הנביא יחזקאל - כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול על יחזקאל ל"ז

יחזקאל- פרק ל"ז

זהו חזון הגאולה הידוע ביותר של יחזקאל, והוא מעורר עניין בזכות עיצובו האומנותי, ההשקפה המובעת בו והמחלוקת הפרשנית שהוא מעורר. גם כאן משתמש הנביא באמרה עממית:

"יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו" (פס' 11). אמרה זו מבטאת את הערכתם של גולי בבל, שאין עוד סיכוי לתקומה לאומית, ונראה שהרקע לתחושה זו הוא חורבן ירושלים וגלות צדקיהו, משנסתם הגולל על התקווה לשיבה מהירה לארץ.

הנביא אינו מתווכח עם האמרה העממית הנ"ל. אדרבא, הוא מקבל דימוי זה, אך מראה שהאל מחייה אפילו עצמות יבשות. הלקח הלאומי ברור: חרף הגלות העם ייגאל וישוב לארצו! כדי לעמוד על מלוא המשמעות של הנבואה ראוי לציין, שתופעה של עם החוזר מגלות לארצו לא הייתה ידועה כלל בהיסטוריה של הימים ההם.

מאז שנשא יחזקאל את נבואתו ועד היום, קיימת מחלוקת ביהדות על עצם כוונת הנביא בנבואתו זו. על רקע נטייתו של הנביא להציג את עמדותיו בעזרת משלים ופעולות סמליות, יש רבים הטוענים כי חזון העצמות היבשות הוא משל. העם משול כאן לעצמות יבשות. הגלות משולה לקבר, והשיבה לארץ ישראל משולה, אם כן, לתחיית העצמות. אף על פי כן ישנם רבים הטוענים שאין כאן משל כלל וכלל וכוונת הנביא היא כפשוטם של דברים: נבואה על תחיית המתים באחרית הימים. חשוב לזכור כי לכל אורך התנ"ך, למעט במקרה אחד (דניאל י"ב 3), המוות הוא בבחינת way ticket one, ולכן, לעניות דעתי, לגישה השנייה אין אחיזה במציאות, והיא ניסיון לתת חיזוק מקראי לרעיון שהתגבש דורות רבים לאחר מכן.

המילה המנחה במשל היא "רוח", והיא מופיעה כאן בארבעה מובנים שונים!

משל העצים (-15 28)

יחזקאל מצטווה לקחת שני גזרי עץ, לכתוב על האחד "ליהודה ולבני ישראל חבריו", ועל השני "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו", לקרבם זה לזה ולעשותם עץ אחד. לפנינו דוגמא מובהקת לדרך פעילותו הנבואית של יחזקאל: משל, מעשה סמלי וחידה נתלכדו כאן לנבואה אחת.

צירוף העצים זה לזה-הרכבה של שני זני עצים, הוא משל מובהק. רק שני זנים מאותו סוג יכולים להיות לעץ אחד, שיהיו בו מתכונות שניהם, ועם זאת הוא יהיה בעל תכונות עצמאיות. הרכבה כזאת נעשית כדי להשביח את הזן, והיא פעולה מקובלת אצל חקלאים. הנמשל ברור: העובדה שיהודה וישראל הופכים לעץ אחד, מוכיחה כי ההרכבה הצליחה. זאת ועוד: ככל הרכבה גם כאן, התוצאה תהיה יותר טובה מן המצב הקודם להרכבה- העם המאוחד יהיה חזק ובר קיימא יותר מאשר שני העמים בהיותם נפרדים זה מזה.

מבחינה ספרותית יש כאן יותר ממשל. לפנינו מעשה סמלי שהנביא מצטווה לעשות בפני העם. עשיית מעשה כזה בפני קהל צופים בלא הסבר הולם משווה לו גם אופי חידתי.

משל העצים נאמר לאחר חורבן המקדש, לפחות 135 שנה לאחר גלות שומרון. ואף על פי כן מדבר הנביא על איחודן של שתי הממלכות, כאילו גולי שומרון עדיין לנגד עיניו, ממש כגולי יהודה שבקרבם הוא יושב. מסתבר שהתקווה לאיחוד כלל העם, השיבה לתקופת הזוהר, העצמה והחסד האלוהי של ימי דוד ושלמה, הייתה חלק בלתי נפרד מחזון הגאולה של עם ישראל, חרף התקופה הממושכת שחלפה מאז פילוג הממלכה. (רעיון זהה פגשנו כבר בירמיהו לא', והוא מופיע גם אצל נביאים אחרים מאותה התקופה, כמו עובדיה.)

מבחינה ספרותית אין כל קשר בין משל העצים לביו חזון העצמות היבשות המובא לפניו: שם מדובר בעצמות ופה בעצים. שם במשל פנטסטי, המנותק מכל חוקי הפיסיקה והביולוגיה, וכאן במשל מחיי יום יום. שם מדובר אולי בבודדים וכאן-בגופים גדולים-ישראל ויהודה. אין גם מילים וביטויים המשותפים לשני המשלים ויכולים לקשר ביניהם. מכאן יובן שהם לא נאמרו מעיקרם כחטיבה אחת. העובדה שהם מובאים ברצף משקפת אולי את עמדתו של עורך הספר, בין אם היה זה הנביא עצמו-או עורך מאוחר יותר: ראשית צריכים המוני ישראל להתרכז בארצם, ולאחר-מכן ילכדם האל לאומה אחת חזקה וגדולה, תחת שלטונו של מלך אחד מבית דוד.

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך 2010

בעמוד זה:

יחזקאל- פרק ל"ז

חזון העצמות היבשות

משל העצים