עלילות הראשית

פתיחה

זהו נושא החובה בתוכנית הלימודים החדשה לכיתות י"א – י"ב (בנוסף, על כל תלמיד לבחור בשלושה נושאים נוספים מתוך חמישה). הנושא מקיף את פרקי המקרא המתארים את סיפור הבריאה (בראשית א' – י"א) וכן קטעים נוספים במקרא המכילים שרידים מיתולוגיים. כמו כן כוללת התוכנית קטעים מתוך מיתולוגיות קדומות, כמו "אנומה אליש", סיפור הבריאה הבבלי, "עלילת גלגמש" שהוא סיפור המבול הקדום ועוד. התלמיד יידרש ללמוד ולהכיר את הטקסטים הללו, ולהיות מסוגל לערוך השוואה בינם לבין הסיפור המקראי. כמו הנושאים האחרים בתוכנית הלימודים החדשה, גם נושא זה מורכב מכמה תת-נושאים. חלק מהטקסטים יילמדו בכיתה באופן מעמיק, וחלקם יילמדו בשיטה הנקראת "קריאה מודרכת", ועל כך נרחיב במהלך הלימוד עצמו.

בריאה

המקורות: בראשית א – ב4a , ישעיהו מ' 12 – 14, נ"א 9 – 10, תהילים ק"ד

              קטעים מתוך "אנומה אליש" (הקטעים יפורטו בהמשך)

בראשית – פרק א' – ב' 4a

משחר האנושות, בכל תקופה ותקופה התעניין האדם בשאלות כיצד, מדוע ומתי נברא העולם. הן המדע והן הדתות השונות מניחים הנחות שעד היום אינן ניתנות להוכחה.

הפרקים הראשונים של ספר בראשית, פרקים א' – י"א, עוסקים בראשית התפתחותו של העולם בכלל, והאנושות כולה בפרט. הדבר מעיד על כוונת המחברים שהתנ"ך יהיה ספר אוניברסלי, ולא רק לאומי בלבד. עם זאת, ברור שהם משמשים כפתיחה מיוחדת לתולדות עם ישראל: ההיסטוריה של האנושות כולה משמשת פתיחה להיסטוריה של עם אחד קטן.

שני סיפורי בריאה : כאשר באים לבחון ולנתח יצירה ספרותית, שהיא חלק מיצירה גדולה יותר, יש קודם כל לתחום את גבולותיה. מניתוח הסיפור בפרק א' עולה בברור שהסיפור איננו מסתיים בפס' 31. יש חוקרים הטוענים כי הסיפור  מסתיים בפרק ב' 3, ביום השבת. חוקרים אחרים, טוענים שהסיפור נגמר באמצע פס' 4 במשפט: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם". זוהי כנראה ההשערה העדיפה, מכיוון שמשפט זה מהווה מעין סיכום לסיפור כולו, שהתחיל במשפט פתיחה המכיל גם הוא את המילים "ארץ", "שמים" ואת הפעל "ברא", אבל בסדר כיאסטי. משפט זה יוצר לסיפור מסגרת ספרותית. נימוק נוסף המחזק דעה זו הוא שכל הסיפור הראשון בנוי על כפולות של המספר הטיפולוגי שבע. לדוגמא, השורש ב.ר.א מופיע בסיפור שבע פעמים אם אנחנו תוחמים את הסיפור בהתאם להצעה זו. ולבסוף, הנימוק החזק ביותר לדעתי הוא שהחל מהמשפט השני בפס' 4 משתנה שמו של האל הבורא (עד כאן - אלוהים, מכאן ואילך – ה' אלוהים) והשורש הוא "עשה" ולא "ברא". המחקר המקראי קובע כי מכאן ואילך מתחיל סיפור נוסף על בריאת העולם, שונה מאד מהראשון, ועל כך בהמשך.

