בראשית ב' 4b – ג': סיפור הבריאה השני וסיפור גן העדן

מקורות: בראשית ב' 4b – ג', יחזקאל, ל"א 1 – 11

פרשני המקרא המסורתיים טוענים כי בריאת העולם מתוארת בפרק א' באופן כללי, ואילו פרק ב' יורד לפרטים. לדבריהם, בעוד שבפרק א' הרחיב הכתוב בסיפור בריאת העולם וצמצם בתיאור בריאת האדם, הרי בפרק ב' הדגש הוא על בריאת האדם, ואילו תיאור הבריאה הקוסמית – מצומצם. לאור תפיסה זו מנסים הפרשנים המסורתיים להסביר ולתרץ את ההבדלים המשמעותיים שבין שני הסיפורים.

למחקר המודרני קשה לקבל תפיסה זו, מכיוון שבין שני הסיפורים הבדלים רבים ביותר, חלקם מהותיים!

 אלה הם רק מקצת מן ההבדלים. ההבדל היסודי והמהותי הוא כמובן בסיפור בריאת האדם. בפרק ב', זהו סיפור שונה לחלוטין מזה המסופר בפרק א'. מעמד האישה בפרק א' שווה למעמד הגבר. הם נוצרו בו זמנית, ואילו בפרק ב', האישה נוצרה כחלק מגופו של הגבר, נוצרה למענו, כדי שלא יישאר לבדו, ועל כן מעמדה נחות יותר.

כיצד ניתן להסביר הימצאות שני סיפורים כה שונים זה ליד זה? ההסבר המקובל: בישראל היו (לפחות!) שתי גרסאות ספרותיות שונות לבריאת העולם. עורכי ספר בראשית לא רצו לוותר על אף אחת מן הגרסאות והכניסו לספר את שתיהן. הסיפור הראשון נוצר כנראה על-ידי השכבה המשכילה, החוכמתית, המיוצגת על-ידי הכוהנים. הסיפור בפרק ב' עממי יותר, ופונה לרגש ולדמיון.

נהרות גן עדן – ההרגשה היא שזהו מקום דמיוני, ואין אפשרות למצאו או לשחזרו. זהו אידיאל נכסף, שאליו אפשר לשאוף, אך לא ניתן להגיע. ואולי כל העולם היה יכול להיות גן-עדן, לולא בני האדם קלקלוהו במו ידיהם.

עץ הדעת טוב ורע – בניגוד למחשבה המקובלת, שם העץ האסור אינו "עץ הדעת", אלא "עץ הדעת טוב ורע". (גם טעמי המקרא תומכים בגרסא זו) זאת במסגרת הפולמוס עם הנצרות, שנתנה לסיפור גן העדן משמעות מינית-סקסואלית ("החטא הקדמון") בעוד שהיהדות מוצאת בסיפור משמעות ערכית-פילוסופית: הידיעה והיכולת להבחין בין טוב ורע. (עוד על הויכוח – בסוף הסיפור).

פס' 18 – רק לאחר שה' שם את האדם בגן העדן, וציווה עליו שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, הוא מבין שלא טוב שלאדם לא תהיה בת זוג. ה' יוצר את האישה מצלע שנלקחה מגופו של האדם. הפועל היוצא מבריאת האישה בדרך זו היא שבעוד בפרק א' האישה נבראה עם האדם, והיא שווה לו במעמדה, הרי כאן היא נחותה ממנו ותלויה בו.

פס' 19 – 20  - האדם נותן שמות לבעלי החיים, מה שמסמל את שליטתו בהם. יש כאן חפיפה למתואר בפרק א', גם שם נאמר כי האדם נועד לשלוט בבעלי החיים.

פס' 23 – 24 - סיפור אטימולוגי על מקור שמה של האישה "כי מאיש לוקחה" וסיפור אטיולוגי המסביר מדוע הגבר עוזב את בית הוריו ויוצא להקים משפחה עם האישה שבחר.

יסוד איטיולוגי: סיפור קצר הבא להסביר תופעה קיימת בטבע או בחברה. בפרק ג' יסודות איטיולוגיים רבים: מדוע החל האדם להתלבש, מדוע הנחש זוחל, מדוע הלידה כרוכה בכאבים, מדוע יש לעמול כה קשה כדי להשיג אוכל, מדוע האדם לא חי לנצח וכו'.

יסוד אטימולוגי: משפט קצרצר המסביר את מקור השם של אדם, מקום וכו'. לדוגמא: חווה – אם כל חי.

יחזקאל, ל"א 1 – 11: גן העדן

 בנוסף לבראשית ב' – ג', מופיע סיפור גן העדן בתנ"ך בהרחבה ביחזקאל כ"ח וכן גם בפרק ל"א,  ונרמז במקומות אחרים. בין המקורות השונים יש נקודות דמיון ושוני, ועל כן סביר להניח שהיו בעם ישראל מסורות שונות העוסקות בגן העדן, חלקן שאובות או מושפעות ממיתוסים של העמים השכנים.

