בעסקה והוא מציע לעשו כי ימכור לו את הנזיד במחיר הבכורה. עשו מסכים מיד להצעתו של יעקב. הוא מוסיף כי הוא חש שימות עוד לפני שיחלקו את ירושת אביהם, ואם כך, אין לו כל צורך בבכורה. יעקב, שכאמור, איננו תמים כלל, חושש כי משישוב עשו לדעתו, הוא יתחרט על העסקה הגרועה שעשה. כדי להבטיח את קיום העסקה הוא דורש מעשו שיישבע לו. עשו מסכים גם לכך, נשבע ליעקב, ובכך הוא מוותר באופן משפטי על זכויותיו כבכור.      

הסיפור מסתיים בכך שיעקב מאכיל את עשו בנזיד עדשים ולחם, ורצף הפעלים בסיומו של הסיפור מבליט עוד יותר את להיטותו של עשו, את  גסותו ואת טיפשותו: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז..."  

למכור בנזיד עדשים – זהו ביטוי גם בעברית של ימינו. הוא מסמל עסקה רעה מצד המוכר, שמכר את סחורתו במחיר הנמוך בהרבה משוויה האמיתי. [לדוגמא, מן העיתונות: ממשלת ישראל מכרה למשפחת עופר את השליטה בבתי הזיקוק בנזיד עדשים].

תנ"ך לבגרות על פי המתכונת החדשה

חזרה לעמוד הראשי של תנ"ך לבגרות