מוסר ופולחן

המקורות: ישעיהו, א' 10 – 17  ירמיהו, ז' 1 – 15, 21 - 28   עמוס, ה' 21 – 25    מיכה, ו' 1 – 8

רקע קצרצר – בכל הדתות בעולם העתיק היו נוהגים להקריב קורבנות לאלים, הן מן החי והן מן הצומח, ולפי עדויות בתנ"ך ומחוצה לו – גם מן האדם! התופעה משתקפת היטב כבר בסיפור על קין והבל.

הקורבנות שמשו אמצעי לדו-שיח בין האדם ובין האל. בעזרתם הוא הודה לאל על מתנותיו, ביקש ממנו בקשות לעתיד (צאצאים - בכלל, או בן זכר – בפרט, גשם, הצלחה בקרב, יבולים גבוהים בשדה  וכו'), ניסה לפייס אותו בשעת כעסו, להתרפא ממחלה וכו.

עם ישראל לא חי בואקום תרבותי, והושפע כמובן מ"תרבות הקורבנות". כמו בנושאים רבים אחרים, גם כאן לקח עם ישראל את מנהג הגויים ו"גייר אותו כהלכה". חוקים רבים מאד בתורה, בעיקר בספר ויקרא, ובחלק נכבד מספר במדבר עוסקים בתורת הקורבנות. ישנם סוגים רבים מאד של קורבנות, שעל חלק מהם יוסבר בהמשך. הקורבנות תפסו חלק נכבד ביותר בהוויית הפולחן הישראלית, ואביא רק שתי דוגמאות: האחת, בחג בסוכות נדרשים להקריב במקדש ביום הראשון 13 פרים, ביום השני – 12 וכו', ובסך הכל 70 פרים במהלך החג! [תהייה: מי אמור לאכול את כל הבשר הזה? לא חבל על בעלי החיים?]

השנייה, פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היו מקריבים בבית המקדש את קורבן "התמיד". [משחרב בית המקדש ולא ניתן היה עוד להקריב קורבנות, הוחלפו קורבנות "התמיד" בתפילות "שחרית" ו"מנחה", והדת היהודית הפכה מדת של קורבנות, לדת של דיאלוג עם האל, וזאת בזכותו של רבן יוחנן בן זכאי] [הערה אישית: החלום של הקמת בית המקדש השלישי מרתיע יהודים רבים, אפילו דתיים, לא רק בגלל ענייני טומאה וטוהרה ומגבלות פוליטיות ואחרות, אלא גם מכיוון  שאין הם רוצים לשוב ולראות את בית המקדש כ"בית מטבחיים", מקום שבו דם בעלי חיים נשפך כמים].

מי שהיה בעיקר מעוניין, כמובן, בקורבנות היה הממסד הדתי, ובראש ובראשונה הכוהנים, שזכו בנתחים משובחים מן הבשר המוקדש לאל (זכור הסיפור על חופני ופינחס, בני עלי הכהן ,שמואל א' ב').

על יחסם של הנביאים לעניין הקורבנות נלמד בקטעים הבאים.

ישעיהו, א' 10 – 17 – סלידת האל מן הקורבנות

בשמונה פסוקים אלה ניתן למצוא את תמצית הרעיון הנבואי, אותו נמצא כמעט אצל כל נביא המכבד את עצמו: ישנן שתי דרכים לעבוד את ה': האחת – מוחצנת, עם הרבה בשר משובח, טקסים מפוארים, קריאה בחוקי התורה מהשפה ולחוץ, כלומר מבלי ליישמם, והשנייה -  התנהגות מוסרית נאותה, עזרה לחלשים, עשיית משפט צדק והפיכת החברה לצודקת ומוסרית יותר. נהוג לכנות מוטיב זה בכותרת: עדיפות המוסר על הפולחן. במילים אחרות הקרבת הקורבנות היא עניין משני בחשיבותו, לעומת ההתנהגות המוסרית, שהיא העיקר בחוקי התורה.

בפס' 10 – 15 הולך הנביא ומפרט את התנהגותו של העם. הקטע עמוס במילים המביעות את סלידתו של האל מהתנהגות זו: "שבעתי... לא חפצתי... תועבה... שנאה נפשי.. היו עלי לטורח" ולכן, כתוצאה מכך: "אעלים עיני מכם... אינני שומע", זאת מכיוון שברור שהקורבנות הם רק כיסוי להתנהגות מושחתת, ויש בהם הרבה מן הצביעות: זוהי "מנחת שוא" מכיוון שהעם איננו מגיע בידיים נקיות , אלא מלאות דם: באופן מעשי, דם הקורבנות, וכמטאפורה – דם ההרוגים החפים מפשע, הדם הנקי אשר נשפך.

