עבד ואמה עבריים

המקורות: שמות כ"א 2 – 11, ויקרא כ"ה 39 – 46, 55, דברים ט"ו 12 – 18, מלכים ב' ד' 1 – 2

ירמיהו ל"ד 8 – 22, נחמיה 1 – 13

חמורבי 117, 282

חוק העבד: שמות, כ"א 1 - 6.

עבד - אדם המשועבד בגופו לאדם אחר.

ההגדרה "עבד עברי" רומזת לכך שיש גם סוגי עבדים אחרים: עבד "יליד בית" (בן לעבד ואמה - שנתנה לעבד על ידי אדונו), עבד שבוי מלחמה וכו'. בתקופת כתיבת החוק יתכן ומשמעותו של הביטוי "עבד עברי" הייתה כבר עבד מבני ישראל, אך במקורו, הביטוי "עברי" מציין מעמד נמוך של מועסקים בעבודות שחורות, ובעיקר עבדים ושכירי חרב. זהו ביטוי מקביל ל-"זרים", והוא מופיע בתנ"ך כשלושים פעם, ובכתבים מימי השלטון המצרי בארץ ישראל (במאות 14 - 13 לפנה"ס).

חוק העבד הוא דוגמא מובהקת לחוק קזואיסטי. החוק מכיל מקרה ראשי - המסומל במילת התנאי "כי" וארבעה מקרים משניים הפותחים במילת התנאי "אם". המקרה הראשי קובע באופן כללי ביותר כי עבד עברי יעבוד שש שנים - ובשביעית יצא לחופשי חינם - אפילו אם לא השלים בעבדותו את כל התחייבויותיו הכספיות.

א. המקרה הפרטי הראשון קובע כי עבד שהגיע לעבדותו לבדו - יצא לבדו.

ב. במקרה הפרטי השני נקבע כי אם העבד הגיע עם אשתו - גם אשתו תצא לחופשי אתו.

ג. המקרה השלישי עוסק בנושא אחר: אם האדון נותן לעבדו אישה, כדי לשאתה, ובמשך הזמן גם נולדים לזוג ילדים - העבד יצא לחופשי לבדו, ואילו האישה והילדים נשארים רכושו של האדון ואינם משתחררים.

ד. המקרה הרביעי נגזר מן השלישי. אם העבד אינו רוצה לוותר על אשתו וילדיו, או בכל מקרה שהעבד מוכן להישאר בבית אדונו מסיבות השמורות עמו, יכריז על כך העבד בשער העיר, לפני השופטים, אזנו תרצע והוא יהפוך להיות "עבד נרצע" או "עבד עולם". בתקופה מאוחרת יותר, כאשר נקבעו חוקי "שנת היובל", נקבע בהם כי "עבד עולם" יוצא לחופשי בשנת היובל.

חוק האמה – שמות, כ"א 7 - 11.

חוק האמה שונה במספר נקודות עקרוניות מחוק העבד, ולאו דווקא כפי שרגילים לחשוב בימינו לרעת האמה. צריך להבין את רוח התקופה ולדעת כי מי שהייתה פילגשו של אדם ו"נזרקת" לרחוב -אין לה כל סיכוי להתפרנס. הבת הנמכרת על ידי אביה בחובותיו (ראה נחמיה ה' 1 - 5) הייתה קודם בת-חורין, אולם מכירתה הופכת אותה לאשת-איש, ועל כן אינה יוצאת מביתו כל ימי חייה וזאת לטובתה! הסיבה: מכיוון שלא נישאה כהלכה, אין לה גט גירושין, אין לה כתובה ומכאן שאין לה כל אמצעי מחייה. על כן קובע המחוקק, במקרה הראשי בחוק, כי האמה אינה יוצאת לחופשי, כמו העבד, אלא נשארת בבית אדוניה.

המקרים המשניים

א.  אם האמה אינה מוצאת חן בעיני אדוניה - אין באפשרותו למכרה. עליו להניח למשפחתה לפדות אותה, אולי על ידי הפחתת החוב, ולהוציאה לחרות. מכירת האמה לזרים תהיה מעין בגידה של האדון באשת חיקו.

ב.  אם האדון קנה את האמה על מנת להשיאה לבנו - דינה כדין אישה חופשייה לכל דבר ועניין.

