שיבת ציון –נביאי בית שני

 המקורות: חגי א', זכריה ד', ח', ישעיהו ס"ב.

מבוא

במחקר המקראי מקובל לחשוב כי ארבעה נביאים ניבאו בתקופת בית שני: ישעיהו "השני" (השם בו נהוג לכנות במחקר את הנביא האלמוני שנבואותיו מופיעות בספר ישעיה, מפרק מ' ואילך) חגי, זכריה ומלאכי. המסורת היהודית רואה בנביא מלאכי (שכלל לא ברור שזהו אכן שמו!) את אחרון הנביאים.

חגי וזכריה (וכנראה שגם ישעיהו "השני") חיו באותה תקופה. הימים ימי הצהרת כורש. רק חלק קטן מהעם חוזר לארץ ישראל, ולמרות האישור המפורש שנתן כורש, המקדש אינו מוקם מיד. בספר עזרא מסופר כי העמים השכנים הפריעו להקמת המקדש, ע"י כך ששלחו אגרת לדריוש, יורשו של כורש, וזה עיכב את בניית המקדש. בספר חגי מסופר כי המקדש איננו מוקם מחמת המצב הכלכלי והביטחוני הקשה. היה רצף של שנות בצורת, וכל אחד היה עסוק בהישרדות, ולכן לא היה לאיש את הזמן והכסף לעסוק בבנייה. גם השכנים מסביב התנכלו לשבי ציון המעטים, החלשים וחסרי האמצעים. וכך, למרות שיסודות המקדש הונחו מיד לאחר השיבה מבבל (כפי שמתואר בעזרא ג') התעכבה בניית המקדש למעלה מעשרים שנה, והבית השני נחנך רק בשנת 515 לפה"ס.

ספר חגי מכיל שני פרקים בלבד. כלולות בו ארבע נבואות, שנאמרו במשך ארבעה חדשים "בשנת שתיים לדריוש" (520 לפה"ס).  שלוש הנבואות הראשונות עוסקות בנושא אחד: בניית בית המקדש.

חגי א'

הנבואה הראשונה :  א' 1 - 11.

בנבואה הראשונה פונה חגי אל העם בדרישה לחזור באופן מיידי לבניית המקדש שהופסקה. הוא מצטט את דברי העם: "לא עת בא עת בית ה' להבנות..." (פס' 2). על-פי דברי העם אין אפשרות לבנות את המקדש בגלל המצב הכלכלי הקשה, שלא יאפשר לבנות בניין מפואר, כפי שהיה הבית הראשון. חגי נוזף בעם על כך שבעוד כל אחד מהם דואג לעצמו, אין איש דואג לביתו של ה'.

חגי נוקט בטכסיס לוגי: הוא הופך סיבה לתוצאה! בעוד שלדברי העם הסיבה  לכך שאין בונים את המקדש היא המצב הכלכלי הקשה, טוען חגי כי המצב הכלכלי הקשה הוא תוצאה של הפסקת הבנייה (כלומר, כביכול זהו עונש מה' על הפסקת הבנייה). הנביא מתאר באופן ציורי את הקשיים הכלכליים של העם: הם זורעים הרבה - וקוצרים מעט, אוכלים - ואינם שבעים, שותים - ואינם משתכרים וכו'. לשיא מגיע התיאור בביטוי: "והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" (פס' 6) כלומר, השכיר מקבל משכורת וכביכול הוא טומן את הכסף בכיס עם חור, והכסף נופל ואובד. 

חגי פונה לעם בדרישה לפנות אל ההרים בסביבה, להביא משם עצים, (אולי בניגוד למחשבת העם, שיש לבנות את המקדש אך ורק מארזי הלבנון המפוארים, אך רחוקים מהשגה!) ולבנות מיד את המקדש, וכך יבוא הקץ לסבלם. השמים ימטירו גשם, ומצבם הכלכלי ישתפר באופן מיידי.

תגובת העם ומנהיגיו לנבואת חגי : 12 - 15.

