דברים - פרק כ': חוקי מלחמה

            כל הפרק דן בחוקי מלחמה, נושא שאינו מופיע כמעט בחוקי עמים אחרים. חוקי המלחמה בפרק באים להגביל את הלוחמים, להתחשב באדם, בין שהוא מישראל, ובין שהוא אויב. על פי פס' 4, אלוהים הולך עם העם למלחמה. כנראה שנוכחותו מסומלת ע"י ארון הברית (ראה למשל  שמואל א', ד' 3 ואילך). הפרק כולו כתוב בסגנון של הטפה, הבאה להרגיע את הפחד מן המלחמה, ולעורר את הביטחון המוחלט של הלוחמים באל.

פס' 2 - 4: דברי עידוד מפי הכהן (נקרא ע"י חז"ל: "כהן משיח מלחמה"). העידוד לא בא ללבות שנאה כלפי האויב, אלא להפיח ביוצאים בטחון בצדקת המלחמה.

פס' 5 - 9: המשוחררים מן הקרב. המלחמה באויב היא חובה כללית המוטלת על כל אדם מישראל בן 20 ומעלה. יש ארבעה סוגי אנשים המשוחררים מן הקרב: מי שבנה בית חדש ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חללו, מי שארש אישה וטרם נשא אותה וכמו כן כל הפחדנים, היראים מן המלחמה. הסעיף האחרון שונה מכל קודמיו. שלושת הסעיפים הראשונים עוסקים במי שהתחיל דבר מה, ולא זכה לסיימו, ויש כאן עניין אישי. לעומת זאת, הסעיף האחרון בא למנוע רפיון ידיים ודמורליזציה בקרב הלוחמים.

חשוב להוסיף: חז"ל הבחינו בין "מלחמת רשות" ל"מלחמת מצווה". הראשונה היא למען הרחבת גבולות הארץ, מעבר למה שהבטיח ה' לאבות. השנייה היא מלחמה בתוך גבולות א"י, על מנת לשחררה מידי יושביה הכנעניים, או במקרה של התקפה של אויבים, שזוהי שעת חירום. שחרור אנשים מן הקרב אפשרי רק בזמן של מלחמת רשות. במלחמת מצווה מוציאים אפילו "חתן מחופתו".

פס' 10 - 18: היחס לאויב. תחילה יש לפנות לעיר, נגדה נלחמים, בהצעה לכניעה ותשלומי מס. רק אם אנשי העיר לא מקבלים את ההצעה, יש להלחם נגדם ולהשמידם. פס' 15 - 18 מגבילים את החוק הנ"ל לערים רחוקות, ואילו את תושבי הערים בתוך שטח א"י המובטחת יש להשמיד באופן מוחלט: גברים, נשים, ילדים ואפילו הצאן והבקר. ההצדקה לכך: כדי למנוע את האפשרות ללמוד מהם  עבודת אלילים.

פס' 19 - 20: כריתת עצים בעת מצור. גם אם המצור מתמשך, אין להשחית את העצים מסביב לעיר הנצורה. לדעת הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) חוק זה בא למנוע ונדליזם לשמו, הנפוץ בקרב צבאות נלחמים. פס' 20 מצמצם את האמור בחוק לעצי פרי בלבד. לפסוק "כי האדם עץ השדה" הוצעו מספר פירושים:

1.  האדם אוכל מעץ השדה, על כן אסור לו להשמידו.

2.  רש"י (ר' שלמה יצחקי): האם עץ השדה דומה לאדם, שצריך להלחם בו? מדוע להשחיתו?

3.  האם עץ השדה יכול לנוס מפני אויביו?

4.  ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא): פרי העץ נותן חיים לאדם, על כן אסור להשחיתו.

5.  פירוש מודרני: ראה שירו של נתן זך.

פרק כ"א

 פס' 1 - 9: דין "עגלה ערופה". האחריות המשותפת עברה מתחום המשפחה והשבט אל יושבי העיר. זקני העיר מחליפים בתפקודם את זקני השבט. במקרה המתואר נמצאה גופת אדם, ואין יודעים מי הרוצח. אנשי העיר הקרובה שותפים למעשה הרצח ומתחייבים לכפר על הדם השפוך. האמונה היא שהדם שנשפך ימנע מן הקרקע להניב יבולים. על כן יש לשטפו ולכפר עליו.

פס' 10 - 14: חוק השבויה יפת התואר. חוק שאין לו אח ורע בחוקי המזרח הקדום. כמו באיסור השחתת העץ, גם כאן יש אולי ניסיון למנוע השחתה מוסרית אצל הלוחמים, לאחר שנצחו בקרב, והם רוצים להתפרק מן המתח שהיו בו. (מעשי אונס מלווים כל מלחמה עד עצם היום הזה) קשה להאמין שהחוק אמנם קוים במציאות, ובכל זאת ערכו רב בעצם קיומו. חוק זה סותר את החוק של השמדה כללית של תושבי הארץ (כ' 17), ואינו רואה כל רע בנישואין עם נשים נכריות!

פס' 15 - 17: חוק ירושת הבכור. איסור על הפלייה של בן האישה השנואה. הבן הבכור נחשב בעולם הקדום כמתנת האל להוריו, ובפולחנות רבים (כמו למולך, למשל) היה הכרח להחזירו לאל, או להעבירו באש. הבן הבכור מיוחד מיתר הבנים, שכן בהיוולדו הוא יוצר את הדור החדש. מבחינים בין בכור האם (פטר רחם) לבין בכור האב (ראשית אונו). הבכורה היא זכות משפטית ויש חשיבות לבכור האב, ועל כן הוא זוכה לירושה כפולה מכל שאר האחים. רק כתוצאה מחטא כבד מותר לנשלו מזכותו לירושה כפולה.

פס' 18 - 21: בן סורר ומורה. בן עקשן וסרבן. החוק כלשונו לא קוים, ועל-פי  חז"ל: "בן סורר ומורה, לא היה ולא נברא, רק משל היה".

פס' 22 - 23: חוק התלוי. חוק זה בא לשמור על כבוד המת, ומורה כיצד לנהוג בגופת המת לאחר התלייה. סיפור המדגים את קיום החוק אפשר למצוא ביהושע, ח' 29.

 בפרק זה המורה עמוס דן בחוקי מלחמה