בפס' 16 – 17 מבהיר ישעיהו כי לא הבשר הוא העיקר אלא המצוות שבין אדם לחברו, אותן הוא מפרט.

"אשרו חמוץ" – ביטוי קשה. "אשרו" אולי ישרו. "חמוץ" = חמס? כלומר, תקנו את הדרך שבה הלכתם קודם לכן, הפסיקו את מעשי החמס.

אמצעים אומנותיים/רטוריים בקטע: שאלות רטוריות, תקבולת, האנשה, חזרות, מטאפורות ועוד.

הערה: כאשר נשאלים על אמצעים אומנותיים/רטוריים בנבואה יש להביא דוגמא לכל אחד מהם.

ירמיהו פרק ז': המקדש והפולחן בתפיסת ירמיהו

התפיסה המקובלת במזרח הקדום ראתה את המקדש כביתו של האל, כמשמעו. גם תפיסת המקדש כמקום פולחן, שבו מקריבים קורבנות לאל, היא ביטוי לראיית המקדש כביתו של האל, שבו הוא אוכל את מזונו. החל בימי שלמה המלך, עם כינון המקדש, טופחה בקרב יושבי יהודה וירושלים האמונה, שהמקדש, ביתו של האל, מגן על העיר. אין אפוא להעלות על הדעת אפשרות, שה' יהיה הגורם לחורבן מקדשו הוא. הכרה עמוקה זו, שהמקדש הוא נצחי, קבלה חיזוק רציני לאור ההצלה הניסית של העיר בימי מסע סנחריב. אמונה זו גרמה לאשליה להאמין שלא יאונה רע למקדש, ומכאן שגם ירושלים עצמה לא תיפגע.

פסוקים 1 – 15- בגלל חטאי העם ייהרס המקדש והעם יגלה מארצו

הנביא מקבל מסר אלוהי לצאת ולעמוד בשער בית המקדש, כנראה באחד מחגי העלייה לרגל. המטרה ברורה: להגיע לכמה שיותר שומעים, מה עוד שהנושא הוא המקדש עצמו.

פס' 3 - בנוי במבנה של תנאי ותוצאה. התנאי להשארות עם ישראל בארצו הוא שיפור בדרכיו. הצירוף "דרכים ומעללים" הוא ביטוי שגור לתאר התנהגות מוסרית ודתית בזיקה לגמול של שכר ועונש.

בפס' 3 נזכרים באופן כללי התנאי והתוצאה.  בפס' 4 - 6 מורחב ומפורט התנאי, ובפס' 7 מפורטת התוצאה: ישיבה רצופה בא"י. הרעיון כאן: ישיבה בארץ מותנית בהתנהגות מוסרית ודתית נאותה!

פס' 4 - "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה": הנביא מזהיר את העם שלא יסמכו על דברי השקר האומרים שבניני המקדש יתקיימו לנצח. החזרה המשולשת היא ביטוי להדגשת הלעג של הנביא לדברי השקר. זהו סגנון אופייני לירמיהו. יש מפרשים שהדברים נאמרו כאשר הנביא מצביע על בנינים מסוימים בהר הבית.

פס' 5 - 6: סדר המצוות בפסוקים הללו מן הקל אל הכבד. מן המצוות המוסריות שבין אדם לחברו ועד האיסור על עבודה זרה.

פס' 9: הנביא מציין שהעם עוברים על צווים מעשרת הדברות. זאת משום שצווים אלה הם עיקרי האמונה הישראלית, בהיותם הבסיס לברית בין ה' לעם ישראל. על כן העם, העובר על הצווים הללו, מפר את ברית סיני. מניסיון העבר אנו יודעים שבמזרח הקדום העונש על הפרת ברית היה חמור ביותר.

פס' 10 מדגים יפה את הביטחון המוחלט שמאום לא יקרה למקדש ולעיר, ועל כן אפשר לחטוא ללא חשש, לבוא למקדש, המשמש מעין "עיר מקלט" לרוצחים ("מערת פריצים") ולהרגיש חסינים מעונש!

