הגנה וסעד לחלשים (2)

שמיטת קרקעות ושמיטת חובות

המקורות: שמות כ"ג 10 – 11, דברים ט"ו 1 – 6, נחמיה ה' 9 – 13,

משנה, שביעית פרק י' ג – ד

שמות כ"ג 10- 11: חוק זה עוסק בשמיטת קרקעות בכל שנה שביעית. כלומר החקלאי רשאי לעבד את אדמותיו שש שנים ברציפות, ואילו בשנה השביעית הוא נדרש "לשמוט" את השדה. מלשון החוק לא ברור איזה מלאכות נאסר על החקלאי לעשותן. חז"ל, שהרחיבו את החוק וקבעו הלכות רבות כדי לפרש אותו, קבעו שכל העבודות בשדה אסורות.  בשלב כלשהו, הרשו חכמים לחרוש את השדות חריש הנקרא "ניר", כדי לסלק את הקוצים ועשבי הבר, וזאת בכדי שבשנה שלאחר מכן ניתן יהיה לגשת מיד לעבודה בשדות. (ראה ירמיהו, ד' 3: "נירו לכם ניר, ואל תזרעו אל קוצים")

החוק כאן סתם ולא פרש, ואין לדעת מניסוחו אם כל הארץ נשמטת בבת אחת, או שמא החישוב נעשה לגבי כל שדה לחוד. יש חוקרים הטוענים כי מדובר בשמיטה כלל ארצית בגלל הנאמר: "ושש שנים תזרע את ארצך..."

חוק השמיטה מופיע שנית בויקרא, כ"ה 1 – 7 ושם נאמר במפורש כי כל הארץ נשמטת יחד.

ההנמקה לחוק כאן, בשמות היא סוציאלית: "ואכלו אביוני עמך", ואילו ההנמקה בויקרא כ"ה היא הנמקה דתית: "שבת לה'". יש המביאים לחוק השמיטה הנמקה נוספת, שאיננה מוזכרת בתורה, והיא ההנמקה החקלאית: לאחר שנה של מנוחה, האדמה תניב יבולים גבוהים יותר בעתיד.

החוק אינו מציין האם לבעל השדה יש עדיפות על אחרים, ואם יש לו רשות לקחת מיבולי שדותיו ומטעיו לשימושו. יתרה מזו, ההרשאה לבעלי חיים להיכנס לשדות, ובעיקר למטעים פירושה חיסול המטעים! (ראה שמות כ"ב 4).

חשוב להבין כי החברה הישראלית בימי המקרא הייתה חברה חקלאית, ומכיוון שלא הייתה לאנשים תעסוקה חלופית ומכיוון שלא היו בנמצא בתקופה זו האמצעים לשינוע כמויות גדולות של מזון, ולא היו להם אמצעי קיום אחרים מלבד החקלאות, מכל זה ברור שחוק השמיטה היה קשה ביותר, עד כדי שהיה בלתי ניתן לביצוע, כלשונו. ובאמת פעמים מספר נאמר כי החוק לא מתקיים ורק בעתיד, לכשירווח, יקיים עם ישראל את החוק (ויקרא, כ"ו 34, 45, 43).   

דברים ט"ו  קטע זה עוסק בהיבט מיוחד של שנת השמיטה: שמיטת כספים. החוק מחייב אדם שהלווה כסף לחברו לוותר על ההלוואה,  אם חברו לא יכול להחזיר את הכסף עד שנת השמיטה. קשה לדעת אם בשלב הראשון של התפתחות החוק נדרש המלווה לדחות את זמן הפירעון, או לבטל את החוב כליל. ברור שמשק כספים רגיל איננו יכול להתקיים על פי חוק כזה. אם חוק שמיטת ההלוואות קשור עם חוק השמיטה, יתכן שמדובר באי תשלום החוב באותה השנה, אך החוב אינו נמחק לחלוטין?

יש לציין שהחוק אינו מזכיר את שמיטת הקרקעות, אך סביר להניח שיש קשר בין הדברים. בחברה המבוססת בעיקרה על החקלאות, אין לאדם הכנסה בשנת השמיטה, וממילא אין לו כסף להחזיר את החוב שלקח, כדי שיוכל לקיים את משפחתו. החוק כאן משובץ בקטע של הטפה חינוכית, כאילו לא החוק עצמו הוא העיקר, אלא מטרתו החינוכית.

"שמוט כל בעל משה [את] ידו..." כלומר על כל בעל חוב לוותר עליו. יש המשערים שהצירוף "לשמוט את היד" הוא ביטוי ציורי ליד נוגשת, התובעת בחזקה את החוב, יד שיש להניחה ולהורידה.