חלוקת התנ"ך לפרקים: הסיבה לכך שפרק א' מסתיים ביום השישי מעניינת: חלוקת התנ"ך לפרקים נעשתה על-ידי הכומר הבריטי לנגדון, בראשית המאה ה – 13. על מנת "לנתק" את השבת מסיפור בריאת העולם, ולהמעיט בחשיבותה ובקדושתה [נא לזכור: בנצרות יום ראשון הוא היום הקדוש], הוא סיים את פרק א' בפסוק 31. חלוקה זו מנוגדת לכל הגיון, מכיוון שכל הפרק הראשון בנוי סביב המספר שבע וכפולותיו, והשבת, שהיא היום השביעי, היא שיא הבריאה, וחלק אינטגרלי ממנה. במקורה, נעשתה החלוקה של לנגדון על מנת לאפשר לנוצרים התמצאות טובה יותר בתנ"ך, במהלך הויכוחים האידיאולוגיים עם היהודים שנערכו בתקופה זו בספרד. לנגדון חילק את התנ"ך ל – 929 פרקים וברוב המכריע של המקומות החלוקה מדויקת להפליא. המעניין, ואולי המוזר, הוא שהיהדות קיבלה את חלוקתו של לנגדון ללא ערעור!

"יש מאין" או "יש מיש"?  פסוק 1 מהווה מעין פתיחה חגיגית, תמצית הכל. אלהים לא נברא. הוא היה מאז ומעולם, הוא, ורק הוא בלבד יצר את העולם. כל מה שקורה בעולם אינו מקרי, אלא נובע מרצון האל.

האם העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין"? כלומר, האם אלהים ברא את העולם מחומרים שכבר היו קיימים, או שמא אלהים יצר את העולם מלא כלום? שאלה פילוסופית קשה זו העסיקה רבות את חכמי ימי הביניים. זאת מכיוון שאם התשובה היא "יש מיש" הרי המסקנה היא שמישהו כבר ברא את החומרים מהם נוצר העולם, עוד לפני אלהים. על-פי פתיחת פרק א' נראה שהעולם נברא דווקא "יש מיש", מה שהציק מאד לפרשנות המסורתית, ולא ארחיב.  

סיפור הבריאה : על-פי המסורת היהודית "העולם נברא במאמר", כלומר בכל הפרק, הבריאה היא באמצעות אמירה בלבד. אין שום תיאור ממשי של עצם הבריאה. ביום הראשון ברא אלהים את האור. יש לשים לב שהחושך הוא מצב של היעדר אור, ואינו יצירה של אלהים. חז"ל טוענים כי אלהים ברא קודם כל את האור, משל לבנאי שהביא חומרי בניין, וכדי להתחיל בבנייה הוא מביא זרקור שיאיר את המקום.

סיפור הבריאה בנוי בצורה סכימטית ומתחלק לשבעה חלקים. בכל חלק יש נוסח קבוע: "ויאמר אלהים ....וירא ..... כי טוב.... ויהי ערב ויהי בוקר". למבנה זה יש משמעות רעיונית: הבריאה אינה מקרית, אלא מתוכננת. תחילה היסודות הדוממים והמוצקים. לאחר מכן הצומח, החי וכנקודת השיא נברא האדם. כל סטייה מהמבנה יש לה משמעות ומטרה ספרותית. הרעיון המרכזי הוא הסדר. העולם היה במצב של תוהו ובוהו ואלהים ארגן אותו למסגרת הרמונית אחת.

השמש והירח, בניגוד למסופר בדתות אחרות, ממלאים את פקודת האל ואין להם קיום עצמאי. הם אמנם מושלים ביום ובלילה, אך שלטונם מוגבל בזמן והם סרים למרות האל שבראם. יש לשים לב שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי, והאור, עליו מסופר ביום הראשון, מקורו מטה-פיסי, והוא איננו אור השמש.

בניגוד לכל שאר בעלי החיים, התנינים נזכרים כאן במפורש. זאת במסגרת תהליך הדה-מיתולוגיזציה שעבר סיפור הבריאה. בניגוד למיתוסים הקדומים במזרח, המתארים מאבק אלים בין האל הבורא ויצורי ענק ימיים, שעל גוויותיהם נבראו היבשות, הרי כאן אלהים יצר את התנינים לבדו, ללא כל מאבק.  בריאתו של האדם מיוחדת משאר הברואים. רק לבריאת האדם קדמו מחשבה ותכנון אלוהיים. הוא נברא "בצלם אלהים", מקבל ברכה מיוחדת, נועד לשלוט בשאר בעלי החיים, ורק עליו מסופר שנברא "זכר ונקבה". מעמד האישה בסיפור זהה למעמד הגבר, והמילה "אדם" מתארת את שניהם.