פס' 12 - 15: הנביא מביא שני תקדימים היסטוריים הבאים לקעקע את הביטחון המוחלט של העם:

א.  חורבן המקדש בשילה- בימי עלי הכהן ושמואל הנביא, נתן ה' את ידו לחורבן המשכן ששכן בשילה. זוהי הוכחה שה' אינו מהסס להרוס את מקדשו, כאשר חטאי העם הופכים לבלתי נסבלים.

ב.  חורבן שומרון וגלות עשרת השבטים- הוכחה נוספת שה' מאפשר הרס עיר בירה השייכת לעמו, ויותר מכך: הוא מאפשר לעמים זרים לכבוש את הארץ ולהגלות את עמו מארצו.

פסוקים 21 – 28 - עדיפות המוסר על הפולחן

כפי שראינו אצל ישעיהו, זהו אחד הרעיונות החוזרים כמעט אצל כל הנביאים. ירמיהו טוען כי בברית סיני, ה' לא ציווה על הקרבת קורבנות. אם העם יתנהג כיאות, ממילא לא יצטרך לכפר על חטאים, ומכאן שלא יצטרך גם להקריב קורבנות. ה' אינו חפץ בבשר, ובודאי שאינו זקוק להקרבת קורבנות אם אין מצטרפת לכך אמונה אמיתית הנובעת מן הלב.

[הערה: כבר הזכרנו למעלה כי בתורה חוקים רבים העוסקים בקורבנות השונים, ועל כן יש כאן אי דיוק משמעותי בדברי הנביא. ניתן להמציא לכך כמה הסברים: האחד – ירמיהו מתכוון בדבריו אך ורק לעשרת הדיברות. השני – הנביא מדבר על המצוות החברתיות, ולא על המצוות הפולחניות, או שהוא מגזים, כדי להבליט את המסר שהקרבנות הם עניין משני וההתנהגות המוסרית הנאותה היא העיקר. השלישי – אפשרות סבירה שחוקי הקורבנות בספר ויקרא ובמדבר נכתבו אחרי תקופת ירמיהו, בעיקר בימי בית שני, ועל- כן הנביא עוד לא מכיר אותם כלל!]

"עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר.." – "ספו" מלשון להוסיף. זהו לגלוג על העם. העולה הוא סוג של קורבן הנשרף כליל על המזבח. הזבח הוא סוג של קורבן הנאכל ברובו על ידי המקריב. הנביא פונה לעם בהצעה שיוסיפו ויהפכו את הקורבנות מסוג "עולה" לקרבנות מסוג "זבח" ויאכלו את הבשר בעצמם, מכיוון של-ה' אין צורך בבשר הזה, אם אינו מלווה באמונה אמיתית. (יש המפרשים "ספו": מלשון סוף, כלומר הפסיקו להביא קורבנות, כי אין בהם ערך). במקום הקורבנות מעדיף ה' שמיעה בקולו ועשיית רצונו, שהם התנאים לברית בינו לבין עמו, שנכרתה בהר סיני. הבעיה היא שעם ישראל אינו לומד לקח וממשיך לחטוא, אל-אף העובדה ש-ה' שולח אליהם נביאים, שיורו להם את הדרך הנכונה, וכל דור גרוע מקודמו: "הרעו מאבותם".

פס' 27:"ודברת אליהם...ולא ישמעו אליך, וקראת אליהם ולא יענוכה" האות ו' המודגשת היא ו' מיוחדת, הנקראת ו' הויתור: משמעותה: "אפילו שלא" - כלומר, אתה תמשיך להזהיר אותם, למרות שאין כל סיכוי לכך שיקשיבו אליך, ויצייתו לדבריך.

בסיום הנבואה מסיק הנביא כי לאור חטאיו הכבדים, ברור כי העם לא מאמין עוד באל ובתורתו, אבל כמו שראינו בפסוק 27, האחריות על המעשים הרעים היא על העם בלבד, והוא זה שייענש בעתיד. 

עמוס ה' 21 – 25 – עדיפות המוסר על הפולחן

גם הנביא עמוס מתייחס לנושא הנידון באותה גישה עצמה. העם רואה בקורבנות את עיקר הפולחן, וגם כאן מתאר הנביא את הסתייגותו וסלידתו של ה' מהקרבת קורבנות, מבלי שיש כוונה אמיתית מצד העם לשנות את דרכו המוסרית: שנאתי, מאסתי...לא ארצה...לא אביט...לא אשמע".  בכל הביטויים הללו האמצעי הספרותי הוא של האנשה: ייחוס של תכונות אנוש לאלוהים.