תוכחת הנביא השפיעה על העם באופן מיידי, ועוררה בהם פחד (פס' 12). 23 ימים לאחר שנשא חגי את נבואתו, מחדש העם את הבנייה. אך כפי שיסתבר בהמשך, גם הפעם סיפור הבנייה לא הסתיים.

זכריה, ד'

כאמור, זכריה היה בן דורו של חגי, ועסק באותם נושאים. בספרו 14 פרקים. [לדעת מרבית חוקרי המקרא, גם ספר זכריה, כמו ישעיהו, אינו עשוי מקשה אחת, והנבואות החל מפרק ט' ואילך שונות לחלוטין מהנבואות בחלקו הראשון של הספר, הן בסגנון, הן ברקע ההיסטורי, הנושאים של הנבואות אחרים לגמרי ועוד, ולא נרחיב]

המבנה של הפרק: הפרק  ערוך בצורה משונה, וקיימים חילוקי דעות רבים בין הפרשנים, הן על מבנה הפרק, והן על פירושן של מילים מסוימות בו, שבחלקן הן מילים יחידאיות (מילים המצויות במקרא רק פעם אחת). אחת ההצעות, אותה נביא כאן היא לראות בפסוקים 1 – 5  יחידה אחת, המתארת את המנורה שרואה הנביא בחזונו. הפסוקים הבאים 6 – 10 א' (כלומר, חלקו הראשון של פס' 10) מביאים דברים הקשורים בבניית בית המקדש, ואילו בקטע הבא , החל מפסוק 10 ב' – 14 מובא המשכו של חזון המנורה, ובו מפרש מלאך ה' לנביא את החזון שראה.

חזון המנורה: מלאך ה' מעיר את זכריה ואת החזון מקבל הנביא כשהוא הלום שינה, ועדיין לא בהכרה מלאה. [יש חוקרים הטוענים כי קבלת החזון ממלאך, ולא ישירות מ-ה', מראה על ירידת קרנה של הנבואה בתקופת שיבת ציון] בחזונו הוא רואה מנורת זהב בעלת שבעה קנים, ומצידיה שני ענפי זית. כאמור, נחלקו הפרשנים בתאור צורת המנורה, בעיקר משום שהמילים "גולות" ו"מוצקות" אינן ברורות לנו, ולא נרחיב על כך. זכריה שואל את המלאך לפירושו של החזון ונענה כי שבעת הקנים מסמלים את שבע עיני האל, המשוטטות בכל הארץ, סמל להשגחה האלוהית. שני ענפי הזית הם "שני בני היצהר". על-פי הפרשנות המסורתית הכוונה היא לזרובבל בן שאלתיאל, השליט האזרחי ביהודה וישוע בן יהוצדק, הכוהן הגדול, שניהם נמשחו בשמן לרגל תפקידם. קשה מאד למצוא קשר בין חזון המנורה לבין הנבואה לזרובבל. הנמצאת בחלקו האמצעי של הפרק. 

הנבואה לזרובבל:  בנבואה זו נאמר כי לפני זרובבל עומד הר גדול, כנראה סמל למכשול רציני. כוונת הנביא איננה ברורה. יש המפרשים כי הוא מתכוון להתערבות השומרונים, שבאה למנוע את הבנייה. על פי המסופר בעזרא ו', המלך דריוש, לאחר שבדק בארכיון הארמון ומצא את הצהרת כורש, אפשר להמשיך בבניית המקדש. בהמשך נאמר כי לנוכח העובדה שזרובבל פועל "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי.." (פס' 6), כלומר מסתמך על רוח ה', הוא יזכה להניח בסופו של דבר  את אבן הראשה, וכל הקהל יריע לו. [אבן הראשה – אותה אבן שמניחים בחלקה העליון של הקשת. מניחים אותה אחרונה, והיא מסמלת את סיום הבניין] 

"כי מי בז ליום קטנות..." (פס' 10) גם על פירושו של פסוק זה נחלקו הפרשנים. יש המפרשים זאת כי מי שמזלזל בפעולות הקטנות, בעת הנחת היסודות למקדש, ישמח מאד לראות את זרובבל מסיים את הבנייה. אחרים קושרים זאת עם תגובת זקני העם לנוכח ממדיו הצנועים של המקדש השני, בהשוואה למקדש הראשון (ראה: עזרא ג', חגי ב'), אך גם זכריה, כקודמיו, לא רואה בעובדה זו בעיה כלשהי.

