יחזקאל-פרק י"ח

             אדם ירא שמיים בטוח שלכל מאורע בעולמנו יש סיבה, ומכל מקום, האל הוא העומד מאחורי המאורעות, לטוב ולרע. על-פי גישה זו האל מנהל את העולם בצדק: הרשע נענש בעוון חטאיו, ואילו הצדיק זוכה לחסדי האל. הבעיה העיקרית עם תפיסה זו של הדברים היא שלא כך הם פני העולם במציאות. פעמים רבות הרשעים, לא רק שאינם נענשים, אלא זוכים לכל מנעמי העולם הזה, ואילו הצדיקים סובלים סבל רב.

בישראל של ימי הבית הראשון התרוצצו שתי השקפות בסיסיות של גמול: האחת, של גמול קיבוצי, שאיננו בהכרח מיידי, אלא יתכן ויופעל לאחר שניים, שלושה דורות ויותר; והאחרת-

של גמול ישיר, אישי ומיידי. אין ספק שההשקפה השנייה נתפסת על ידינו כצודקת יותר, אך כאמור היא מתנגשת עם המציאות היום-יומית. מאידך, ההשקפה הראשונה נוחה ביותר לכל ממסד דתי, מכיוון שעל פיה ניתן לתרץ כל מאורע, מבלי שהמאמין יפקפק בצדקת דרכו של האל.

מה היו הגורמים החברתיים והפוליטיים שהניעו את יחזקאל לשנות את תפיסת הגמול?

הסתגלות הגולים לחיי הגלות לוותה בקשיים רבים. הם היו מיואשים והפסיקו להאמין כי תתכן גאולה ושיבה ליהודה. ייאוש וחוסר אמונה זה נבעו בין השאר מתפיסת הגמול הקיבוצית שהייתה רווחת ביו הגולים-תפיסה שזקפה את חטאי האבות לחובת הבנים.           

יחזקאל, שהציב לעצמו מטרה להגביר את הרצון לגאולה בקרב הגולים המיואשים, הבין שעליו לנסח תפיסת גמול חדשה, שתעזור לו בהשגת מטרתו, ותתאים לתנאים ההיסטוריים החדשים שנוצרו אחרי החורבן. במקום המשל השגור בפי העם, המנסח את תורת הגמול הקיבוצי לדורות: "אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה" מחדש הנביא ואומר: "הנפש החוטאת היא תמות", והוא מדגים את העניין בעזרת שרשרת משפחתית של אב צדיק, בן חוטא ונכד צדיק.

התפיסה החדשה גורסת אחריות אישית בלבד, והיא משחררת את האדם מהנטל הכבד של חטאי הדורות הקודמים, ומכאן שהגולים לא יאלצו לשאת בנטל החטאים של דור החורבן, והדורות שקדמו לו. (חשוב לזכור שספר מלכים תולה את האחריות לחורבן בחטאי המלך מנשה, שחי כמאה שנה לפני החורבן! ראה למשל מלכים ב' כ"ג 26).

הבעיה הנוספת שעמדה בפני הנביא: כיצד ישתחרר הפרט מחטאיו הוא, אותם ביצע בעבר? לשם כך בא חלקו השני של פרק י"ח הדן בחזרה בתשובה של היחיד, ומסקנתו של יחזקאל: חטאי העבר אינם חורצים סבל ואבדון לעד, כשם שמעשי הצדיק אינם ערובה לעתיד טוב ללא תנאי, באם יקלקל את דרכיו. ההווה והעתיד תלויים במעשי האדם. רשע שיחזור בתשובה-חטאיו ייסלחו. צדיק שיחטא- ייענש.

חשוב לזכור כי כבר הנביא ירמיהו ניבא לשינוי בתורת הגמול: " בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר....." (ל"א 28) ,אך בעוד אצל ירמיהו זוהי נבואה לעתיד רחוק, אצל יחזקאל השינוי הוא מיידי ומוצא מן הכוח אל הפועל.

השימוש בפתגמים ואמרות הרווחות בפי העם תדיר מאד אצל יחזקאל. בדרך כלל הוא לוקח את האמרה כלשונה, אך מתווכח עם תקפותה  ומוכיח לשומעים כי לאמרה הנידונה אין יותר מקום בחיי העם. לדוגמא י"ח -2 4 , 19, 25, 29, ל"ז 11 ועוד.

"אל ההרים לא אכל" (פס' 6)- הצדיק לא אוכל מן הזבחים שזבחו לאלילים, שמזבחותיהם היו מוצבים על הרים גבוהים. (בימי קדם היה נהוג לבנות מקדשים ומזבחות על ההרים- כדי להיות קרובים ככל האפשר לאל, שמקום מושבו בשמים. למשל, מעשה אליהו בהר הכרמל וכו')

"אל אשה נידה לא יקרב"- לא יקים יחסי מין עם אישה בזמן שהיא נמצאת במחזור.

"חבולתו חוב ישיב"- על פי שמות כ"ב 25, כאשר המלווה לוקח משכון (עירבון) מן הלווה, עליו להחזיר לו את המשכון כאשר הלווה זקוק לו.

"בנשך לא יתן ותרבית לא יקח"- על פי חוקי התורה חל איסור מוחלט לקחת ריבית על הלוואות שניתנו לנזקקים לצורכי קיום.

"...ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה..." (פס' 31). את רעיון הלב החדש, או הברית החדשה, פגשנו כבר קודם לכן אצל ירמיהו, בפרק ל"א.

תורת הגמול האישית והמיידית קנתה לה אחיזה  בעם, והחל מימי יחזקאל לא שומעים יותר על תורת גמול אחרת. זו גם הסיבה מדוע מחבר הספר "דברי הימים" נאלץ לשנות פרטים  רבים במקורות ההיסטוריים שעמדו לפניו, כאשר ערך את ספרו. היה עליו להתאים את האירועים לתורת הגמול החדשה: לדוגמא, "חזרתו בתשובה" של מנשה, מעשה שאין לו זכר בספר מלכים, כמו גם "החטא" שהביא למותו של יאשיהו, וכו'.

בעמוד זה: יחזקאל-פרק י"ח

לאתר הבגרות בתנ"ך של עמוס                                                        2010