 בפס' 24 – 25 מביא עמוס את הדרך הנכונה לעבודת האל: עשית צדקה ומשפט. חיים בחברה מוסרית וצודקת, כאשר יש סולידריות ועזרה הדדית בין חלקי העם השונים.

עמוס מסכם את דבריו בטיעון הדומה לזה של ירמיהו. הוא מדגיש כי בימי הנדודים בסיני העם לא הקריב קורבנות ל-ה'. כמו ירמיהו, גם עמוס איננו מדייק בעובדות, וההסברים לכך דומים (ראה למעלה).

מיכה ו' 1 – 8 – משפט בין ה' לעמו

[הנביא מיכה "המורשתי", בן העיר מרשה, ליד בית גוברין, ניבא במקביל לנביא ישעיהו, 20 – 30 שנה לאחר עמוס והושע. הנושאים של נבואותיו וסגנונו דומים מאד לאלה של עמוס וישעיהו. מיכה הוא הספר השישי בספרי תרי-עשר.]

לפי מספר ביטויים בנבואה זו, ברור שמדובר בסיטואציה משפטית. ה' תובע את עמו למשפט, ומשמש כמובן גם כשופט. העדים הם איתני הטבע: ההרים, יסודות הארץ וכו'. מכיוון שקיומם הוא נצחי, הם יוכלו

להעיד כי מאז ומתמיד ה' עושה חסדים עם עמו.

"עמי מה עשיתי לך, ומה הלאתיך, ענה בי" – שאלה רטורית. ה' פונה על עם ישראל בכינוי קירבה "עמי" ושואל במה פגע בו, ושאין כל סיבה סבירה להתנהגותו הרעה של העם.

פס' 4 – 5 – הנביא הולך ומונה את החסדים שעשה ה' לעמו: שחרר אותו ממצרים, שלח אליו מנהיגים, סכל את כוונת בלעם לקלל את העם, הציל אותם בשיטים, תחנתם האחרונה בעבר הירדן המזרחי, עזר להם בחציית הירדן וסייע להם בגלגל, בתחנתם הראשונה בארץ ישראל המערבית. כל זאת עשה ה' כדי שהעם יכיר וידע את צדקת מעשיו, אך העם בוגד ב-ה' ואינו מכיר לו טובה.

פס' 6 – 7 – דברי ההגנה של העם. העם שואל באיזו דרך אני יכול להודות ל-ה' ולכבד אותו? האם ה' ירצה קורבנות שונים? בשר משובח? נחלי שמן? כמובן שכל ההצעות כאן הן בלשון הגזמה. העם ממשיך ושואל: "האתן בכורי פשעי"? האם עלי להקריב לאל את בני בכורי כדי לכפר על פשעי?

קצת קשה להבין כיצד הדברים הנ"ל עונים לטענות האל במשפט. יש המפרשים כי העם מבין כי טעה בדרכו, ולכן הוא מוכן לכפר על מעשיו בדרך היחידה שהוא מכיר: הקרבת קרבנות. פרשנים אחרים טוענים כי הנביא אומר את הדברים "בשם העם", אבל באירוניה: העם מוכן לרצות את ה' ולחזור בתשובה אבל לא באמצעות מעשים טובים והתנהגות מוסרית נאותה, אלא באמצעות שפע עצום של קרבנות, מה שמוכיח שוב ושוב שהעם אינו מפנים את דרישת ה' ונביאיו: ההתנהגות המוסרית היא העיקר, ואילו הקרבנות הם רק עניין משני.

פס' 8 – הנביא מביא את תשובת ה' לדברי העם. אלוהים דורש שלוש דרישות: האחת - עשיית משפט צדק, השנייה - התנהגות של חסד, עשיית טוב בלתי מותנה. והשלישית – בעוד ששתי הדרישות הראשונות הן בתחום החברתי והמוסרי, בין אדם לחברו ועליהן חזרו כל הנביאים שעסקו בנושא זה, הדרישה הזו מיוחדת למיכה, והיא בתחום שבין אדם לאלוהיו: יש להצניע לכת. בניגוד להצעות העם, בפס' 6 – 7,  ל-ה' אין צורך בשפע של בשר ובנהרות של שמן.