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בפסוק זה שני קשיים: הראשון, קושי לשוני – אמוני: מדוע מדבר האל בלשון רבים? השני,קושי אמוני: הרי האל הוא ישות מופשטת, וכיצד אפשר לייחס לו "צלם" או "דמות"? לקושי הראשון שתי תשובות מקובלות: אלוהים מדבר בלשון כבוד, או לחילופין הוא מדבר אל הפמליה של מעלה. לבעיית ה"צלם" ניתנו תשובות רבות. אחת המקובלות שבהן: אין מדובר כאן בדמות פיסית ממש, אלא שהאדם ניחן, יותר משאר בעלי החיים, ביכולת לחשוב וביכולת לבחור בין חלופות שונות. בסיפור זה, המתאר עולם הרמוני ומושלם, האדם וגם שאר בעלי החיים ניזונים אך ורק מצמחים, ואין בעל חיים אחד ניזון מבשרו של בעל חיים אחר. רק לאחר המבול הרשה אלהים לנח ובניו לאכול בשר. כאמור, הסיפור מסתיים עם בוא השבת, המהווה את שיאה של הבריאה האלוהית.

סיפור הבריאה בפרק א' הוא פילוסופי, נטול פרטים "פיקנטיים" ומיועד כנראה לשכבה המשכילה יותר של הקוראים.

תהילים ק"ד – גדולת האל כבורא עולם

במזמור זה המשורר עומד נפעם נוכח העולם שברא אלוהים. הוא מודה לו על כך ומבקש ממנו להשמיד את הרשעים.

פס' 1 – 9  -  גדולתו של ה' בשעה שברא את העולם.

"עוטה אור כשלמה" כמו בסיפור בראשית, האור הוא הדבר הראשון שבורא אלוהים, אבל כאן התיאור אנושי וחי: האור דומה לשמלה לבנה, והשמיים – כאוהל ענקי הפרוש על הארץ.

"המקרה במים עליותיו.." בעוד שהבריאה בבראשית א' היא חד-פעמית, ונעשית במאמר, ללא השתתפות פיזית פעילה של האל הבורא, הרי כאן במזמור היא מתוארת כתהליך מתמשך, כשאלוהים יוצר את איתני הטבע במו ידיו.

כמו במיתוסים השונים, מקומו של האל הוא בשמים (תפיסה שאומצה במלואה על ידי מחברי ספר דברים) ואילו העננים משמשים לאל כמרכבה. מוטיב דומה נמצא בשירת אוגרית, השירה הכנענית העתיקה, ולא נרחיב.

"תהום בלבוש כסיתו, על הרים עמדו מים" בדומה למסופר בבראשית, וגם במיתוס הבבלי, העולם נברא תחילה כשהוא מוצף במים, והמילה "תהום" אינה נפקדת גם כאן (השווה:"תיאמת", במיתוס הבבלי אנומה אליש, בהמשך).

"מן גערתך ינוסון.." חוקרים טוענים כי יש כאן יותר מרמז לסיפור המיתולוגי על מרד הים. האל גוער במים והם חוזרים למקומם. כאמור, הסיפור בבראשית מנסה למחוק כל שריד וזכר לסיפורי מיתוס כלשהם, ועל-כן שם אלוהים בפשטות אומר למים להיקוות בימים, ומיד הם עושים כך. בשני המקורות, לאחר שהמים נקוו במקומות המיועדים להם הם לא שבו לכסות את הארץ.

פס' 10 – 30 ההרמוניה בטבע והתכלית בבריאה – לאחר שהמשורר פרט את הבריאה הקוסמית של העולם הוא עובר לתאר תופעות טבע שונות. לפי המתואר במזמור לכל אחת מתופעות הטבע יש תכלית מסוימת. שום דבר לא נעשה לחינם. המים נועדו להשקות את האדם, לאפשר לו חיים, להצמיח את גדולי השדה והעצים. הללו מצידם נועדו לשכן את הציפורים בין ענפיהם. גידולי השדה משמשים מזון לבני האדם ולבעלי החיים, אשר מוצאים, כל אחד מהם,  מקום מסוים להתגורר בו: "הרים גבוהים ליעלים. סלעים מחסה לשפנים". אבל בעוד בעלי החיים מוצאים את אוכלם מוכן "מצמיח חציר לבהמה", הרי האדם נצרך לעמול כדי למצוא לו מזון: "ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ", כמובן שזהו הד לסיפור גן העדן הקדום. אך לעומת בעלי החיים, האוכלים אך ורק כדי להתקיים,  הרי לאדם הועיד אלוהים גם מאכלים ומשקאות שהם מעבר לצורכי הקיום הבסיסי (פס 15).