ג.  אם האישה אינה מוצאת יותר חן בעיני אדוניה - לא יקפח האדון את זכויותיה וימשיך לתת לה את מזונותיה, בגדיה וסיפוקה המיני. הפרשן האיטלקי קאסוטו טוען כי הפירוש המקובל למילה "עונתה", אינו מתאים לפשט הכתוב. האמה הרי לא מצאה חן בעיני אדוניה והוא לוקח לו אחרת על פניה. כיצד אפשר להכריחו לשכב  עם אישה השנואה עליו? לדעתו, המילה "עונתה" נגזרת מן המילה "מעון". על האדון לספק לאמה הדחויה קורת גג, שזהו צורך בסיסי, ממש כמו מזון וביגוד.

ד.  תנאי זה נגזר מן התנאי השלישי - אדון שלא יתנהג כנדרש בסעיף ג' - חייב לשחרר את אמתו חינם. יש פרשנים הטוענים כי הסעיף האחרון נגזר מכל שלושת הסעיפים הקודמים, כלומר אם האדון לא אפשר לבני משפחתה של האמה לפדותה, או השיא אותה לבנו, אך לא התייחס אליה כאל אישה חופשייה, או לקח אישה נוספת ולא דאג ל"שארה כסותה ועונתה", עליו לשחרר את האמה לחופשי. 

חוק העבד: דברים ט"ו 12 - 18

חוק העבד בדברים שונה באופן מהותי מן החוק בשמות בשני עניינים: האחד, והחשוב ביותר הוא השוויון בין העבד והאמה. בעוד שעל-פי החוק בשמות האמה אינה יוצאת לעולם מבית אדונה, הרי כאן דין זהה לעבד ולאמה, וגם האמה יוצאת לחופשי לאחר שש שנות עבודה [זאת כמובן בתנאי שהאדון קנה את האמה לעבודה במשק הבית, ולא השיא אותה לבנו, שאז הרי איננה אמה כלל!]. דבר זה מלמד על התקדמות מסוימת במעמד האישה במאות השנים שחלפו בין כתיבת הספרים (וראה גם בדיבר "לא תחמוד" בשמות ובדברים). החידוש השני הוא הדרישה מן האדון להעניק לעבד המשתחרר מענק שחרור, על מנת שיוכל להתחיל את חייו כאדם חופשי עם בסיס כלכלי מינימאלי, ולא יחזור חיש מהר אל מעגל העבדות. גם כאן מושווית האמה לעבד. [יש פרשנים הטוענים כי ההשוואה לעבד כאן, "גם לאמתך תעשה כן.." היא דווקא לעניין רציעת האוזן, אך פירוש זה לא נראה לי הגיוני] את הדרישה למענק מנמק החוק בדברים:

"לא יקשה בעיניך בשלחך אותו... כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים..."  (דברים, ט"ו 18)

יש הטוענים כי בעוד שבמזרח הקדום מכסת העבודה של העבד הייתה שלוש שנים, (ראה חוק חמורבי להלן, וכן גם ישעיהו, ט"ז 14)) הרי שבישראל הכפילו מכסה זו, והעמידו אותה על שש שנים, אולי כדי להתאים את הדבר למחזור הרגיל של שבעה ימים, שבע שנים וכו'. זוהי הסיבה כנראה מדוע נדרש האדון להעניק לעבדו מתנות כשהוא משחררו.  

רציעת האוזן נעשית בשמות "לפני האלוהים", כלומר לפני השופטים, אולי במקדש המקומי. החוק בדברים משמיט דרישה זו. עקב ריכוז הפולחן, וסגירת המקדשים המקומיים לא יהיה סביר לדרוש מכל אדון לעלות עם עבדו לירושלים ועל-כן הטקס הופך להיות טקס ביתי.

חוק העבד: ויקרא כ"ה 39 - 46

כאן הדגש הוא על היחס לעבד (ראה גם להלן). האדון נדרש להתייחס לעבד הנמנה על עם ישראל כשכיר. אין להציק לו ואסור להעבידו בעבודת פרך. את הדרישה הזו מנמק המחוקק כך:

"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"  (ויקרא, כ"ה 55).

כלומר בני ישראל הם עבדי ה' בלבד, ולא יהיו עבדים לאדם אחר. על רקע זה בולט כאן היחס ההפוך לנוכרים: מהם ניתן לקנות עבדים ושפחות והם וצאצאיהם אינם משתחררים לעולם!

שלא כמו בשני החוקים בשמות ובדברים, הקובעים כי העבד משתחרר לאחר שש שנות עבודה, הרי כאן, בויקרא, העבד יוצא לחופשי רק בשנת היובל! במילים אחרות, החוק בויקרא לא מכיר בשחרור העבד לאחר שש שנים!  

