תגובות על החורבן והגלות

המקורות:ירמיהו כ"ט 1 – 10, איכה א, תהילים קל"ז 

ירמיהו, כ"ט 1 – 10

במקור זה מסופר על איגרת ששולח הנביא ירמיהו אל גולי יהודה שגלו בגלות יהויכין (597 לפנה"ס). בקטע מוזכרים אותם אנשי אליטה שהוגלו: "..זקני הגולה..הכוהנים.. הנביאים......והחרש והמסגר מירושלים בבלה" (פס' 1)

מן הרשימה ניתן ללמוד כי הגולים התארגנו במהירות במקומות הישוב החדשים שלהם, ושמרו על תפקידיהם הישנים. "החרש והמסגר" הוגלו כנראה על מנת למנוע מתושבי יהודה לייצר נשק, שבו ניתן להשתמש למרד נגד בבל.

את האיגרת מוסר הנביא בידי משלחת שרים מכובדת, ששולח המלך צדקיהו לבבל, ומכאן ניתן ללמוד כי היו קשרים קבועים בין הקהילה בבבל לבין תושבי יהודה שלא יצאו לגלות.

באיגרת מודיע ירמיהו לגולי בבל כי במצוות האל עליהם להתבסס במקום מושבם החדש, ולנהל חיים תקינים, כשם שעשו זאת בארץ:"בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים....ורבו שם אל תמעטו" (פס '5 – 6) ויותר מכך. עליהם להתפלל ל-ה' לשלום בבל, כי בשלומה יהיה גם להם שלום (פס' 7). לדברי ירמיהו הגלות תארך שבעים שנה, ורק אז ישובו הגולים ליהודה, וזאת בניגוד מוחלט לדברי אותם נביאי השקר בבבל ובישראל המנבאים את קיצה הקרוב של ממלכת בבל (ראה למשל ירמיהו, כ"ח 1 – 4).

נבואה זו עולה בקנה אחד עם נבואות אחרות של ירמיהו, בהן הוא דורש להיכנע למלך בבל, ולא למרוד בו. הרעיון הוא ש-ה' הוא המנהל את ההיסטוריה העולמית, והוא זה שבחר בבבל לשלוט ביהודה - בפרט, ובעולם - בכלל. מרד במלך בבל יהיה בעצם מרד ב-ה' ושלטונו בעולם, ועל כן הוא לא בא בחשבון, וכל נביא, קוסם או חולם חלום המטיף למרוד בבבל הוא נביא שקר, שדינו מוות. (ראה סוף ירמיהו, כ"ח).

איכה, א'

מגילת איכה היא אחת מ"חמש המגילות" הנמנות על קובץ ה"כתובים" בתנ"ך. היא מכילה חמישה פרקים, כשארבעת הראשונים כתובים על פי סדר אותיות הא'-ב' (אקרוסטיכון). כמעט בכל הפסוקים שלוש פסקאות, שזהו המשקל הרגיל של קינה. יוצא מן הכלל הוא פרק ג', שבו כל חרוז מהווה פסוק כשלעצמו. המסורת מייחסת את המגילה לנביא ירמיהו, בן דור החורבן, אך אין הדבר יוצא מגדר סברה, מכיוון שסגנונה של המגילה, ואוצר המילים והביטויים שבה מביאים למסקנה השוללת הנחה זאת של המסורת. נהוג לקרוא את המגילה בבית הכנסת בתשעה באב. המגילה נקראת על שם מילת הפתיחה "איכה", שהיא מילה אופיינית לקינות במקרא. 

פרק א' נחלק לשני חלקים. בראשון (פס' 1 – 11), מקונן המשורר על גורלה של ירושלים, ובשני ( פס' 11 – 22), מקוננת ירושלים עצמה, בגוף ראשון, על מר גורלה ומבקשת מ-ה' שינקום באויביה.