"את הנכרי תגוש..." ידוע כי במזרח הקדום היה מנהג של שמיטת חובות בזמן הכרזת ה"דרור". מלך חדש, בשנה השנייה לעלייתו למלוכה, היה מכריז על שחרור אסירים ושמיטת חובות שלא נתנו לצרכי מסחר, אלא לקיום. גם כאן, הכוונה כנראה דומה: הנכרים ,בימי בית ראשון, היו בעיקר סוחרים, משום שלא הותר לזרים לקנות קרקעות בארצות מושבם. חוקרים אחרים לא מקבלים הסבר זה, וטוענים שיש כאן ראיה לאומנית צרה: יש להתחשב בבני עמך אך לא בזרים, שממילא אינם מקיימים את חוקי התורה, ולא יוותרו ליהודי על חובו בשנת השמיטה.

בפסוק 4 נאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון..." בהמשך, בפסוק 11 נאמר: "...כי לא יחדל אביון מקרב הארץ..." ויש לכאורה סתירה בין שתי הקביעות. ההסבר המקובל: אם כל העם יתנהג על פי דרישת חוק זו, אכן לא יהיו אביונים. אבל זוהי גישה אידיאליסטית-אוטופית, ואילו פס' 11 משקף את המציאות הריאליסטית: גם בימות המשיח, עדיין יתחלק העולם לעשירים ועניים ויש להתייחס אל העניים על פי החוק הנ"ל.

המחוקק מודע לקושי שיש לאדם לוותר על כספו, אותו הרוויח ביושר ובעמל רב, על כן הוא פונה שוב ושוב אל מצפונו של המלווה, מזהיר אותו לבל יתאכזר אל הלווה, ומאידך, מבטיח לו ברכה אם יקיים את החוק כנדרש.

חוק שמיטת ההלוואות הוא חוק חברתי שבא לצמצם את הפערים בין העשירים לעניים. הפנייה היא אמנם למצפונו של כל אדם ואדם, אך התוצאה תשתקף גם במישור הלאומי:

"והעבטת גויים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו"  (ט"ו 6)            

נחמיה ה' במקור זה, מימי בית שני (450 לפה"ס לערך) יש לנו עדות מהימנה לכך שחוק שמיטת ההלוואות לא נשמר. האיכרים העניים שלקחו הלוואות משכנו את שדותיהם, בתיהם וכו' ועתה הנושים עומדים לקחת מהם את השדות, הכרמים, הבתים ולכבוש את בניהם ובנותיהם לעבדים ושפחות. נחמיה נוזף בעשירי העם ומוכיח את מנהיגותו בנתינת דוגמא אישית:

"וגם אני אחי ונערי נושים בהם כסף ודגן, נעזבה נא את המשא הזה. השיבו להם כהיום את שדותיהם, זיתיהם, כרמיהם ובתיהם...אשר אתם נושים בהם"  (נחמיה, ה1 11 – 12)  

 בפרק י' מתאר נחמיה את האמנה החברתית, המהווה מעין חידוש הברית בין העם לאלוהיו. בין יתר ההתחייבויות שלוקח העם על עצמו: "ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד"  (י' 32) כלומר העם מתחייב לקיים את חוק שמיטת ההלוואות, כנדרש בדברים, ט"ו.

תקנת הפרוסבול כאמור, משק כלכלי איננו יכול להתפתח ללא אשראי (הלוואות). במהלך הדורות הלך ופחת מספר היהודים שהיו מוכנים לוותר כליל על כספם, אותו הרוויחו ביושר ובעמל רב, מחמת החוק הנ"ל. כדי לעודד את המלווים להמשיך ולהלוות כסף, תיקן הלל את תקנת הפרוסבול. הרעיון די פשוט: חובות לבית הדין אינם נשמטים בשנת השמיטה. את שטר החוב כותב הלווה לטובת בית הדין, ובית הדין יעביר את הכסף למלווה:

"פרוסבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה עם לבבך בלייעל' וגו'.

זה גופו של פרוסבול: מוסר אני לכם ...הדיינים...שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה." (משנה, שביעית, פרק י', משניות ג' - ד')   

התלמוד הבבלי  (גיטין, דף ל"ז, ע"ב) מביא דרכים נוספות לעקוף את החוק המקראי. אחת מהן: על הלווה להחזיר את הכסף למלווה ולומר לו כי הוא נותן לו מתנה, ואין בכסף הזה משום החזרת החוב.  אנו רואים כי החוק , כלשונו, היה קשה לביצוע, ובמהלך הדורות נזקקה המסורת למצוא דרכים אלגנטיות לעקוף אותו, בכדי ששוק הכספים יוכל להמשיך ולהתקיים.

בעמוד זה

 הגנה וסעד לחלשים (2) שמיטת קרקעות ושמיטת חובות

המקורות: שמות כ"ג 10 – 11, דברים ט"ו 1 – 6, נחמיה ה' 9 – 13,

משנה, שביעית פרק י' ג – ד

אתר התנ"ך לבגרות של עמוס עוזר