זכריה, ח'

כדי להבין את הנאמר בפרק ח', יש לקרוא קודם בפרק ז' 1 – 3. העם שואל את הכוהנים והנביא שאלה הלכתית: עכשיו, כשבית המקדש השני הולך ונבנה, האם יש להמשיך ולצום את הצומות הנהוגים בעם לזכר חורבן בית המקדש? התשובה לשאלת העם מצויה בפס' 18 – 19 בפרק ח'. קודם לכן מנבא זכריה שבע נבואות נחמה לעתיד. בסוף הפרק, פסוקים 20 – 24 נמצא חזון לאחרית הימים, המתאר את עליונות ה' ואת מרכזיותה של ירושלים בעולם כולו.

הבטחות טובות לירושלים ולעם ישראל : 1 - 17.

בפסוקים הללו מפורטות שבע הבטחות בעלות שלושה נושאים משותפים: ה' יחזור לשכון בירושלים וירבה את אוכלוסייתה (פס' (1 - 8). ברגע שתסתיים בניית המקדש ישתפר המצב הכלכלי (פס' 9 - 13). הישועה מותנית בהתנהגותית מוסרית של העם (פס' 14 - 17).

"קנאתי לציון" (פס' 2) לקנא ל- פירושו לרצות בלעדיות, או גם לעשות מעשה נקמה בגלל האהבה למישהו (הבעל מקנא לאשתו, החבר לחברתו וכו'). גם כאן, אם כן, אנו מוצאים את המוטיב המתאר את ה' כגבר ועם ישראל כאישה.

מן ההבטחות הטובות לעתיד שמנבא הנביא ניתן ללמוד על המצב העכשווי ביהודה: ניתן ללמוד כי מעטים התושבים בארץ, הדרכים אינן בטוחות, המצב הכלכלי והחברתי הם בכי רע: "...שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה איננה, וליוצא ולבא אין שלום מן הצר, ואשלח את כל האדם איש ברעהו" (פס' 10). כמו חברו חגי, גם זכריה מודיע לעם כי רק סיום בניית המקדש ישפר את המצב בכל השטחים הנ"ל.

הצומות יבוטלו וירושלים תהפוך למרכז דתי עולמי : 18 - 23.

בפרק הקודם שואלים תושבי יהודה את הנביא האם עתה, כשבניית בית המקדש עומדת להסתיים, יש להמשיך ולצום את הצומות הנהוגים לזכר חורבן המקדש? תשובת הנביא ניתנת בפס' 18: הצומות הנ"ל יהפכו בעתיד לימי שמחה וחג., גם זאת בתנאי שהעם יתנהג היטב, ויאהב הן את האמת והן את השלום, שלא תמיד כרוכים זה בזה.

הצומות הנזכרים הם: צום הרביעי -  שבעה עשר בתמוז, יום הבקעת חומות ירושלים.

                             צום החמישי - ט' באב, יום שרפת המקדש וחורבנו.

                             צום השביעי - ג' בתשרי, יום הרצח של גדליה בן אחיקם, אחרון השליטים ביהודה.

                             צום העשירי - י' בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים.

הפסוקים 20 - 23 הם חזון לאחרית הימים. יהיו אלה ימים של גאולה שלמה. ירושלים תהפוך להיות מרכז דתי - רוחני לעולם כולו. עם ישראל יהיה גם המורה  הדתי לעולם כולו : כולם ילמדו מעם ישראל  את הדרך לעבוד את ה' אלוהי ישראל. הנביא מצייר תמונה נלעגת של הגויים: עשרה אנשים יחזיקו בבגדיו של איש יהודי אחד ויבקשו ממנו שיעזור להם ללמוד את הדרך הנכונה לעבוד את האל.

