שמות – פרק י"ט

פרק י"ט הוא אחד הפרקים החשובים בספר התנ"ך וזאת משלוש סיבות:

האחת: בפרק זה נכרתת ברית בין אלוהים לעם ישראל, במעמד מיוחד, הנקרא "מעמד הר-סיני". בברית זו מתחייב עם ישראל להאמין ב - ה' בלבד, ואילו ה' מתחייב שעם ישראל יהיה לו ל"עם סגולה", כלומר עם מיוחד, שיהיה זכאי ליחס מיוחד, על כל המשתמע מכך. מכאן ואילך, כל התנ"ך הוא למעשה סיפור ההיסטוריה של שמירת הברית, ועוסק בשאלה האם העם שמר על הברית, או הפר אותה. בנוסף, זאת הסיבה מדוע נקרא הספר, על-ידי העולם כולו, "הברית הישנה", להבדילו מן "הברית החדשה", שהוא, ביחד עם התנ"ך, ספר היסוד של הנצרות.

צריך להבין כי בעולם העתיק, לשמירתה של ברית שנחתמה בין שני צדדים, וקיומה כלשונה, היה ערך עליון, והפרת הברית על-ידי אחד הצדדים גררה אחריה עונשים קשים. כל האסונות הגדולים שקרו לעם ישראל בתקופת המקרא מוסברים בכך שעם ישראל הפר את הברית שנכרתה בפרק י"ט.

הברית שנכרתה במעמד הר-סיני איננה הברית הראשונה בתנ"ך. לפניה נכרתה ברית בין ה' לנח, כלומר עם כלל האנושות, ובה מבטיח ה' לא לגרום למבול נוסף. בהמשך סיפורי ספר בראשית כורת ה' ברית גם עם אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב. השונה הוא שהפעם הברית נכרתת עם כל העם, ולא עם בודדים. החל משחר האנושות מוכרים לנו שני סוגים של בריתות: ברית בין שני צדדים שווי כוחות. במקרה כזה מדובר בדרך כלל על אי-התקפה, או עזרה הדדית, וברית בין צד חזק לצד חלש. במקרה זה מבטיח הצד החלש נאמנות, ואילו הצד החזק מבטיח הגנה ותמיכה. ברית סיני היא כמובן ברית מן הסוג השני.

השנייה: בפרק י"ט מתוארת הפעם היחידה בתולדות הדתות המונותאיסטיות שהאל מתגלה בפני עם שלם! לכן נהוג לומר כי הדת היהודית היא "דת של התגלות". על-פי המתואר בפרק, העם לא רואה ממש את דמותו של האל, אלא שומע את קולו וצופה בחזיונות טבע, הדומים לתופעות וולקניות.

השלישית: אמנם ההיסטוריה היא עניין תהליכי, והדברים אינם קורים, בדרך כלל, בין רגע, אבל בכל זאת, אם רוצים לחפש ולהצביע על הרגע בו נוצר עם ישראל, אפשר לומר כי ראשיתו של עם ישראל היא במעמד הר-סיני. זהו הרגע בו הופך אוסף של בודדים, משפחות ושבטים (על-פי במדבר, י"א 4 היו בקרב בני ישראל גם גורמים שליליים המכונים שם בשם "אספסוף") לעם מאוחד תחת אל אחד ואמונה אחת.

 פירוש לביטויים שונים:

בחודש השלישי – ראש חודש סיון. לאחר חודש וחצי של נדודים (על-פי המסופר בשמות, י"ב יציאת מצרים החלה מיד לאחר הפסח, ב – י"ד בניסן) הגיעו בני ישראל למרגלות הר-סיני.

ומשה עלה אל האלוהים – משתקפת כאן האמונה הקדומה כי האל שוכן על הר גבוה. אמונה זו שלטה הן בישראל(הר המוריה, עליו נבנה המקדש), והן בכל הדתות הקדומות (אולימפוס, למשל).

פס' 9 – מטרת התגלות האל היא כפולה: למען ישמע העם את ה' מדבר עם משה, וכן כדי לחזק את אמונת העם במנהיגותו של משה.

"והגבלת את העם סביב" – ביטוי זה הביא את המסורת היהודית לקרוא לשלושת הימים בטרם ניתנה להם התורה "שלושת ימי הגבלה". העם נצטווה להתרחץ, לכבס את בגדיו ולהימנע מקיום יחסי מין במשך שלושה ימים, זאת כדי לקבל את התורה במצב של טוהרה. העם גם מוזהר שוב ושוב לא להתקרב אל ההר, ולא לגעת בו, כי כל הנוגע בהר יומת, בגלל קדושתו של ההר עם רדת ה' עליו.

תיאופניה – התגלות האל (תאוס = אל). בתנ"ך, ובעצם בכל ספרות המזרח הקדום, התגלות האל, או הופעתו, מלווה בהשתתפות איתני הטבע: רעש, אש, עשן, רעידות וכו'. גם בפרק זה, הופעת האל בהר-סיני מלווה בקולות, ברקים, רעש, תקיעות שופר (לא ברור מי תוקע...) רעידות ("ויחרד ההר") וכו'. תיאורים נוספים במקרא להופעת האל: שופטים, ה' 4 – 5, חבקוק, ג' 3 – 6 ועוד.

על-פי סיומו של הפרק, משה עולה אל האלוהים בראש ההר ומקבל ממנו את עיקרי הברית, כפי שהם מופיעים בפרק כ': עשרת הדיברות.

 לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך                                        2010

בעמוד זה -