סיכום ראינו, אפוא, שלושה מקורות שונים העוסקים בחוק העבד, ויש ביניהם הבדלים משמעותיים ביותר. עובדה זו הציקה מאד לחכמי ישראל, זאת בגלל התפיסה המסורתית המקובלת כי מקור החוק הוא אלוהי, והרי לא עולה על הדעת כי אלוהים ייתן שלושה חוקים שונים באותו העניין. על כן נדחקו חז"ל לפרש סעיפים שונים בחוקים הנ"ל שלא על-פי הפשט, ולהתאימם זה לזה (הרמוניזציה). המחקר המקראי רואה כמובן את העניין באופן אחר. החוקים השונים נכתבו בתקופות שונות ומייצגים תפיסות חברתיות שונות, ועל כן יש ביניהם הבדלים שאינם ניתנים לטשטוש.

היחס לעבד בתנ"ך

מנהג העבדות היה נפוץ בכל המזרח הקדום, (ובעצם בעולם כולו עד המאה ה - 19) והמחוקק הישראלי נאלץ להסכים עם מנהג זה, אבל בכל התנ"ך, ולא רק בחוקי התורה, נדרש האדם לגלות יחס הוגן לעבד העברי. על פי ויקרא, כ"ה בני ישראל עבדים רק ל-ה'. בכלל, מכיוון שמרבית העבדים בישראל היו כנראה אנשים שירדו מנכסיהם, ונאלצו למכור את עצמם, או את צאצאיהם לעבדות, התנ"ך רואה בעבד כמי שירד באופן זמני ממעמדו, ויש לאפשר לו לחזור למעמד של אדם חופשי מהר ככל האפשר. התנ"ך בכלל, וחוקי התורה בפרט, רואים בחירות האישית ערך חשוב ביותר. עשרת הדיברות נפתחות בעניין זה, וגם חוקי ספר הברית פותחים בחוקי העבד והאמה, אולי כדי להגביל את עבדותם ולתחום אותה בזמן. חוקי התורה אוסרים באיסור חמור גניבת אנשים לצורך מכירתם לעבדות (דברים, כ"ד 7) והעושה כן, דינו מוות (שמות, כ"א 16). החוק בדברים כ"ג 16 הוא יוצא דופן במזרח הקדום והוא אוסר להסגיר לאדונו עבד שברח!  

בירמיהו, ל"ד מופיע סיפור מימי המצור הבבלי על ירושלים. מכיוון שהעיר הייתה במצור ולא היה ניתן לעבוד בשדות, ואולי גם כדי לתגבר את השמירה על חומות העיר, נדברו ביניהם עשירי העיר ושחררו את עבדיהם לחופשי. בגלל נסיבות היסטוריות שלא כאן המקום לפרט, הסירו הבבלים את המצור מן העיר. עשירי העיר כבשו מחדש את עבדיהם לעבדות, ולא הקפידו לשחרר גם את מי שנסתיימה תקופת עבדותו. מעשה זה הכעיס ביותר את הנביא ירמיהו, ועקב הפרת חוקי העבד בברית סיני, הוא מנבא לעיר חורבן והרס

העבד בחוקי חמורבי

"כי ילחץ חוב את איש, ומכר את אשתו, או בנו, או בתו בכסף, או נתנם בנשי, שלוש שנים יעבדו בבית הקונה אותם, או בבית החובל, ובשנה הרביעית ייקרא להם דרור"  (חמורבי, 117)

בדומה לחוקי המקרא, גם כאן העבדות היא דרך לתשלום חוב. אדם שלא הצליח לשלם את חובו מוסר את אחד מבני משפחתו למלווה. ההבדל הוא שכאן תקופת העבדות היא שלוש שנים בלבד.

"אם אמור יאמר עבד אל אדוניו: 'לא אדוני אתה', יוכיח עליו אדונו כי עבדו הוא, ואת אוזנו יקצץ" (סע' 282)

יש הרואים בחוק זה דמיון מסוים לרציעת האוזן בחוקי התורה, אבל בעוד בשמות ובדברים הרציעה באה לסמל את הפיכתו של העבד ל"עבד עולם", ואיננה עונש, הרי כאן מדובר בעונש של כריתת האוזן, בגלל ניסיונו של העבד לכפור במרות אדונו. יש כאן דוגמא יפה כיצד המחוקק המקראי לוקח חוק קדום יותר, ומתאים אותו לצרכים ולערכים של התרבות הישראלית של ימי בית ראשון. 

אתר התנ"ך לבגרות של עמוס עוזר