הנביא יחזקאל מביא בנבואותיו שני משלים העוסקים בגן העדן, ובעצים מיוחדים הצומחים בו, כאשר הנמשל בשני המשלים הם מלכי צור (פרק כ"ח) ואשור, או מצרים (ל"א).

בפרק ל"א פונה הנביא אל פרעה, מלך מצרים, בשאלה רטורית: "אל מי דמית בגדלך"? זוהי כמובן מעין נזיפה במלך מצרים שהתנהגותו אינה נושאת חן בעיני ה'. כדי להסביר לו את חטאו, ולהדגים מה יהיה בסופו, הנביא מספר למלך מצרים על גורלו של מלך אשור. הוא מדמה את מלך אשור לעץ ארז אשר גדל ב"גן אלוהים". ענפיו עבותים וחזקים ושורשיו נמצאים במקום של מים רבים. הכתוב הולך ומתאר את יופיו של העץ ואת חוסנו. כל ציפורי הגן בחרו לקנן בין ענפיו, חיות השדה העדיפו את צילו, (רמז, אולי לממלכות שחתמו איתו חוזי כניעה, כמו הושע מלך ישראל, למשל) בקיצור כליל השלמות. יופיו של העץ גורם לעצים האחרים לקנא בו: "ויקנאוהו כל עצי עדן" ואפילו האל מרוצה ממעשה ידיו ביצירתו את העץ. אבל עד מהרה מלך אשור חורג בהתנהגותו מן הגבולות שקבע לו האל. הוא מתייהר ומתחיל לחשוב את עצמו לאלוהים. עונשו של העץ יהיה סילוק מן הגן. (יש אומרים כי זהו עונש של מידה כנגד מידה על שיטת ההגליות ההמוניות שממלכת אשור פיתחה ושכללה). מלך מצרים צריך להבין אפוא, כי גורלה של מצרים יהיה בדיוק כגורלה של אשור.

סיפור המסגרת (הנמשל על מלך אשור ומלך מצרים) אינו מענייננו. החשוב לנו, במסגרת הנושא הנלמד הוא נקודות הדמיון והשוני בתיאורו של יחזקאל את גן העדן. 

בספר בראשית אלוהים מטייל בגן, שהשמירה עליו הוטלה על האדם. גם כאן נקרא הגן "גן אלוהים".

בשני המקורות גן העדן נמצא במקום משופע במים, אך בעוד שהסיפור בבראשית מתיימר לתאר את מיקומו הגיאוגרפי של הגן (ראה ההסבר למעלה בכותר: נהרות גן עדן) יחזקאל איננו מזכיר את מיקומו.

בשני המקורות יש התייחסות ליפים של העצים. "כל עץ נחמד למראה" בסיפור בספר בראשית, ואילו

הארז, על-פי תיאורו של יחזקאל, עולה ביופיו על כל העצים בגן העדן, והם מקנאים בו על כך.

שני העצים הנזכרים בשמם בסיפור בבראשית "עץ הדעת טוב ורע" ו"עץ החיים" חסרים כאן, זאת כמובן מפני שאין להם במשל כל תפקיד ספרותי.

ולבסוף, שני הסיפורים מסתיימים בגירוש גיבוריהם מגן העדן.

פרק ג' – הפיתוי והגירוש מגן העדן

הפרק בנוי משש תמונות, כשבכל תמונה שני משתתפים. (בתנ"ך כולו אין יותר מאשר דו-שיח, כאשר לעתים אחד הגיבורים הוא "קיבוצי").

הנחש אמנם מתואר כאן כ"ערם מכל חית השדה" אבל לדעת חוקרים רבים, במסגרת המאבק במיתוס המספר מדגיש כי הנחש נמנה על חיות השדה, ואיננו אל כלשהו. בנוסף, גם הנחש נברא על-ידי האל, כפי שנבראו כל יתר בעלי החיים ואין לו כוחות עצמאיים.

בסצנת הפיתוי מגזים הנחש בכוונה באיסור האלוהי "מכל עץ הגן", וכדי להביא את האישה לידי חטא הוא מוריד את דבריו של ה' ממדרגת צו אלוהי למדרגה של אמירה בלבד. גם חוה מגזימה באיסור, וטוענת שנאסר עליה ועל האדם אפילו לגעת בעץ, אולי כדי להראות שהצו קשה ובלתי ניתן לביצוע. זאת ועוד. הצו של אלוהים הוא ברור ומוחלט: אכילה מפרי העץ תגרור עונש מוות. האישה מפקפקת בעניין זה ואומרת לנחש כי המוות אינו ודאי: "פן תמותון", ואילו הנחש מודיע לאישה באופן פסקני: לא מות תמותון". הוא מסביר לחווה את העונש החמור בכך כי האכילה תביא אותה ואת האדם למדרגתו של אלוהים, היודע להבחין בין הטוב והרע. בסופו של דבר, מסתבר כי צדק הנחש הערום באמירתו כי האכילה מפרי העץ לא תביא למותם של אדם וחווה. ניתן אולי להסביר בדיעבד, כי כוונת אלוהים הייתה שאכילה מפרי העץ תהפוך את האדם לבן-תמותה, ולאו דווקא תביא לעונש מוות מיידי.

