המוסר מכריע את גורל ההנהגה

מקורות: שמואל ב', י"ב 1 - 25

            יחזקאל, כ"ב 23 – 31, ל"ד 1 – 10

שמואל ב', י"ב 1 – 25

רקע קצר – כדי להבין את המסופר בפרק י"ב, יש לקרוא את הסיפור בפרק י"א. דוד המלך שולח את צבאו להלחם בעמון, והוא נשאר בארמונו. לאחר שהקיץ משנת הצהרים, הוא רואה בחורה יפהפייה מתרחצת על גג ביתה. מסתבר שזוהי בת-שבע, אשתו של אוריה החיתי, הנמצא במלחמה עם בני עמון. דוד מביא את בת-שבע לארמון ומקיים איתה יחסי מין. כשנודע לו שהרתה ממנו, הוא מעוניין להסוות את יחסי הניאוף שהיו לו עם בת-שבע. הוא מזמין את אוריה, בעלה, משדה הקרב לארמון, נותן לו מתנות ושולח אותו לביתו, בתקווה שאוריה ינצל את החופשה מן המלחמה וישכב עם אשתו. אוריה, שכנראה "נשמות טובות" סיפרו לו על מה שארע, מבין את מזימת דוד וטוען בפניו שלאות סולידריות עם חבריו הלוחמים, לא ילך לביתו. דוד המתוסכל שולח עם אוריה מכתב ליואב (לעניות דעתי, זהו שיא הציניות ושיא השפלות של דוד בסיפור זה!) ובו הוא מבקש ממנו "לדאוג" לכך שאוריה ימות בקרב, על-ידי כך שישים אותו במקום המסוכן והפגיע ביותר. אוריה כמובן נהרג. דוד נושא את אלמנתו, והיא יולדת לו בן.

[בסיפור זה דוד עובר על שלושה מעשרת הדברים: "לא תרצח", "לא תנאף" ו"לא תחמוד"!]

פס' 1 – 4 – משל כבשת הרש

מטרתו של נתן הנביא היא להביא את דוד להכיר בחטאו הכבד. בסיפור שני אנשים שביניהם ניגוד תהומי: האחד עשיר מאד, והשני – עני מרוד, המטפל בכבשה היחידה שיש לו ממש כמו בבתו. יום אחד הגיע אורח לביתו של העשיר. במקום לקחת ולהשתמש באחת מן הכבשים הרבות שבעדרו, לוקח העשיר דווקא את כבשתו של שכנו העני. המספר משתמש באופן ציני בביטוי "ויחמול", המורה בדרך כלל על רחמים,  חסד והתחשבות בזולת, אבל כאן בא הביטוי כדי להבליט באופן אירוני את אכזריותו של העשיר.

פס' 5 – 6 – תגובת דוד

דוד, שנפל בפח, ולא מבין כי הסיפור עוסק בו, מגיב בזעם רב. תגובתו הראשונה היא נרגשת ביותר  והוא קובע כי עונשו של העשיר הוא מוות, למרות שאין בתורה עונש מוות לגנב. לאחר שנרגע קצת, חוזר דוד ופוסק כי על העשיר לשלם לעני קנס בגובה ארבע כבשים (בהתאם לחוק המקראי בשמות, כ"א 37).

דוד מוצג כאן באור נלעג במיוחד: בסיפור שאינו נוגע לו, עצמו, הוא מתגלה כשופט קפדן, השומר על רמה מוסרית גבוהה, אבל ככל שהדברים נוגעים אליו, הרי התנהגותו הייתה רחוקה מלהתאים למוסר האנושי המקובל, כשהוא עובר כאמור, על שלושה מעשרת הדברים.

פס' 7 – 12 – העונש

נתן "מסתער" על דוד ומטיח בפניו את העובדה האכזרית: "אתה האיש"! כדי להעצים את חטאו של דוד הולך נתן ומונה בפניו את כל הטובות שעשה עמו האל, בדומה לעשיר, שלא חסר היה לו דבר, ואילו הוא בהתנהגותו כפוית הטובה בזה את שם האל. כדי למנוע מדוד את האפשרות לתרץ כי ידו לא הייתה בהרג אוריה החיתי, פונה הנביא למלך בגוף שני: "את אוריה הכית...את אשתו לקחת...ואותו הרגת...".