האור נברא לטובת האדם, וכמו בסיפור בספר בראשית גרמי השמים הם המבדילים בין היום לבין הלילה, וגם כאן, תפקידו של הירח הוא להשתתף בקביעת לוח השנה: "עשה ירח למועדים". בפס' 19 – 23 המשורר מרחיב ומפרט את ההבדל בין שעות האור והחושך. עם רדת החשכה יוצאות חיות הלילה ושאר הטורפים לשחר לטרף, עם עלות היום חוזרות החיות למאורתן, ואז האדם יכול לצאת לעבודתו ללא חשש.

פס' 24 – פסוק אופייני להמנוני הטבע בספר תהילים. גדולת האלוהים מנוסחת כשאלה רטורית.

פס' 25 – 26  - מתארים את ההרמוניה המושלמת השוררת בים. הדגים הגדולים והקטנים שוחים יחדיו, האניות מפליגות  אל האופק ואלוהים משחק לו להנאתו עם הלוויתן אשר יצר. זוהי תמונה הפוכה לחלוטין מזו המצטיירת במיתוסים הקדומים, שם הים הוא שדה הקרב העיקרי, והמלחמות בין האלים ומפלצות  המים, כמו התנינים הגדולים והלווייתנים הן עקובות מדם.

פס' 27 – 30 - מסכמים את דאגתו של האל לברואיו. מחד -  כאשר הוא רוצה בטובתם הם זוכים לאכול מידו, ובזמן, אבל מאידך – אם הוא חפץ להענישם, הוא ממיתם באחת. זהו רעיון המופיע רבות במסורת היהודית: ה' ממית ומחייה.

"תשלח רוחך – יבראון, ותחדש פני אדמה" – המוות הוא חלק ממחזור החיים. דור הולך ודור בא. אלוהים נותן את רוחו בברואיו כולם, לא רק באדם, באופן קבוע ומתמיד, אבל הוא האחראי גם ל"איסוף" הרוח מהם, כלומר למותם.

פס' 31 – 35 חלקו האחרון  של המזמור שונה לחלוטין מקודמיו. המשורר מתפלל לאלוהים שימשיך ויקיים את הסדר הקוסמי בעולם, זאת מכיוון שהוא מודע לכך שהאל יכול גם אחרת: המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו" – די במבט של האל לחולל רעש אדמה, ונגיעה קטנה שלו עלולה להביא להתפרצותם של הרי הגעש, הרדומים בדרך כלל.

המשורר חותם את המזמור בבקשה מאלוהים להשמיד את הרשעים, מכיוון שאותם אנשים המציגים את הרוע האנושי הם שפוגעים בהרמוניה של הארץ, ובשלמותה של היצירה האלוהית.  

ישעיהו, מ' 12 – 14  - האל הבורא

[הערה: את חלקו הראשון של פרק מ' למדנו בלימודי הנושא: "גלות וגאולה" וראה שם על "ישעיהו השני"]

הקטע בנוי כולו משאלות רטוריות, שהתשובה לכולן היא כמובן: ה'. התיאורים נועדו להאדיר את שמו של ה', זאת במסגרת נבואת הנחמה, בה מנסה הנביא לשכנע את שומעיו, הגולים מיהודה, כי בכוחו של האל להחזירם ארצה.

שאלה רטורית היא אחד האמצעים בידי הנואם כדי לעניין את שומעיו, לגרום להם להקשיב לו ואף להפיק לקחים.

בפסוק 12 כמה פעלים שהמשותף להם היא פעולת המדידה, וכמה שמות המייצגים כלי מדידה. ה' מתואר כאן כבורא העולם, אך בניגוד למסופר בבראשית א', שם העולם נברא במאמר, הרי כאן אלוהים מבצע בעצמו את התכנון והבריאה. בנוסף, יש כאן האנשה של האל: הנביא מייחס לאלוהים תכונות אנושיות.

