ירמיהו – פרק כ"ו

הרקע למסופר בפרק: את פרק כ"ו ואת ההאשמות נגד ירמיהו אפשר להבין על רקע המסופר בפרק ז', אבל בעוד שבפרק ז' מודגש תוכן דבריו של הנביא, הרי שבפרק כ"ו מסופר המקרה תוך הדגשת העניין הביוגרפי. זוהי תופעה ייחודית, שאיננה מצויה בספרי נבואה אחרים. זאת ועוד: זוהי הפעם היחידה במקרא בה מתואר מקרה שנביא עומד למשפט בגלל נבואותיו. זהו גם הפרק היחיד בתנ"ך המוקדש כולו לתיאורו של הליך משפטי.

משפטו של ירמיהו: כאמור, זהו הסיפור היחיד בתנ"ך שבו עומד נביא למשפט בפני "הכוהנים והנביאים וכל העם" (פס' 7). כל אלה תובעים להרוג את הנביא. האינטרס של כל אחד מן הגופים הללו הוא ברור למדי. נבואת ירמיהו מחלישה את מעמד המקדש, שהווה את מקור פרנסתם של הכוהנים. נבואת ירמיהו סתרה את נבואותיהם של נביאי השקר, שהבטיחו לעם "הרים וגבעות", ועל כן הם מעוניינים במותו. לעם לא היה עניין מיוחד במות הנביא, אבל נח היה להם ל האמין בקיום הנצחי של ירושלים ומקדשה, מבלי שייאלצו לתקן את דרכיהם.

על-פי המתואר בפס' 10 שרי יהודה היו השופטים, ואילו הכוהנים והנביאים הם התובעים. ההאשמה מופיעה בפס' 9: ירמיהו ניבא כי המקדש ייהרס, ממש כשם שנהרס המקדש בשילה, בימי עלי הכוהן. ההיגיון של ההאשמה ברור: הרי אין זה מתקבל על הדעת שאלוהים, הכל יכול, ייתן יד להרס המקדש שלו. ירמיהו מנבא את חורבן המקדש. מכאן נובע שירמיהו הוא נביא שקר, ואינו מנבא בשם ה', ודינו, על-פי חוק הנביא בדברים י"ח, הוא מוות.

הראייה ההיסטורית שהביא ירמיהו מחורבן מקדש שילה לא התקבלה על דעת הממסד הדתי והעם, משום שביהודה נחשבו כל המקדשים שנבנו מחוץ לירושלים כפחותי ערך, בהשוואה למקדש שלמה.

נאום ההגנה של ירמיהו: בפס' 12 – 15 נושא ירמיהו את נאום ההגנה על עצמו. נימוקו הראשון: "ה' שלחני", כלומר אינני נביא שקר. הנימוק השני: העונש שניבא הוא עונש מותנה. אם העם יחזור בתשובה וישפר את דרכיו, ה' לא יביא עליהם את העונש, וממילא נבואתו של ירמיהו לא תתקיים. נימוקו השלישי של ירמיהו הוא מתחום הפסיכולוגיה. הוא מפקיר את עצמו בידי שופטיו, ומודיע להם כי הם יכולים לנהוג בו ככל העולה על רוחם. הנימוק הרביעי: אם יהרגוהו, הרי הם שופכים דם נקי, היות והוא חף מכל פשע. לבסוף חוזר ירמיהו אל פתיחת דבריו וסוגר את מעגל נימוקיו: הוא שליח ה'. 

פסק הדין: בפס' 16 מופיע פסק הדין: ירמיהו חף מפשע. נאומו שכנע את השופטים והם מזכים אותו ללא תנאי: "אין לאיש הזה משפט מוות...".

הערעור: המשך ההליך לא ברור לנו די הצורך. בפסוקים הבאים מובאים שני תקדימים, האחד לזכותו של הנביא, והשני – לחובתו , וזאת לאחר מתן פסק הדין. ההשערה היא שאחד מהגופים המאשימים ערער על גזר הדין, ועל כן שומעים דעות נוספות בעד ונגד הנאשם.
בפס' 17 – 19 מובא תקדים לזכותו של ירמיהו. כמה מזקני הארץ מספרים על הנביא מיכה המורשתי, שחי בימי המלך חזקיהו, 100 שנים קודם לכן, וניבא על ירושלים חורבן והרס (הציטוט המדויק שמובא כאן מנבואת מיכה, שנמצאת בספרו, בפרק ג' 12, הוא הציטוט היחיד במקרא של דברי נביא אחד, בספרו של נביא אחר!), בדיוק כמו ירמיהו. אבל המלך ושריו לא פגעו במיכה. במקום זאת חזרו כולם בתשובה, ונבואתו של מיכה לחורבן העיר והמקדש לא התממשו.     

בפס' 20 – 23 מובא תקדים כנגד ירמיהו. הנביא אוריה בן שמעיה ניבא נבואות זעם וחורבן על ירושלים בימי המלך הנוכחי, יהויקים. המלך רצה לפגוע בו והנביא ברח למצרים, אבל ללא הועיל.  המלך יהויקים שלח משלחת עונשין, שתפסה את הנביא הנמלט, החזירה אותו לארץ, והמלך הרג אותו במו ידיו.

מן הבחינה המשפטית, תקדימו של אוריה חזק יותר, מכיוון שהמאורע קרה 100 שנה לאחר המסופר על מיכה, קרוב הרבה יותר לזמן שבו נשפט ירמיהו.

סוף דבר: הדבר לא נמסר במפורש ועל כן ישנן שתי אפשרויות. האחת, למרות הזיכוי המוחלט של הנביא (פס' 16), עדיין היו אנשים בעם שרצו לפגוע בו. אפשרות אחרת היא שלאחר שמיעת התקדימים, בכל זאת נשקפה לירמיהו סכנת מוות. בכל מקרה, אחיקם בן שפן, אחד משרי המלך, לוקח את ירמיהו תחת חסותו ומבריח אותו מזירת האירוע, ואולי אפילו מציל אותו מידי העם, שרצו לעשות בו שפטים.

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך                                                    2010

בעמוד זה - ירמיהו פרק כ"ו