על חטאו הכבד, דוד נענש בכמה עונשים: בין בני ביתו ישררו יחסי איבה, ולעולם לא יהיו לו חיים שקטים ושלווים. (ואמנם אבשלום רוצח את אחיו אמנון, יואב הורג את אבשלום ואדוניהו נהרג בפקודת שלמה). העונש השני, שגם הוא בבחינת מידה כנגד מידה: מישהו מבני ביתו של דוד עתיד לחלל את כבודן של נשותיו בפומבי (זאת אכן עשה אבשלום!) ויש הטוענים כי הנביא התכוון גם לחילול כבודה של תמר על ידי אמנון, אחיה החורג.     

פס' 13 – 23 – מותו של הבן

דוד מבין כי חטא. בפס' 13 הוא מתוודה על כך ונראה שהוא לוקח את מלוא האחריות על עצמו. נתן מקבל את התנצלותו של דוד, אבל בגלל שהחטא כבד מנשוא, הילד שנולד מיחסי הניאוף ימות.

דוד מנסה לבטל את רוע הגזרה. הוא מביע חרטה עמוקה על מעשיו באמצעות צום ותחנונים אך לשוא. לאחר מות הילד מבין דוד כי נכשל במאמציו לזכות ברחמי האל ובחמלתו, והוא חוזר לתפקד כרגיל.

תיקון סופרים בפסוק 14 – על-פי עדות התלמוד, למרות שהתנ"ך התקדש ונחתם באותיותיו ואין להוסיף עליהן או לגרוע מהן, ב – 18 מקומות בתנ"ך התערבו חז"ל בכל זאת בטקסט התנכי ושינו אותו, בדרך כלל  כדי שלא לפגוע בכבודו של ה'. בטקסט המקורי נכתב: "אפס כי ניאץ ניאצת את ה'.." חז"ל הוסיפו כאן את המילה "אויבי" והפסוק המתוקן הוא: "אפס כי ניאץ ניאצת את אויבי ה'..".

פס' 24 – 25 – סוף דבר

דוד מתחרט על חטאו הכבד. לאחר שנענש במות בנו, פרי יחסי הניאוף עם בת-שבע, הוא שוכב איתה שוב, הפעם כאשתו החוקית. הילד שנולד נקרא שלמה, אך בניגוד לבן הקודם שמת, בן זה אהוב על ה' ונתן הנביא, בשליחות ה', משנה את שמו לידידיה. זהו כמובן רמז מטרים לסיפור המלכת שלמה בעתיד.

משל "כבשת הרש", הנמשל והעונש שבא על דוד בעקבות חטאו הכבד, באים להדגיש את הלקח שרוצה המספר המקראי ללמד אותנו: מלכים ומנהיגים אינם אלים. התנהגותם המוסרית חייבת להיות מושלמת, ואין הם יכולים להרשות לעצמם שום סטייה, בעמדם בראש הפירמידה החברתית, ומהווים דוגמא לכל.

[הערה אישית – בהמשך תקופת בית ראשון "השתלט" בית דוד על סיפורי התנ"ך. באמצעות עורכים ספרותיים, שרים, כוהנים ונביאים שהיו קרובים לארמון, כמו נתן וישעיהו למשל, נקבע כי בית דוד נועד לשלוט בעם ישראל לעד, ואפילו המשיח העתיד לבוא יהיה נצר לבית דוד, עובדה שהמסורת היהודית קיבלה מבלי לפקפק.

מעשה דוד ובת-שבע מטיל אפוא צל כבד על מייסד השושלת. אי לכך לא נמצא כמובן את הסיפור בספר דברי הימים, שהוא גרסה מאוחרת ו"מתוקנת" של ההיסטוריה של עם ישראל, מטעם בית דוד, ואילו חכמי ישראל בכל הדורות ניסו "לטהר את השרץ" בכל מיני התחכמויות זולות. בתלמוד, למשל נאמר כי מי שאומר שדוד חטא, אינו יודע מה הוא שח, זאת מכיוון שאוריה הפקיד בידי בת-שבע גט למפרע, למקרה שייפגע בקרב, והיא לא תישאר עגונה. מעניין כיצד 1500 שנה לאחר המקרה ידעו החכמים לספר זאת, כאשר אוריה עצמו לא היה יהודי אלא חיתי. תרוץ נואל זה אינו מסביר כמובן את הרצח של אוריה, וגם לא את זעמו של נתן על דוד, ובכלל, כיצד זה שאלוהים בכבודו ובעצמו לא ידע על אותו הגט........]