את חלקו הראשון של פסוק 13 ניתן לקרוא בשני אופנים. האחד: "מי תכן את רוח?ה'" על-פי קריאה זו, הנתמכת על-ידי טעמי המקרא, זהו המשך של הנאמר בפסוק הקודם. ה' הוא זה שתכנן את הרוח והסערות (ויש המפרשים: את רוח הקודש). אבל ניתן גם לקרוא את הפסוק כך: "מי תכן את רוח ה'" כאשר "רוח ה'" זהו צירוף סמיכות ואז הפירוש הוא שאין מי שיכול להבין ולקלוט את רצונו של האל. גם את המשכו של הפסוק ניתן לקרוא בשני אופנים. המילה "מי" נמשכת גם לכאן, כמובן: האחד: "ואיש עצתו יודיענו" - "איש עצתו" בסמיכות, כלומר יועץ, והכוונה: מי הוא היועץ של ה'? והתשובה ברורה - אין בנמצא. והשני:"איש, עצתו יודיענו" כלומר למי מודיע ה' על עצותיו ורעיונותיו? והתשובה - כנ"ל!

פס' 14 הוא המשך הרעיון שבפסוק 13. עם מי נועץ ה' בטרם ברא את העולם, או אולי את האדם? מי יכול ללמדו איך לנהוג בצדק ובתבונה? הרי אלוהים ברא הכל לבדו, ללא עוזרים או יועצים!

יש פרשנים הטוענים כי בפסוקים הללו מתפלמס (מתווכח) ישעיהו עם הנאמר בבראשית א'. בתיאור בריאת האדם שם נאמר: "נעשה אדם.." (פס' 26) ויש כאן לכאורה התייעצות של האל עם עוזריו. ישעיהו פוסל רעיון זה מכל וכל.

ישעיהו, נ"א 9 – 10 – שרידים של מיתוס הים

בעוד שבסיפורי הבריאה בספר בראשית מצאנו שקיימת דה-מיתולוגיזציה, כלומר רצון לטהר את הסיפורים מיסודות מיתולוגיים, במקורות מקראיים אחרים (ישעיהו, תהילים, איוב ועוד) ניתן למצוא תיאורים של מלחמות האל במפלצות שונות ובבעלי חיים ימיים כמו לוויתן, תנין, נחש בריח וכו'.

בקטע הקצרצר בישעיהו מתחנן הנביא בפני ה' שימהר לגאול את עמו, וישתמש בכוחו הפיזי הרב, בדיוק כשם שעשה זאת בשעה שברא את העולם ונלחם עם אותם יצורי ענק מפלצתיים. זרועו של ה' גברה על רהב ותנין, מפלצות הים.

[רגע של טריוויה: שתי הצוללות הראשונות בחיל הים הישראלי נקראו "רהב" ו"תנין". מקור השמות כמובן כאן.]  

יש כאן אזכור למיתוס של מרד הים: האל בעל, אל השמיים, החיים והגשם במיתולוגיה הכנענית נלחם בים ועוזריו, שניסו להציף את העולם להטביעו, ובסיועו של אחותו, האלה ענת הצליח לגבור על המורדים.

אזכור דומה מופיע בספר איוב: "הים אני, אם תנין כי תשים עלי משמר"? (ז' 12).

סיפור הבריאה הבבלי: אנומה אליש

כאמור, על-פי דרישת תוכנית הלימודים החדשה, יש ללמוד ולהכיר מקורות חוץ-מקראיים העוסקים בתיאורי בריאת העולם, המבול ועוד. כאן תוכלו למצוא לנוחיותכם את הקטעים הנדרשים מתוך "אנומה אליש", מיתוס הבריאה הבבלי. בהשוואה בין הקטעים הללו לבין הסיפור המקראי יהיה עליכם לעמוד על השווה והשונה ביניהם.

הקטעים המובאים כאן הם על-פי תרגומו של פרופסור אד גרינשטיין. בראש כל קטע ציון הלוח ממנו הוא לקוח (המיתוס נמצא כתוב בכתב אכדי על גבי לוחות טין) ובצד – מספר השורה, להתמצאות מהירה.

[הערה: במסגרת הלימודים בכיתה נפרש את הקטעים, נשלים את הקטעים החסרים בסיפור העלילה ונשווה את הקטעים הללו לסיפורי הבריאה בתנ"ך]

לוח א'

ביום שלמעלה השמים לא נקראו בשם.

ולמטה שם הארץ לא נזכר,

אפסו הקדמון מולידם,

ותיאמת היוצרת

ערבבו את מימיהם יחדיו,

הדשא טרם נרקם וקנה הסוף טרם הסתבך,

ביום שאף אחד מהאלים לא התהווה,

לא נזכרו בשם, לא נחרץ להם גורל,

אזי נבראו אלים בתוכם.

