עזרא - פרק ג'

בפרק א' ראינו כי מייד לאחר הצהרת כורש (538 לפה”ס) התארגנה קבוצת עלייה, בראשותו של ששבצר, הנשיא ליהודה.

בפרק ב' מופיעה רשימת העולים בקבוצה זו. על פי המסופר בפרק, התיישבו העולים בדיוק באותם ישובים שמהם באו, הם או אבותיהם, 48 שנים קודם לכן, לפני שגלו מבבל (586 לפה”ס).

בפרק ג' מסופר על שני אירועים חשובים שקרו מיד עם החזרה לארץ:

1.  הקמת המזבח וחידוש הפולחן (פס' 1 - 6).

2.  הנחת היסודות לבית המקדש השני והחגיגות בעקבות מאורע זה (פס' 7 - 13).

רקע היסטורי קצרצר : על פי המסופר במלכים ב', יז', בשנת 722 לפה”ס חרבה שומרון, ותושבי עשרת שבטי הצפון הוגלו לאשור. על פי המסורת היהודית כל התושבים הוגלו, ובמקומם הושיב מלך אשור עמים קטנים אחרים. אותם תושבים שהובאו לארץ ישראל הבינו שכאן עליהם לקבל את האמונה באלוהי ישראל, ועל כן הפולחן שלהם היה שילוב בין אמונה ב-ה', אלוהי ישראל, ומנהגים שהביאו אתם מאשור.

(שילוב אמונות זה נקרא "סינקרטיזם"). אותם תושבים נקראים שומרונים, ומהתיאור הנ"ל יובן כי על פי המסורת היהודית השומרונים אינם נמנים על בני ישראל. לעומת זאת טוענים השומרונים, על סמך עדויות היסטוריות, כולל זו של מלך אשור עצמו, כי רק חלק קטן מתושבי ממלכת הצפון הוגלה לאשור. התושבים הנותרים הם צאצאים ישירים לעשרת השבטים, והם הם בני ישראל המקוריים.

לאחר גלות בבל, ארץ ישראל לא נשארה ריקה. השטחים נתפסו על ידי עמים שכנים כמו השומרונים,  המואבים, האדומים, שבטים ערביים שונים ועוד. שבי ציון (שם כללי לאותם יהודים שחזרו לארץ בעקבות הצהרת כורש) ראו בשומרונים את אויביהם המסוכנים ביותר, זאת מכיוון שבעוד כל שאר השכנים היו מסוכנים מבחינה ביטחונית, הרי השומרונים היו סכנה דתית-לאומית. הם טענו להשתייכות לעם ישראל, ודרשו לשתפם בבניית המקדש ובכל עבודות הפולחן. לכך לא יכלו שבי ציון להסכים, מכיוון שהם ראו את עצמם כיהודים טהורים, בעוד השומרונים הם כאמור נכרים, או לכל היותר צאצאים של עשרת השבטים שהתבוללו עם העמים השכנים, ואינם יכולים יותר להימנות על העם היהודי.

בגלל הסכסוך הזה, ובגלל סיבות נוספות שיפורטו בהמשך לימודינו בספר חגי, התעכבה בניית בית המקדש השני למשך תקופה ארוכה, ובנייתו הסתיימה רק בשנת 515 לפה"ס.

הקמת מזבח ה' וחידוש הפולחן - פס' 1 - 6.

בשנה הראשונה לחזרתם לארץ, נאספו שבי ציון בירושלים בחודש השביעי (תשרי) בהנהגת ישוע בן יוצדק, הכהן הגדול, וזרובבל בן שאלתיאל, המנהיג האזרחי. (כזכור, על-פי פרק א', ששבצר הוא הנשיא. לא ברור מה עלה בגורלו, ומדוע נזכר רק שם. יתכן שהיה כבר זקן מאד בשעת החזרה לארץ, ונפטר מייד. התנ"ך אינו מפרט, אך מעתה זרובבל הוא המנהיג של שבי ציון). הפעולה הראשונה היא חידוש הפולחן, בדיוק על פי הנדרש בתורה. לשם כך נבנה מחדש המזבח בהר הבית "על מכונתו" כלומר בדיוק במקום שהיה המזבח בתקופת המקדש שחרב. בפסוק 3 מנומק העניין : "כי באימה עליהם מעמי הארצות". נימוק זה לא כל כך מובן וייתכנו לו מספר פירושים: 1) היה חשש שהשכנים יפריעו לחדש את הפולחן באתר המקדש ההרוס, ועל כן, כדי לקבוע עובדות ולחסוך בזמן, בנו את המזבח בדיוק על יסודותיו הישנים.

2) העמים השכנים היו איום קיומי, ועל כן היה צורך בחידוש מהיר של הפולחן, כדי שאפשר יהיה לפנות ל-ה' בבקשת עזרה. 3) היה חשש כי השומרונים ידרשו להקים את המזבח החדש במקום אחר, ועל כן הזדרזו לקבוע את המזבח במקומו הישן.

על פי המתואר בפרק, החלו להקריב קורבנות לה', בדיוק על פי הנדרש, החל מא' בתשרי (ראש השנה).

הנחת היסודות למקדש והחגיגות לייסודו - פס' 7 - 13.

מעדות בפרק עצמו (פס' 6) המקדש עצמו לא נבנה. הסופר המקראי משתמש אמנם בתיאורים הדומים מאד לתיאורי הבנייה של בית המקדש הראשון, אך זהו תיאור ספרותי, ולא תיאור היסטורי, זאת מכיוון שאי אפשר לתאר הקמה של מבנה שבעצם כלל לא הוקם! מה שבאמת קרה הוא שהונחו היסודות למקדש השני, והבנייה עצמה לא נמשכה. בכל אופן, בהמשך הפרק מתוארות החגיגות להנחת היסודות. העם קיבל את הטקס ברגשות מעורבים. הזקנים, שזכרו את המקדש הראשון בכל פארו והדרו, בכו לנוכח הממדים הקטנים של המקדש השני המתוכנן. הצעירים, שזכו לתחייה דתית בכו מהתרגשות, לנוכח התגשמות חלומם לחזור לארץ אבותיהם, ולחדש בה את דתם, על כל הכרוך בכך.

המילה "קול" משמשת כאן מילה מנחה : קול בכי גדול של זקני העם, קול שמחה גדול של הצעירים, וקול מעורב של בכי ושמחה של כל העם שנשמע למרחוק.