תהלים – מזמור ח'

גדולת האל מול אפסות האדם

הישראלים ראו את הטבע באור שונה מן העמים השכנים. בעוד שהבבלים, המצרים וכו' ראו בטבע את האלוהות עצמה, ראו הישראלים את השמים כעד בלבד לגדולת האל: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים, י"ט 1). השמש היא משרתו של האל, וכן שאר איתני הטבע הסרים למרותו המוחלטת. הרמב"ם טוען שככל שירבה האדם לחקור את הטבע, יכיר יותר ויותר בגדולת יוצרו. נושא מרכזי במזמורי הטבע בספר תהלים הוא האדם ויחסו לאלוהיו.

מזמור ח' הוא המנון תודה על מקומו של האדם בעולם. אין זה שיר תודה לאומי, ואין כאן גם הודיה של היחיד לאלוהיו. האדם, כיצור אנושי, עומד מלא התפעלות מול העולם שיצר ה', ומודה לו על החסד הרב שזכה לו.

הרעיון המרכזי במזמור הוא: אפסות האדם וחולשתו מתבלטת ומתעצמת כאשר משווים בינו ובין גדולת השמים והארץ, ולעומת זאת, עליונות האדם וייחודו מתבלטת כאשר משווים בינו לבין שאר הברואים. המזמור בנוי מכותרת: פסוק 1 וממסגרת ספרותית: פסוקים 2 ו – 10, ומשני חלקים: פס' 2 – 3,  4 – 9. בכל חלק דנים בשמים, בגדולת האל ובקטנותו של האדם. תחביר הפסוקים מלמד שהעיקר בהם הוא דווקא האדם וגורלו, ולאו דווקא השמים והודם. האדם מופיע במשפט הראשי, ואילו השמים – במשפט הטפל: "כי אראה שמיך....מה אנוש כי תזכרנו, בן אדם כי תפקדנו".

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – העדות לכוחו של אלוהים נשמעת אפילו מפיהם של תינוקות. תינוק הרואה את הטבע מתרשם עד כדי כך שבפיו טענות כנגד אויבי ה' ומכחישי קיומו.

"מה אנוש כי תזכרנו..." – זוהי כמובן שאלה רטורית, קריאת התפעלות ותודה. מאידך, האדם נברא בצלם אלוהים ולכן הוא שונה ממנו אך במעט. תפקידו, על-פי בראשית, א' הוא לשלוט על העולם ולכבוש את הבלתי נודע. (אנוש הוא נכדם של אדם וחוה, בנו של שת – בראשית, ד' 26)

בכל המזמור יש מתח בין שתי גישות: אנתרופוצנטרית – הרואה את האדם במרכז הבריאה, ותיאוצנטרית – הרואה את האלוהים כמרכז היקום. הגישה השולטת, בסופו של דבר, היא כמובן השנייה: עליונות האדם על שאר בעלי החיים ניתנה לו על-ידי האל, וכך גם מסתיים המזמור: האדם גדול וחזק מכל יתר הברואים ושולט בהם, אך עליו לזכור תמיד את גדולתו של ה', ואת תלותו המוחלטת בו.

מזמור כ"ד

מזמור זה מכיל נושאים רבים האופייניים לספר תהלים. הוא דן באלוהים בורא העולם והשולט בו. הוא מונה את תכונות הצדיק הראוי להיכנס לבית המקדש, להראות לפני ה', ומפסוק 7 ואילך מתוארת כנראה תהלוכת ניצחון המתקרבת לשערי בית המקדש.

"כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה" -  על-פי המתואר בסיפורי הבריאה בספר בראשית, ה' אמנם יסד את היבשה על הים, אך סיפור הנהרות המופיע כאן אינו מוזכר בשום מקום אחר בתנ"ך. זהו כנראה שריד למיתוס שאינו מוכר לנו.

"מי יעלה בהר ה'..." -  מבנה של שאלה ותשובה, כמו במזמור ט"ו. ייתכן וזהו חלק מטקס קבוע. המתפלל שואל את השאלה, והתשובה: מי שהוא "נקי כפים ובר-לבב.." כלומר מי שמעשיו טובים וגם כוונותיו טהורות. בנוסף, עליו להימנע משבועות שוא. העושה כל אלה ישא ברכה מאת ה'. יש כאן מעין משחק מילים: מי שלא נשא לשוא נפשו – ישא ברכה. השורש נ.ש.א הוא השורש המנחה בכל המזמור.

בפסוקים 7 – 10  יש כאן שמחה לכבודו של המלך, הלא הוא ה'. המשורר קורא לשערי המקדש להיפתח לקראת בואו של ה'. יש כאן אמצעי אומנותי הנקרא "האנשה". התייחסות לשערים כאל בני אדם.

פרשנים רבים סבורים כי בפסוקים 7 – 10 מתוארת תהלוכה, המתקרבת למקדש, לאחר ניצחון צבאי, כאשר ארון הברית נישא בראש התהלוכה. הרמז להימצאות הארון הוא בעיקר על סמך הביטוי "עזוז", שמרמז לעתים על כך, כמו למשל: "קומה ה' למנוחתך, אתה וארון עוזך" (תהילים, קל"ב 8). גם מסיפורים אחרים במקרא ידוע לנו על כך שהארון היה יוצא עם הלוחמים לקרב (שמואל א', ד' – ה'). לכן גם באה הפנייה לשערי המקדש להיפתח, זאת כדי להחזיר את הארון למקומו. סברה נוספת: יש כאן שתי מקהלות. האחת שואלת את השאלות "מי זה מלך הכבוד"? והשנייה עונה "ה' הוא מלך הכבוד".

כמו במזמורים רבים אחרים, גם מזמור כ"ד מסתיים בחתימה: "סלה". מובן המילה אינו ברור, אך סביר שזוהי מילת קריאה, כמו המילה "אמן" המופיעה בסיום של מזמורים אחרים.     

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך  2010

בעמוד זה -