|
מערכת השפיטה : דברים ט"ז 18 – י"ז 13
קטע זה פותח קבוצה שלמה של דיני מדינה ומשטר: שפיטה, המלך, הכהן, הנביא, חוקי מלחמה, ביצוע פסק-דין מוות ועוד. בחוקים הללו הפנייה היא לסירוגין הן לשופט והן לעם, מכיוון שהעם חייב להיות שותף להליך המשפטי: אחד מהעקרונות החשובים ביותר במשפט הוא פומביות, כלומר הצדק חייב להיעשות לעיני כל! (כדברי השופט העליון האמריקאי, ממוצא יהודי, לואי ברנדס: השמש היא חומר החיטוי החזק ביותר! ) חוקי בתי הדין קודמים לחוק המלך, אולי כדי להדגיש כי המלך הוא רק ראשון בין שווים, וגם הוא כפוף לחוק, ואינו נמצא מעליו. החוק פותח במינוי בעלי תפקידים. על השופטים להיות חכמים, בעלי ניסיון אך גם בעלי דמות חינוכית, מכיוון שתפקיד השופט איננו מצטמצם רק באכיפת החוק - עליו להשליט משפט צדק.
שוטר - מובנה של המילה כיום הוא כמובן מי שתפקידו לבצע את פקודות השופט ולדאוג להשלטת סדר ולאכיפת החוק. במקרא, פירושה הראשוני של המילה הוא אדם בעל מעמד גבוה. בשפות שמיות עתיקות רבות פירושו של השורש ש.ט.ר. הוא לכתוב, כלומר השוטר הוא מי שרושם את פסקי הדין של בית המשפט. לא מצוין בחוק כמה שופטים יש למנות בערי השדה, אך מפרק י"ז ניתן להבין כי מדובר בשופט יחיד. עצם הבאת החוק למינוי שופטים הוא חידוש מכיוון שמדובר כאן במערכת משפטית שאינה נבחרת באופן ספונטני על ידי העם. השופטים אינם עוד ראשי המשפחות או "הזקנים", אלא ממונים על ידי רשות מוסמכת. חשוב לציין כי המעבר משפיטה ספונטנית לשפיטה ממוסדת לא היה כה חלק ומהיר, ובפרקים הבאים יש עדיין חוקים המקנים סמכויות לזקני העדה.
הפסוקים 21 22- ו-י"ז 1 עוסקים בדרכי עבודת האלוהים. ייתכן כי המחוקק רוצה להדגיש כאן כי השופט אחראי לא רק למשפט האזרחי- חילוני בלבד, אלא גם בסמכותו לשפוט את מי שנאשם בסטייה מדרך עבודת ה' הרצויה. בפסוקים י"ז 2 - 7 מופיע חוק הקובע את עונשם של עובדי אלילים. בסגנונו הקזואיסטי מזכיר החוק את החוקים שמופיעים בפרק י"ג. רובו של החוק כאן עוסק בהטפה והדרכה, ואין בו תיאור של מקרים שונים של עבירה על החוק. הפירוט של עבודת גרמי השמים, ובעיקר השמש, מצביע על כך שחוק זה הוא כנראה מתקופתו של המלך מנשה, זמן בו חדרה האלילות האשורית לארץ. מאחר והפשע הוא חמור, וכך גם העונש, חייב השופט לבדוק היטב את האשמה. חידוש נוסף שמופיע בחוק זה: זו פעם ראשונה בה נדרשת עדות של שני עדים לפחות, על מנת להרשיע נאשם בדין. (עוד על עדים, עדות ועדי שקר אפשר למצוא בפרק י"ט 15 - 21 ).
חוק בית המשפט העליון: י"ז 8 - 13. חוק זה הוא אחד החוקים האופייניים לריכוזיות השלטון, כפי שהיא מתבטאת בספר דברים. זוהי גם אולי הסיבה לכך שבבתי המשפט ישבו כהן לוי ושופט. אחד מתפקידי הכהן היה הנחיית העם בחיי היום-יום (מיכה ג' 11: "ראשיה בשוחד ישפוטו, וכהניה במחיר יורו..."). מי שבאים לבית המשפט העליון אינם בעלי הדין עצמם אלא השופטים מערי השדה שלא ידעו להכריע בדין. החוק מבחין כאן בשלושה ענפים של המשפט: "בין דם לדם" - דינים של רצח והריגה, או עבירות שהעונש עליהן עלול להיות מוות. "בין דין לדין" - דיני נזיקין, דיני ממונות וכו'. "בין נגע לנגע" - אבחון מוקדם של מחלות מדבקות (צרעת, שחין וכו'), שהיו חסוכות מרפא, והייתה חשיבות עליונה של אבחונן המוקדם ככל האפשר. השופט הבא לקבל את הייעוץ של בית המשפט העליון חייב לקבל את הכרעתו. אי מילוי אחר פסיקת בית הדין העליון עונשו מוות! חשוב ביותר: הנענש כאן אינו בעל הדין שנמצא חייב במשפטו, אלא השופט, שלא מילא אחר גזר הדין! שופט כזה נקרא בלשון ההלכה "זקן ממרה". העונש כאן חמור במיוחד מכיוון שהשופט שאינו מבצע את פסיקת בית המשפט העליון כלשונה, פוגע בסמכות מערכת השפיטה כולה, ועלול לגרום להתמוטטותה. בנוסף, הוא פוגע גם בסמכותו של הכהן, ובדרך עקיפה - בסמכות האל.
חוק המלך: 14 - 20. העובדה שהמלך חייב להעתיק את התורה ("משנה התורה הזאת" - כנראה ספר דברים), משמעותה שעליו לפעול לפיה, מפני שהחוק הוא אלוהי ועומד, כאמור, מעל למלך. לכן גם אין כאן כל אזכור של זכויותיו של המלך, אלא רק של חובותיו והמגבלות החלות עליו. חוקרים רבים משערים שההגבלות על המלך בחוק כאן, מקורן במעשיו והתנהגותו של המלך שלמה. מטרת החוק להזכיר למלך שהוא רק ראשון בין שווים: "..לבלתי רום לבבו מאחיו...". מלך שיקיים את החוק כלשונו יזכה הוא ובניו בשנות מלוכה רבות: "..למען יאריך ימים הוא ובניו בקרב ישראל".
בפרק זה המורה עמוס דן במערכת השפיטה
|
