פלילים (2)

חוקי מלחמה

המקורות: דברים כ', (כ"ד 5), כ"א 10 – 14

דברים כ' – כל הפרק דן בחוקי מלחמה, נושא שאינו מופיע כמעט בחוקי עמים אחרים. חוקי המלחמה בפרק באים להגביל את הלוחמים, להתחשב באדם, בין שהוא מישראל, ובין שהוא אויב. על פי פס' 4, אלוהים הולך עם העם למלחמה. כנראה שנוכחותו מסומלת ע"י ארון הברית (ראה למשל  שמואל א', ד' 3 ואילך). הפרק כולו כתוב בסגנון של הטפה, הבאה להרגיע את הפחד מן המלחמה, ולעורר את הביטחון המוחלט של הלוחמים באל.

פס' 2 – 4: דברי עידוד מפי הכהן (נקרא ע"י חז"ל: "כהן משיח מלחמה"). העידוד לא בא ללבות שנאה כלפי האויב, אלא להפיח ביוצאים בטחון בצדקת המלחמה. מופיע כאן מוטיב מקראי נפוץ וידוע שעיקרו: עדיפות האמונה על כוח הזרוע. מיטיב לבטא זאת דוד בהטיחו בפני גלית: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות...." (שמואל א', י"ז 45)

פס' 5 – 9: המשוחררים מן הקרב. המלחמה באויב היא חובה כללית המוטלת על כל אדם מישראל בן 20 ומעלה. יש ארבעה סוגי אנשים המשוחררים מן הקרב: מי שבנה בית חדש ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חללו, מי שארש אישה וטרם נשא אותה וכמו כן כל הפחדנים, היראים מן המלחמה. הסעיף האחרון שונה מכל קודמיו. שלושת הסעיפים הראשונים עוסקים במי שהתחיל דבר מה, ולא זכה לסיימו, ויש כאן עניין אישי. לעומת זאת, הסעיף האחרון בא למנוע רפיון ידיים בקרב הלוחמים. (ראה גם שופטים ז' 1 – 3 ).

חשוב להוסיף: חז"ל הבחינו בין "מלחמת רשות" ל"מלחמת מצווה". הראשונה היא למען הרחבת גבולות הארץ, מעבר למה שהבטיח ה' לאבות. השנייה היא מלחמה בתוך גבולות א"י, על מנת לשחררה מידי יושביה הכנעניים, או במקרה של התקפה של אויבים, שזוהי שעת חירום. שחרור אנשים מן הקרב אפשרי רק בזמן של מלחמת רשות. במלחמת מצווה מוציאים אפילו "חתן מחופתו".

פס' 10 – 18: היחס לאויב. תחילה יש לפנות לעיר, נגדה נלחמים, בהצעה לכניעה ותשלומי מס. רק אם אנשי העיר לא מקבלים את ההצעה, יש להלחם נגדם. יש להרוג רק את הזכרים "לפי חרב", ואילו הנשים והילדים יישארו בחיים, ואפשר לקחת מהם לעבדים. פס' 15 – 18 מגבילים את החוק הנ"ל לערים רחוקות, [מלחמת רשות] ואילו את תושבי הערים בתוך שטח א"י המובטחת [מלחמת מצווה] יש להשמיד באופן מוחלט: גברים, נשים, ילדים ואפילו הצאן והבקר. ההצדקה לכך: כדי למנוע את האפשרות ללמוד מהם  עבודת אלילים.

פס' 19 – 20: כריתת עצים בעת מצור. גם אם המצור מתמשך, אין להשחית את העצים מסביב לעיר הנצורה. לדעת הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) חוק זה בא למנוע ונדליזם לשמו, הנפוץ בקרב צבאות נלחמים. פס' 20 מצמצם את האמור בחוק לעצי פרי בלבד. לפסוק "כי האדם עץ השדה" הוצעו מספר פירושים:

1.  האדם אוכל מעץ השדה, על כן אסור לו להשמידו. או שהלוחמים יוכלו ליהנות מהפרי במהלך המצור.