האישה שהתפתתה בקלות מרובה לאכול מהפרי האסור, משתפת בחטא גם את בעלה, והוא אוכל ללא כל מחאה, מה שמלמד על דמותו הפסיבית בסיפור.

פס' 7  - מיד לאחר האכילה נפקחות עיני אדם וחווה. הם מגלים כנראה את היצר המיני, מתביישים במערומיהם ומתכסים בעלי תאנה.

שרשור – זהו אמצעי אמנותי מקובל בספרות הקדומה. סדר הפעולות בחטא הוא : נחש - אישה – אדם. סדר הפעולות בחקירה הוא הפוך: אדם – אישה – נחש. סדר העונשים שמטיל אלוהים על גיבורי הסיפור הוא שוב הפוך: נחש – אישה – אדם. סדר זה המתהפך מדי שורה, כאשר החוליה האחרונה בשורה הופכת לראשונה בשורה שלאחריה נקרא שרשור.

העונשים שהוטלו על גיבורי הסיפור (פס' 14 – 19) – מבחינה ספרותית נהוג לומר כי כל אחד מגיבורי הסיפור קיבל שני עונשים:

הנחש: יהפוך להיות זוחל ויתחיל מעתה ללכת על גחונו, ושנאה תמידית תהייה בינו לבין האדם.

האישה: הלידה תהייה כרוכה בכאבים, והיא תהייה נשלטת על-ידי בעלה וכנועה לו. 

האדם: יצטרך לעבוד קשה מאד על מנת להשיג את מזונו, והוא יהפוך מעתה מבן אל-מוות לבן תמותה.

[הערה: עונשו השני של האדם חל כמובן גם על האישה, ובעצם על כל בעלי החיים, ולכן הדגש הוא על שני עונשים "ספרותיים" ואין מקום לטעון לאפליה של האישה.....

כל העונשים שקיבלו גיבורי סיפור גן העדן הם בבחינת מידה כנגד מידה, ובכולם, ללא יוצא מן הכלל,  יסודות אטיולוגיים, כלומר הסברים ספרותיים לתופעות שכבר היו קיימות בטבע ובחברה.

רעיונות ומסרים בסיפור גן העדן - "דעת טוב ורע" על-פי קאסוטו, אין הכוונה לשיפוט ערכי בין טוב ורע, אלא לידיעה אובייקטיבית של כל הדברים הטובים והרעים. לפני האכילה מן הפרי האסור דומים אדם וחווה לתינוקות חסרי כל ידע. "טוב ורע" זהו מריזם – שני קצוות המכילים את המכלול (כמו מכף רגל ועד ראש, מקטן ועד גדול וכו'). האיסור על אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע נבע מתוך אהבתו ודאגתו של האל לאדם. הוא רצה לחסוך ממנו את ידיעת העולם, על הטוב והרע שבו. לאדם ניתן חופש הבחירה. הוצע לו שלא לאכול מפרי העץ, כדי להקטין את סבלותיו, אך הוא בחר באכילה, ועליו לשאת בתוצאות.

השורש המנחה בסיפור הוא א.כ.ל – יש קשר הדוק בין אכילה לבין חיים ומוות. 

יש לשים לב שמלכתחילה, לא נאסר על האדם לאכול מעץ החיים (מכיוון שנועד לחיות לנצח!). עתה, משנענש לחיות מספר שנים קצוב, אם יאכל מפרי עץ החיים יפר את העונש שקיבל, ועל כן מגורשים אדם ואשתו מגן העדן.

בפולמוס בין הנצרות והיהדות במהלך הדורות, התעקשו היהודים לראות בסיפור גן העדן את העניין הערכי – מוסרי: ההבחנה בין הטוב והרע. לכן התאימו חכמי המסורה את טעמי המקרא כך שהעץ יקרא "עץ הדעת טוב ורע". לעומת זאת, הנצרות רואה בסיפור זה את "החטא הקדמון" – גילוי היצר המיני, יצר שמביא הרבה רוע ושחיתות לעולם. על-כן מי שחפץ, בפלגים מסוימים של הדת הנוצרית, להקדיש את חייו לעבודת האל נאלץ להקריב את חיי המשפחה ונאסר עליו להתחתן! צריך להודות כי הטיעון הנוצרי איננו משולל יסוד. הסיפור מתחיל בקביעת עובדה שהאדם איננו מכיר ביצר המיני. (ב' 25) רק לאחר האכילה נפקחות עיני הגיבורים להבין שהם עירומים, ומיד בפתיחת פרק ד' נאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו", כלומר בסמוך לגרושו מגן העדן, או מיד לאחר מכן, גילה האדם את מיניותו, ולכן גם מתעקשים הנוצרים לקרוא לעץ "עץ הדעת", כאשר הפועל "לדעת" בתנ"ך פירושו לקיים יחסי מין.