חורבן, גלות וגאולה  - מבוא קצרצר

נושא זה ממשיך את הרצף הכרונולוגי-היסטוריוגראפי של סיפורי המקרא: ראשיתו של עם ישראל בתקופת האבות, סיפורי יציאת מצרים, הנדודים במדבר, ההתנחלות בארץ ישראל בימי יהושע, תקופת השופטים, ימי הממלכה המאוחדת, פילוג הממלכה בסוף ימי שלמה, חורבן שומרון ועשרת השבטים. מאה שנים לאחר חורבן זה מתקן יאשיהו את תיקוניו הדתיים ("הרפורמה" – 622 לפנה"ס) ומיד לאחר מכן חלה שקיעתה המהירה של יהודה, המסתיימת בחורבן ובגלות (586). לאחר 48 שנות גלות, בעקבות הצהרת כורש (538), מתרחשת שיבת ציון, ובעקבותיה נפתחת תקופה היסטורית חדשה, תקופת בית שני.

המאורעות הטראומטיים של החורבן והגלות השאירו את חותמם בפרקים רבים בתנ"ך, הן בספרי ההיסטוריוגראפיה והן בספרות הנבואה והמזמורים. במסגרת נושא זה נחזור בקצרה על תיאור החורבן בספר מלכים ב', נעיין בתגובות השונות על החורבן (ירמיהו, יחזקאל, איכה, תהילים), נלמד על גורל שארית הפליטה ביהודה, כפי שהוא מתואר בספר ירמיהו דווקא, על התקוות לגאולה בקרב גולי בבל (יחזקאל, ישעיהו) ולבסוף על שיבת ציון, אחד האירועים הייחודיים בהיסטוריה העולמית: אין תקדים לחזרה של עם שלם שגלה מארצו. עם ישראל עשה זאת פעמיים!

במקורות המתארים את ראשית ימי בית שני נלמד על התקוות העצומות שמפיחות בעם נבואותיו של הנביא ישעיהו "השני", ונראה את הניגוד החריף בין נבואותיו הנשגבות לבין המציאות האפורה. שבי ציון נתקלו במציאות קשה ביותר, חוו קשיים מדיניים, כלכליים, חברתיים ועוד. בניית המקדש התעכבה למעלה מעשרים שנה, ואחרוני נביאי הכתב, חגי וזכריה מבטיחים לעם עתיד ורוד לאחר שהמקדש יעמוד על תילו. כמאה שנה לאחר מכן עלה נחמיה לארץ ומהפרקים שנלמד עולה כי הבטחות הנביאים "נשארו על הנייר" ואילו המציאות במאה הראשונה לאחר שיבת ציון המשיכה להיות קשה, בכל המישורים: הביטחוני, המדיני, הכלכלי, ובעקבות כך גם החברתי.  

למרות כל הקשיים נמצא במקורות שלפנינו תקוות רבות לגאולה שלמה, ולשיבה של כל פזורות עם ישראל לארץ ישראל, כי זאת יש לזכור: על-פי המתואר בספר עזרא שבו לארץ אך ורק בני שבט יהודה [לכן אנחנו נקראים "יהודים" ולא "ראובנים", "יששכרים", או "שמעונים"] ולאחר חורבן שומרון וגלות עשרת השבטים אין לנו מקור היסטורי כלשהו, יהודי או אחר, שילמדנו ולו ברמז, מה עלה בגורלם של אותם עשרת השבטים.

סיפור החורבן והגלות

המקורות: מלכים ב', כ"ג 29 – כ"ה

את סיפורי החורבן ניתן למצוא בספרים מלכים ב', דברי הימים ב', ירמיהו ויחזקאל. שני המקורות הראשונים הם מתחום ההיסטוריוגרפיה המקראית, והשניים האחרים - ספרי נבואה שמתארים מעט מהמתרחש ביהודה בסוף ימיה. הקטע הבא, מספר מלכים ב', מובא כאן בכדי להזכיר לנו את קורות ממלכת יהודה החל ממותו של המלך יאשיהו (609 לפנה"ס), דרך גלות יהויכין (597) וכלה בחורבן ירושלים והמקדש וגלות בבל.

מלכים ב', כ"ג 29 – כ"ה

בשנת 609 עלה פרעה נכה לכרכמיש, שעל גדות הפרת, כדי לעזור לאשור בקרב המכריע נגד בבל, ההולכת ומתחזקת (מצרים העדיפה את אשור "הגוססת" על-פני בבל, שהלכה ותפסה את מקומה של אשור). אין בידינו ידיעות ברורות על הנטיות המדיניות של יאשיהו, ולא ברורים מניעיו להתערב במאבק לא לו. יתכן שחשש מכוחה של מצרים, או מהתחזקות מחודשת של אשור. הצבא המצרי עלה לאורך החוף, ופנה מזרחה בנחל עירון, בדרכו צפונה. ליד מגידו נערך קרב קצר בו מצא יאשיהו את מותו (כ"ג 29 - 30). גם במקרה זה "נאלץ" סופר דברי -הימים לנמק את מותו של יאשיהו בקרב. הרי קשה לקבל שמלך, שנחשב לצדיק ביותר מבין מלכי יהודה וישראל, ימצא את מותו ללא סיבה נראית לעין. על כן מסביר ספר דברי - הימים את מותו של יאשיהו כעונש על יציאה למלחמה מבלי לקבל לכך הוראה מ-ה' (דברי הימים ב', ל"ה 20 - 24).