2.  רש"י (ר' שלמה יצחקי): האם עץ השדה דומה לאדם, שצריך להלחם בו? מדוע להשחיתו?

3.  האם עץ השדה יכול לנוס מפני אויביו?

4.  ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא): פרי העץ נותן חיים לאדם, על כן אסור להשחיתו.

5.  פירוש מודרני: ראה שירו של נתן זך: עץ השדה (מומלץ!)

דברים כ"א 10 – 14: חוק שבויה יפת תואר

חוק שאין לו אח ורע בחוקי המזרח הקדום. כמו באיסור השחתת העץ, גם כאן יש אולי ניסיון למנוע השחתה מוסרית אצל הלוחמים, לאחר שנצחו בקרב, והם רוצים להתפרק מן המתח שהיו בו. (מעשי אונס מלווים כל מלחמה עד עצם היום הזה) קשה להאמין שהחוק אמנם קוים במציאות, ובכל זאת ערכו רב בעצם קיומו. חוק זה סותר את החוק של השמדה כללית של תושבי הארץ (כ' 17) [סתירה שכבר חז"ל הרגישו בה, וכדי לפותרה קבעו שמדובר אך ורק בשבויה כתוצאה ממלחמת רשות], ואינו רואה כל רע בנישואין עם נשים נכריות!

כדי "לצנן" את רוחו ויצריו של החייל דורש ממנו החוק להמתין חודש ימים לאחר שהביא את השבויה לביתו. בזמן הזה יש לתת לה להתאבל על קרובי משפחתה שנספו ולטפל בגופה. יש פרשנים הטוענים שכוונת המחוקק הייתה לגרום לשבויה להיות פחות יפה, ולעורר מחשבה שנייה בקרב החייל ששבה אותה, זאת במטרה להמעיט בנשואי תערובת. הסבר שונה לעניין ההמתנה הוא שבזמן הזה, על-פי המחזור החודשי, אפשר לדעת אם השבויה בהריון. במקרה שהיא הרה יש כמובן לשחררה. דוגמא לרעיון זה ניתן לראות בסיפור דוד ובת שבע, שם מדגיש המספר שבת שבע לא הייתה הרה, לפני קיום היחסים עם דוד: "...והיא מתקדשת מטומאתה..."    (שמואל ב' י"א 4)

החייל השובה נושא בעצם את השבויה לאישה (כ"א 13) ואם לאחר זמן לא יחשוק בה יותר, אסור לו למכור אותה בכסף.

איסור על לקיחת שוחד

המקורות: שמות כ"ג 7 – 8, דברים ט"ז 19,

ישעיהו א' 23, עמוס ה' 12, מיכה ג' 11, תהילים ט"ו 5

במבוא לנושא החוק במקרא עמדנו על העובדה שכל חברה אנושית זקוקה למערכת חוקים בכדי להסדיר את החיים בה. כבר משחר האנושות היה ברור לאדם כי לא די בחקיקת החוקים, אלא יש גם צורך לפרש אותם, ולקיים מערכת שתהיה מבוססת על "הצדק הטבעי", שתפשר ותפתור סכסוכים, בהסתמך על מערכת החוקים ,ובדרך שונה מזו הנהוגה בעולם החי: מערכת המשפט. אין כמעט ספר מספרי המקרא שאיננו עוסק בדרך זו או אחרת במערכת המשפט, החל מחוקי המקרא, סיפוריו, ספרי ההיסטוריוגראפיה, ספרות הנבואה, וכמובן גם ספרות החוכמה והמזמורים. כולם מסכימים פה אחד כי ללא מערכת משפט הוגנת ותקינה, החברה הישראלית נידונה לכיליון ולהרס. מקורות רבים עוסקים בעדים ובמהימנותם. הפעם נעסוק בנושא שונה: השוחד לשופטים. לא לחינם מעסיק נושא השוחד את החברה האנושית, מאז ועד עצם היום הזה, מכיוון שאין כמו השוחד לפורר ולהרוס את המרקם האנושי העדין של כל חברה.