לוח ד'

    93. אזי תיאמת ומרדוך, יועץ האלים התעמתו.

    94. קמו לקרב, התקרבו למלחמה.

    95. האדון פרש את רשתו להקיף אותה בה.

    96. את הרוח העזה שתחזיק מאחוריו הוא שחרר לתוך פניה.

    97. כשתיאמת פצתה את פיה כדי לבלוע אותו,

    98. הוא הכניס את הרוח העזה שלא תסגור את שפתיה.

    99. הרוחות העזות מילאו את כריסה.

 100. קרביה נאחזו ונפער פיה.

 101. הוא ירה חץ והוא קרע את כריסה.

 102. הוא (החץ) ביתר את תוכה ובקע את ליבה.

 103. הוא (מרדוך) הביס אותה ושם קץ לחייה.

 104. הוא השליך את גווייתה ועמד עליה.

לוח ד' (המשך)

 129. אזי דרך האדון על חלקה התחתון של תיאמת,

 130. ובאלתו חסרת הרחמים מחץ את ראשה.

 131. כן חתך את עורקי דמה,

 132. וציווה על רוח הצפון לקחת (את הדם) לקצות הארץ.

 133. כשראו אבותיו, שמחו וצהלו.

 134. הם הביאו לו מתנות כמנחת שי.

 135. האדון נח ובדק את גווייתה.

 136. את הפגר חצה כדי לברוא מופלאים.

 137. הוא ביתר אותה (את תיאמת) לשניים כמו דג מיובש.

 138. חציה הוא כונן כרקיע השמים.

 139. הוא משך את הבריח והציב שם משמר,

 140. שלא ירשו למימיה לצאת (שהמים מעל השמים לא ירדו).

לוח ו'

   5. אקריש את הדם ואצור עצמות,

   6. אעשה אדם קדמון - יהא שמו 'אנוש',

   7. אברא אדם קדמון, אנוש-

   8. תוטל עליו עבודת האלים, והם – שינוחו.

לוח ו' (המשך)

 29. קינגו (המפקד בצבא תיאמת) הוא זה שעשה את המלחמה,

 30. שהביא את תיאמת להתקומם ושיזם את הקרב.

 31. הם (האלים) כבלו אותו והחזיקו אותו לפני (האל) אאה (אל החכמה)

 32. הם הטילו עליו עונש: חתכו את עורקי דמו.

 33. בעזרת דמו הוא (אאה) ברא את האנושות,

 34. הוא הטיל עליה את עבודת האלים ובכך שחרר את האלים.

סיכום קצרצר של מיתוס הבריאה הבבלי

לפני שנברא העולם (על-פי המיתוס הבבלי העולם נברא יש מיש!) היו שני יסודות קדומים: אפסו, אל המים המתוקים ותיאמת אלת התהומות ואוקיינוס המים המלוחים. הם ילדו אלים רבים, שכל אחד מהם מייצג יסוד אחר בטבע. בשלב מסוים האלים הצעירים עשו רעש רב שהפריע את מנוחתו של אפסו, והוא התכוון להרגם. תיאמת סיכלה את מזימתו. 

בהמשך הסיפור, מרדוך, דור רביעי לאלים, יוצא למלחמה בתיאמת. הוא מנקב את גופה בחצים, כולא אותה ברשת ומגופה הוא יוצר שמים וארץ. בשמים הוא מניח לאחר מכן את השמש, הירח והכוכבים והפכם לאלים.

יש לשים לב שהבריאה נעשית בעזרת מלחמות והרבה אלימות קשה. בניגוד למסופר בספר בראשית, האלים כאן משתתפים בבריאת העולם באופן פיזי.

גם בבריאת האדם יש מן הדומה וכמובן מן השונה. בסיפור הבבלי האדם נברא מן האל קינגו, כעונש על כך שהסית את תיאמת להילחם במרדוך. הוא מובא בפני אאה, אל החכמה, וזה יוצר את האדם מדמו של קינגו.

[הערה: במיתוס הבבלי האדם נוצר מדם. בסיפור הבריאה התנכי השני האדם נוצר מאדמה!]

תפקידו של האדם במיתוס הבבלי הוא לייצר לאלים את מזונם, לעבוד במקומם ולאפשר להם מנוחה.