יהודה הפכה להיות מדינת חסות מצרית. לאחר מות יאשיהו, ממליך "עם הארץ" את יהואחז בנו. חשוב לציין שיהואחז היה בנו השני של יאשיהו, והומלך, כנראה, מפני שהיה פרו-אשורי. יהואחז מלך שלושה חדשים בלבד, וברור שלא יכול היה לשנות דבר ברפורמה של אביו, בזמן כה קצר. פרעה נכה, ששב מכרכמיש (הקרב שם הסתיים ללא הכרעה ברורה), השתלט על ארץ ישראל וסוריה. הוא הוריד מכיסאו את יהואחז, הגלה אותו למצרים והטיל על יהודה קנס כבד (כ"ג 33). הוא המליך את אליקים, בנו בכורו של יאשיהו, שהיה כנראה פרו-מצרי, והחליף את שמו ליהויקים - סמל לשעבוד מוחלט!

בזמן שלטונו של יהויקים חל מהפך עולמי - אשור נכנעת בפני בבל ונמחקת כליל מבמת ההיסטוריה (605).

בשנת 604 עולים הבבלים על יהודה בפעם הראשונה. יהויקים נכנע לבבל, ומשתעבד לתקופה של שלוש שנים, ואז מורד בה. הבבלים עורכים מצור על ירושלים, שארך שלוש שנים. תוך כדי המצור מת יהויקים (הסיבה למותו אינה ידועה לנו) ובמקומו עולה למלוכה יהויכין בנו (597). יהויכין, שעלה למלוכה והוא בן 18 בלבד, הבין כי אין מנוס מתבוסה לבבלים. כדי להציל את העיר מחורבן מוחלט, הוא פותח את שעריה, יוצא ונכנע לפני נבוכדנאצר, מלך בבל (כ"ד 12 ואילך).      מלך בבל לוקח את המלך ומשפחתו ומוביל אותם לכלא הבבלי. הבבלים לקחו רכוש רב והגלו את כל שכבות העילית ביהודה: קציני הצבא, הכוהנים, בעלי מלאכה וכו' והשאירו רק את דלת העם (כ"ד 12 - 16). גלות זו נקראת "גלות יהויכין" (597), ויש המכנים אותה "גלות המכובדים" או "גלות האצולה".

[בספר דברי הימים מוסיפים ליהויכין עוד 10 ימים למלכותו, ומתעלמים כליל מן ההגליה ומלקיחת כלי המקדש, כחלק מתפיסה שלא להרבות בתיאורי החורבן, ולצמצמם למינימום ההכרחי.]

נבוכדנאצר ממליך את מתניה, בנו השלישי של יאשיהו, ומשנה את שמו לצדקיהו (שוב - שינוי שם מסמל את השעבוד המוחלט של יהודה לבבל). צדקיהו מולך כ - 11 שנים. הוא לא למד דבר מניסיונם העגום של קודמיו, ומורד אף הוא במלך בבל (כ"ד 20).

בעשרה בטבת, עולה נבוכדנאצר על ירושלים.( על פי כתובות ועדויות בבליות ידוע אפילו היום המדויק על פי התאריך הלועזי: 18.7.586 לפנה"ס). לאחר מצור ממושך נפרצה חומת העיר (על פי מלכים כ"ה בתשעה בתמוז, ואילו על פי המסורת היהודית, מסיבות שונות, נקבע יום הפריצה לעיר בשבעה-עשר בתמוז). לאחר כשלושה שבועות של קרבות נכנעה העיר. על פי הכתוב בפסוק כ"ה  8, בשבעה לאב חרב המקדש ונשרף כליל, ואיתו כל העיר. על פי הכתוב בירמיהו נ"ב 12, הדבר קרה בעשרה באב. (מכיוון שעל פי המסורת היהודית חרב בית המקדש השני בתשעה באב, נקבע כי יום האבל לזכר חורבן שני בתי המקדש יהיה בתשעה באב). המלך צדקיהו ניסה להימלט לערבות יריחו. הוא נתפס על ידי הבבלים והובל לרבלה, מקום מפקדתו הראשית של מלך בבל. עונשו היה איום: בניו נשחטו לעיניו. לאחר מכן עקרו את עיניו. הוא הובל בבלה והומת שם.

הבבלים שדדו את כלי המקדש שעדיין נותרו מן הגלות הקודמת, שרפו את המקדש ואת העיר כולה והשאירו ביהודה מספר מועט של חקלאים, כדי לספק מזון לצבאם. מלך בבל מינה כנציב על יהודה את גדליה בן אחיקם. ישמעאל בן נתניה, שטען שהוא נמנה על בית דוד, ושאף להסיר את עול בבל ולהשתעבד למצרים, רצח את גדליה, ובכך הקיץ הקץ על יהודה. המסורת היהודית קבעה את יום מותו של גדליהו כיום צום ואבל ("צום גדליהו" - ג' בתשרי).

 עם מותו של גדליהו תמה תקופה שנמשכה כ - 700 שנה וידועה בהיסטוריה היהודית בשם תקופת בית ראשון.  כדי לסיים את ספר מלכים בסיום אופטימי, מספרים לנו כי לאחר 37 שנים לגלות יהויכין ( 561 לפנה"ס), הוציא אותו מלך בבל מן הכלא, הושיב אותו בראש כל המלכים הגולים וכלכל אותו בכבוד עד סוף ימיו.  

בעמוד זה - חורבן, גלות וגאולה  - מבוא קצרצר

אתר התנ"ך של המורה עמוס אוזר