שמות כ"ג 7 – 8: פס' 8 הוא פסוק מן הז'אנר החוכמתי, בדומה לפתגמים בספר משלי. השופט הלוקח שוחד כמוהו כעיור. הוא אינו מסוגל לראות את האמת המשפטית מכיוון שכספי השוחד שבכיסו מעוותים את אמות המידה המוסריות שלו, ודברי הצדיקים (מלשון צודקים) נראים לו אחרת מכפי שהם. כמובן שמי שיכול לשחד את השופט הוא מי שהממון בכיסו, וכך ייוצר שסע חברתי עמוק, לא רק כלכלי, אלא גם חברתי, בין עניים ועשירים.

דברים ט"ז 19: גם פסוק זה, כקודמו, דן בהוראות לשופטים ולעדים. נאסר על השופט "להכיר פנים", כלומר אסור לו לעוות את הדין בגלל הכרות קודמת עם אחד הצדדים במשפט [גם כיום, במדינת ישראל,  נהוג ששופט "פוסל את עצמו" מלשבת במשפט, אם מסתבר לו שיש לו הכרות אישית קודמת עם מי מהצדדים, שעלולה לגרום עיוות הדין].    

נביאי ישראל נודעו ברגישותם המוסרית. הם שבים ומטיחים בפני מנהיגי העם ושופטיו כי הם פוגעים בחלשים, מעוותים את חוקי התורה ועושים מעשים הנוגדים את המוסר האנושי.

ישעיהו א' 23: בפרק זה מגנה הנביא בחריפות את התנהגותם של מנהיגי העם: "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם" [כל מי שגוזר גזירה שווה בין המצב ביהודה בימי ישעיהו, לבין המצב במדינה כלשהי, בחופיו המזרחיים של הים התיכון, עושה זאת על אחריותו האישית!]

עמוס ה' 12: הנביא עמוס, מראשוני נביאי הכתב, שקדם לישעיהו בכמה עשרות שנים, מתאר את המצב בממלכת ישראל. התוכחה שלו חריפה ביותר. מערכת הצדק מושחתת לחלוטין "ההופכים ללענה משפט" (פס' 7). אין הם מקשיבים לדברי העדים, והם מתעבים את דברי מי שמעיד עדות אמת, כל זאת מכיוון שהם "לוקחי כופר" , ועל כן לאדם עני אין כל סיכוי לזכות במשפט צדק. 

מיכה ג' 11: גם הנביא מיכה, בן העיר מרשה, שניבא ביהודה במקביל לישעיהו, איננו חוסך את שבט לשונו ממנהיגי העם כולם: ראשי העם, הכוהנים והנביאים חברו יחד להרוס את החברה בגלל רדיפת הבצע שלהם. מיכה מנבא ליהודה חורבן מוחלט (פס' 12), אבל על-פי המסופר בירמיהו כ"ו 18 – 19, שם מצוטטת נבואתו של מיכה, מסתבר שהמלך חזקיהו ויתר מנהיגי העם חזרו בתשובה ו-ה' סלח להם על חטאיהם החמורים.

תהילים ט"ו 5: מזמור זה עוסק בשאלה למי הזכות להיכנס לבית המקדש. בין יתר התכונות הנדרשות מהאדם, אותן מונה המשורר נמנית גם התכונה "ושוחד על נקי לא לקח" כלומר גם בספרות המזמורית ניתן לראות כי לוקח השוחד הוא אדם מושחת, אשר אינו ראוי לבוא ולהיכלל בחברה מוסרית מתוקנת.

בפרק זה - פלילים (2) חוקי מלחמה המקורות: דברים כ', (כ"ד 5), כ"א 10 – 14