בפרק מוטיבים רבים של אבל וקינה, הנובעים מן הטראומה של החורבן והגלות: ההפסד במלחמה, השעבוד לאויב, מוות המוני של תושבי העיר, חילול המקדש וביטול עבודת הפולחן בו, הסבל הקשה במהלך המצור, השמחה לאיד של אויבי יהודה, מעמדה הנחות של העיר בעיני העמים השכנים, המחסור בידיד ומנחם, הדרישה לנקמה באויבים ועוד.. פסוק 1 מתאר את המהפך שחל בירושלים: עיר שלטון תוססת, מרובת תושבים הפכה להיות כמו אלמנה בודדה, שהיא משל וסמל למי שזקוק לתמיכה ועזרה. גם כאן, כמו אצל נביאים רבים אחרים, יחסי ה' עם  ישראל מדומים ליחסים בין גבר לאישה, אך בעוד שאצל ירמיהו, למשל, הדימוי של העם הוא של בתולה, או כלה, ואצל ישעיהו, הנוזף בעם הדימוי הוא של זונה, הרי כאן העם מדומה לאלמנה, על כל הנובע מכך. בפסוקים הבאים מתואר המצב האיום של העיר אשר תושביה בגלות, דרכיה אבלות, שעריה שוממים וכו'. פסוק 10 מתאר את תחושת העלבון, כאשר קדושת המקדש מחוללת על-ידי מי שאינם ראויים לבוא בשעריו. בפסוק 11 נמצאת חוליית המעבר בין שני חלקי הפרק: לאחר תיאור הרעב הגדול בעיר בימי המצור, חל פתאום מהפך ספרותי והעיר מתחילה לדבר בגוף ראשון: "ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה". העיר מתנה את צרותיה, בוכה על התרחקות האל ושכינתו מן המקדש (פס' 16), אויביה לועגים לה ושמחים לאידה (פס' 21), ולבסוף, כמו במזמורי קינה רבים (ראה תהילים קל"ז, בהמשך), מופיעה הדרישה לנקמה.

תהילים, קל"ז

בעוד שהקינה באיכה מתארת את סבלו ומצוקתו של מי שחווה את החורבן על בשרו, הרי במזמור קל"ז אין תיאור פיזי של החורבן, אם כי ניכרת החוויה הטראומטית של עזיבת העיר והארץ.

המזמור פותח בתיאור של מקום וזמן, דבר שאינו מצוי יותר במזמורי תהילים. מי הנהרות, המסמלים שפע וברכה, הם הניגוד החריף של הדמעות הזולגות מעיני המשורר. מרוב צער מסרבים הגולים להמשיך ולשיר, והם תולים את כינורותיהם על עצי הערבות שעל גדות הנחל. (מעניין לציין כי גם בארץ ישראל גדל על גדות הנחלים עץ הקרוי "ערבה בוכיה", שעליו וענפיו קדים ונוטים כלפי מטה. היש קשר בין המזמור לשמו של העץ?) גם כאן המילה "איך" באה לציין את עוצמת הצער. כיצד זה דורשים השובים מן המשורר לשיר והוא מצוי במרחק כה רב מביתו, על אדמה זרה, מנוכר ומנותק משורש? הצער העמוק מביא את המשורר להישבע כי לעולם לא ישכח את ירושלים, שבועה שכבר הפכה לסמל. גם היום, בחתונה, נשבע החתן את השבועה המשולשת הזו בטרם הוא שובר את הכוס, כזכר לחורבן.

כמו באיכה א', גם כאן באה לבסוף הדרישה לנקמה באויבים. "בני אדום" הם סמל לאויבי ישראל בכל הדורות. (בתלמוד קוראים חכמינו לרומא "אדום הרשעה") האויבים האכזריים מעודדים את עצמם להרוס את העיר עד היסוד. המשורר מייחל למפלתה של בבל, אשר תיענש בדרך שפגעה ביהודה.

ולבסוף משהו אישי: עם כל הכאב, הסבל והצער על החורבן והגלות, אני מתקשה מאד לקבל את הנאמר בפסוק האחרון במזמור. הוא מנוגד לחלוטין לכל תפיסה מוסרית אנושית. כל פגיעה מכוונת בתינוק בן יומו איננה מקובלת עלי, אפילו אם זה לצורך נקמה צודקת. וכדברי ביאליק: "נקמת ילד קטן, עוד לא ברא השטן"! 

בעמוד זה - תגובות על החורבן והגלות, המקורות: ירמיהו כ"ט 1 – 10, איכה א, תהילים קל"ז