יחזקאל, כ"ב 23 – 31 – החטאים של ראשי העם

[הערה – את חלקו הראשון של פרק זה, המתאר את חטאי ירושלים ותושביה למדנו בעבר].

פס' 23 – 24  - הארץ תיענש בגלל חטאי תושביה – הפסוקים הללו משמשים כמעבר ספרותי בין חלקו הראשון של הפרק, הדן בחטאי ירושלים ותושביה, לבין חלקו השני, העוסק בחטאי ההנהגה. יחזקאל טוען כי מכיוון שיהודה היא "ארץ לא מטוהרה", כלומר חטאיה רבים מאד, ולכן "לא גשמה" כלומר לא ירד עליה גשם. עונש זה מתאים לנאמר בספרים ויקרא (כ"ו) ודברים (י"א, וכן גם כ"ח), שם נמסר במפורש כי העונש על חטאי העם יהיה הפסקת הגשמים. [כפי שכבר ראינו: בצורת = רעב!]

מכאן ואילך הולך הנביא ומפרט את חטאי המנהיגים בעם:

הנביאים – חוקרים רבים (כמו גם תרגום השבעים) משערים כי נפלה כאן טעות מעתיק, ובמקום נביאים הגרסה המקורית הייתה "נשיאים". זאת משום שתחום הפעולה המתואר כאן אינו קשור לנביאים. שנית, הנביאים מוזכרים בהמשך (פס 28) ולבסוף, יש כאן מעין הירארכיה של המנהיגות, בסדר הדרגתי יורד, ולכן לא מתאים שנביאים יופיעו ראשונים.

הנשיאים מואשמים כאן בהטלת אימה על העם, בזיזת רכושם של החלשים, והחמור מכל: הם שפכו דם נקי ובכך הרבו את מספר האלמנות.

הכוהנים- אינן מבדילים בין קודש לחול, טמא לטהור, אינם מקפידים על שמירת השבת ובכך מחללים את ש ם ה'. ההנהגה הדתית-רוחנית של העם מועלת אפוא בתפקידה.

השרים – מנצלים את כוחם השלטוני לתאוות בצע ולשפיכת דם נקי.

הנביאים – מנבאים לעם נבואות שקר, למרות שהם משתמשים בשם ה'. הם משלים את מאזיניהם שלא ייענשו חרף חטאיהם הרבים, אבל האמת היא "ו-ה' לא דיבר" ולהבטחות הללו אין כיסוי.

עם הארץ – הכוונה כנראה לעשירי העם ולאצולה החברתית. גם הם לא בוחלים לעשוק את החלשים.

לסיכום, הנביא אינו מוצא ולו צדיק אחד בסדום, והעונש שיבוא יהיה חמור במיוחד.

יחזקאל ל"ד 1 – 10 – משל הרועים

הנביא מדבר כאן אל הרועים. הנביא מאשים אותם שהזניחו את תפקידם, והתרשלו בו. במקום לדאוג לכבשים ולמחסורן, הם דואגים להפיק קודם כל תועלת לעצמם. הם לא טיפלו בכבשים החולות, לא חבשו את הפצועות, הזניחו את הכבשים  ששברו רגל, הם לא דאגו להחזיר לעדר את הכבשים שהלכו לאיבוד והתייחסו לכבשים באכזריות. כתוצאה ממחדליהם של הרועים נפוץ העדר בכל ההרים סביב, טרף לחיות השדה. עונשם של הרועים הוא ש-ה' ייקח מהם את העדר ויציל אותו.

הנמשל ברור: מנהיגי ישראל התרשלו בתפקידם, מעלו בשליחותם, ניצלו את כוח השלטון למנעמי החיים, וכתוצאה מכך העם נפוץ בגולה. ה' ייקח על עצמו את הנהגה, ובהמשך ישיב את העם לארצו.