קשה שלא להשוות את חזונו זה של זכריה לחזונם של הנביאים ישעיהו ומיכה לאחרית הימים (ישעיהו,  ב' 1 – 4, מיכה ד' 1 – 4). בעוד שחזונם הוא אוניברסלי, נקי מכל רצון של נקמה, הרי כאן, אצל זכריה, ניכר רצונו של הנביא לנקום בגויים על סבלו הנוכחי של עם ישראל. מיכה וישעיהו חוזים גם קץ למלחמות בין בני האדם. בחזונו של זכריה חסר עניין זה, והוא גם נחות יותר מן הבחינה הספרותית – לשונית, שלב נוסף בירידת קרנה של הנבואה הקלאסית.

ישעיהו, ס"ב

הפילוסוף היווני אפלטון קבע "כי כל דבר מתהווה מניגודו", כלומר מי שקם, ישב לפני כן, המשתמש במושג שלום מבין מהי מלחמה, והאהבה היא ניגוד לשנאה, גבוה - לנמוך. כבר אצל זכריה ראינו כי ההבטחות לעתיד טוב יותר משקפות הווה עגום, וכך גם בפרקנו. מן הנבואות הנשגבות לעתיד מפואר, ניתן ללמוד כי למרות שהמקדש כבר עומד על תילו, ובניגוד גמור להבטחותיהם של חגי וזכריה, מצבה של יהודה לא השתפר.

בפסוקים 1 – 5 מבטיח הנביא כי ה' לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ירושלים תושע ממצבה העלוב. השינוי הדרמטי במצבה של העיר יביא גם לשינוי בשמה. העיר תקרא "חפצי בה" שם המבטא את רצונו של ה' בטובתה של העיר.   מן הכתוב בפס' 4 ""לא ייאמר עוד..." ניתן להבין כי למרות שבניית המקדש הסתיימה, עדיין מרבית היהודים נמצאים בגלות, מרבית השטחים אינם מעובדים והארץ שוממה. גם כאן חוזר המוטיב הכל כך שגור בפי הנביאים: "....ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך"  (פס 5). 

בפסוקים 6 – 9 הבטחות נוספות של הנביא. הפעם לשיפור המצב הביטחוני והכלכלי של העיר. מן ההבטחה ש-ה' יפקיד שומרים על חומות ירושלים, ניתן להבין שהחומות עדיין פרוצות, ואכן מן הכתוב בספר נחמיה ניתן ללמוד כי רק לאחר בואו של נחמיה לארץ (445 לפנה"ס), ובמאמץ רב ביותר,  חוזקו החומות והושלמה בנייתן. בכל אופן, מעתה ה' יפקיד שומרים על העיר, כך שלא ניתן יהיה עוד לכבוש אותה, והתבואות בשדות והענבים בכרמים לא יהיו עוד למאכל זרים, אלא תושבי יהודה יזכו לקצור את אשר זרעו. במזמור קל"ז נשבע המשורר ביד ימינו לא לשכוח את העיר, ואילו כאן הנשבע הוא ה'. הוא מבטיח "בימינו ובזרוע עוזו" להגן על העיר ותושביה. הם יזכו לאסוף את יבוליהם, להביאם למקדש ולאכול ולשתות אותם שם, מה שלא קורה במצב הנוכחי.

הפסוקים 10 – 12 מזכירים מאד את הרעיון בפתיחה של ישעיהו השני, בפרק מ'. ה' ידאג לסלול את הדרך ולהקל על המכשולים בפני הבאים ארצה. [ההשוואה לפרק מ' ממש מתבקשת:"סולו סולו המסילה, סקלו מאבן", כאן, לעומת: "והיה העקוב למישור" שם. בשני המקומות ביטוי זהה "הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו" ועוד.] ה' מודיע בעולם כולו כי זמן הגאולה הגיע. העמים השכנים יקרא לשבי ציון "עם הקודש" ואילו ירושלים, שתהפוך למרכז דתי ורוחני עולמי, תיקרא "דרושה" ולא תיעזב עוד לעולם.  

  בעמוד זה -  שיבת ציון –נביאי בית שני   המקורות: חגי א', זכריה ד', ח', ישעיהו ס"ב.

אתר התנ"ך לבגרות של עמוס עוזר