מבוא קצר לספר מלכים

היסטוריה: דברי הימים. קורות עם, או עמים שונים במשך תקופה או דורות מסוימים.

היסטוריוגרפיה: רישום ההיסטוריה. כתיבת דברי הימים.

ספר מלכים נכתב מלכתחילה כספר אחד, וחולק לראשונה לשני ספרים (א' - ב') בתרגום השבעים. חלוקה זו מופיעה במסורת העברית רק במאה ה - 15. הספר נמנה על קובץ הנביאים בתנ"ך, בחלק הקרוי "נביאים ראשונים". הספר מתאר את תולדות עם ישראל, ובעיקר את תולדות המלוכה, החל מימי שלמה, שמלך לאחר דוד אביו, ועד לחורבן בית ראשון, בימי המלך צדקיהו (586 לפנה"ס).

בפני מחבר ספר מלכים עמדו מקורות היסטוריים שונים, הנזכרים בספר עצמו, כמו למשל "ספר דברי שלמה" (מל"א', יא' 41), "ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מל"א, טו' 23), "ספר דברי הימים למלכי ישראל" (מל"א, טז' 14), וכן מקורות אחרים, שאינם נזכרים במפורש, כמו רשימות מבית המקדש, סיפורי נביאים בישראל (אליהו, אלישע) וביהודה (ישעיהו) וכו'. הסופר משתמש רק בחלק מן המקורות, כפי שהוא מעיד בעצמו: "ויתר דברי שלמה, וכל אשר עשה, וחכמתו הרי הם כתובים........". (מל"א' יא' 42)

מלכתחילה, לא תיתכן היסטוריה "אובייקטיבית" אלא רושם המאורעות עושה זאת תמיד מנקודת מבטו האישית (ממש כמו שצילום של 30 שניות בטלביזיה, ממאורע שנמשך שעתיים - אינו יכול להיות אובייקטיבי, והוא מצולם מנקודת מבטו של הכתב, או הצלם!).ספר מלכים שופט את מאורעות התקופה לפי עקרונותיו הדתיים, ולא לפי קנה - מידה מוסרי, פוליטי, צבאי וכו'.

הספר ערוך בתבנית כמעט קבועה: על כל מלך מסופר מתי החל למלוך, שם אימו (רק מלכי יהודה), גיל, משך שנות המלוכה וגם סיום הקורות של כל מלך הוא אחיד, בצירוף מקום קבורתו. הספר ערוך בצורה סינכרונית, כלומר הוא מתאר במקביל, בד בבד, את קורות שתי הממלכות: ישראל ויהודה.

זמן חיבור הספר - ישנו כלל (הגיוני מעין כמוהו!) שזמן חיבורו של ספר, מאוחר למאורע האחרון הנזכר בספר. אי לכך חובר ספר מלכים לאחר שחרורו של המלך יהויכין מן הכלא הבבלי ב - 561. מכיוון שהמאורע ההיסטורי החשוב של שיבת ציון (538 לפנה"ס) אינו מוזכר בספר, הרי זמן חיבורו הוא 550 לפנה"ס לערך. הספר נכתב כנראה בבבל, על ידי מי שחשש לגורל המקורות ההיסטוריים שהיו ברשותו, ואשר רצה להשאיר לדורות הבאים את סיפורו של עם ישראל, למקרה של הטמעות בגולה.

 פרק יא'

תקופת שלמה - הפרקים המתארים את תקופת מלכותו של שלמה אינם נכללים בתכנית הלימודים. כדי שלא נגרום "עוול" לשלמה נספר כי על פי המתואר בספר מלכים, הייתה זו תקופה נפלאה בהיסטוריה של עם ישראל. שלמה השכיל, ללא מלחמות, אלא בעזרת דיפלומטיה שקטה, וכן על ידי קשרי נישואין, להרחיב את גבולות ממלכתו, ובימיו ישראל הייתה המעצמה החזקה ביותר באזור, וגבולותיה - הרחבים ביותר מאז ועד היום. שלמה מתואר כחכם מכל אדם (מל"א, ה' 9). בארץ שורר שפע כלכלי שאין כמוהו - הזהב ממש "מתגלגל ברחובות" (תיאור מפורט בפרק י'), העם יושב בשלווה ובנחת "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (ה' 5) וכולם "אוכלים ושותים ושמחים" (ד' 20).

שלמה ביצע כמה מפעלי בנייה אדירים. בראש וראשונה - בית המקדש בירושלים, שהדרו ופארו היו מפורסמים בכל האזור. שלמה בנה ארמונות בירושלים, וכן ביצר ערים שונות כמו חצור הגלילית, מגידו ועוד. לביצוע מפעלי הבנייה האדירים נזקק שלמה לכוח אדם רב, וכמובן לכסף. מבין השורות ניתן להבין כי העם סבל מעול מסים כבד, וכן נאלצה כל משפחה להפריש גברים רבים לעבודות הבנייה. שלמה העדיף את שבט יהודה בתשלום המסים השונים. כל אלה גרמו להתמרמרות רבה בקרב העם, התמרמרות שפרצה רק לאחר מותו של שלמה כאשר לשלטון עלה בנו, רחבעם.

פרק יא' מתאר את סוף ימיו של המלך שלמה. הפרק מתאר את התדרדרותו של שלמה לעבודת אלילים בסוף ימיו. האשם בכך הוא בנשותיו הרבות אשר היטו את לבבו. העונש על חטאיו הדתיים של שלמה הוא קריעת ממלכתו האדירה של שלמה לשתי ממלכות: שבט אחד, יהודה, יישאר בשליטת בית דוד, ואילו יתר השבטים יעברו לשלטון אחר. (פס' 11 - 13).

בהמשך, מתאר המחבר את אויביו של שלמה. אויב  מדרום, הדד האדומי, שהתחנך במצרים, ו"טופח" על ידי פרעה להיות אויב לשלמה. אויב מצפון, רזון בן אלידע הארמי, שישב בדמשק, וגרם לתסיסה בצפון הארץ, וכן אויב פנימי, ירבעם בן נבט, משבט אפרים, שנשא בתפקיד רשמי מטעם שלמה, כאחראי על גביית המסים בשבטי אפרים ומנשה. ירבעם נפגש עם הנביא אחיה השילוני, המנבא לו, בעזרת מעשה סמלי של קריעת מעילו, כי הוא יהיה מלך על ישראל, למעט שבט יהודה. ירבעם מרד בשלמה (פס' 27) וברח למצרים, מכיוון ששלמה רצה להמיתו (פס' 40).

הפרק מסתיים בתיאור מותו של שלמה, ובעליית רחבעם, בנו, לשלטון.

בעמוד זה: מבוא קצר לספר מלכים

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך                                          2010