ישעיהו נ"ח

פרק נ"ח הוא מקובץ הפרקים נ"ו – ס"ו, שריקעם ההיסטורי הוא מתקופת שיבת ציון, כשעם ישראל כבר נמצא בארצו, והמקדש כבר בנוי.

בפרק מצווה ה' על הנביא להודיע לעם על חטאיהם. העם מתלונן כי ה' אינו מושיע אותם למרות שהם צמים ומקיימים את מצוות התורה. הנביא מודיע להם כי צומם  אינו לרצון ה' כל עוד הוא מלווה במעשי עושק ועוול חברתיים. אם יתקנו את התנהגותם החברתית - מוסרית, ואם ירבו במעשי צדקה וחסד לנזקקים, צומם יתקבל על ידי ה' ואז גם תבוא גאולתם, המותנית במילוי התנאים האלה. כמו כן עליהם להקפיד בשמירת השבת כדי שהגאולה בארץ תהיה שלמה, והם יוכלו להתענג על כל מנעמי העולם.

העם מקיים את הפולחן החיצוני, שלא לרצון ה' - פס' 1 - 5.

הפרק פותח בדרישה של ה' מן הנביא לקרוא בקול גדול ולהסביר לעם את חטאיהם. הקשר בין פסוק 1 לפסוק 2 הוא קשר של ניגוד ( האות ו' במילה "ואותי" נקראת ו' הניגוד). בפסוק 1 נאמר כי העם חוטא, ואילו בפסוק 2 מפורטת התנהגותו הצבועה של העם. הם מעמידים פנים כעושים מעשי צדקה וכמבקשים את קרבתו של ה'.

העם מתלונן כי הם צמים ומענים את נפשם, אך ה' אינו בא לעזרתם. הנביא מביא כאן ציטוט  ישיר מדברי העם: "למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע" (בחוק יום הכיפורים, בויקרא טז', אין דרישה לצום. החוק מסתפק בקביעה: "ועניתם את נפשותיכם". על פי התקבולת בישעיהו קבעו חז"ל כי "עינוי הנפש" פירושו צום, ונקבעה ההלכה שיש לצום ביום זה, למרות שיש ויכוח בין החוקרים, וכלל לא ברור שכוונת העם, בפרק כאן, היא אכן לצום יום הכיפורים.)

על תלונת העם עונה הנביא כי אפילו בזמן הצום הם עוסקים במסחר ויותר מכך: הם גם מדכאים את פועליהם. העיסוק במסחר מחלל את קדושת הצום מכיוון שמסחר כרוך ברדיפת בצע, והוא מענייני חולין, ואילו הצום, מטרתו חשבון נפש אישי והיטהרות הנפש. הנביא ממשיך וטוען כלפי העם כי הם צמים כדי להמשיך ולפגוע בחלשים משום שהצום, לדעתם, מכפר על כל עוונותיהם.

כמו נביאי בית ראשון, גם ישעיהו לא רואה בפולחן לבדו תחליף לחזרה בתשובה כנה ואמיתית. לכן הצום אינו לרצון ה', משום שהוא משתקף אך ורק בסממנים חיצוניים. הנביא מביא כאן דימוי יפה: הם מתכופפים כמו צמח הגומא ברוח. כאשר הרוח חולפת, הגומא מתיישר. אך כאמור, כל עוד הצום אינו מלווה תוכן מוסרי ומעשי צדקה - אין בו טעם והוא אינו לרצון האל.

הצום הרצוי לה' - פסוקים 6 - 12.

בפסוקים אלה מתאר הנביא את הצום שיהיה לרצון ה'. זהו יום צום שיש להימנע בו ממעשי עוול ועושק. יש לשחרר את האסירים מכבליהם ואת העבדים מעבדותם. ביום זה, ובשאר הימים, יש להרבות במעשי צדקה וחסד. כאשר יקיים העם את הדרישות הללו, יושיעם ה' מצרותיהם.

"פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה..." יש להתיר את מוסרות העול מעל המשועבדים. הביטוי הוא מטפורי, מתחום עבודת הבהמה, והוא מבטא את הלחץ על המשועבדים.

בפסוקים 6 - 7 נדרש העם גם לספק לעניים את צורכיהם: מזון לאכול ובגד ללבוש. פסוק 8 קשור לפסוקים הקודמים בקשר של תנאי ותוצאה: בפסוקים 6 - 7 מובעים תנאי הצום הרצוי ופסוק 8 מביא את התוצאה של מילוי התנאים: "אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח..." (ארוכה - רפואה). גם פסוק 9 מתאר את התוצאות לקיום התנאים שהועלו בפסוקים הקודמים: העם יקרא לה' לעזרתו וה' ייעתר.

הפסוקים 10 - 12 חוזרים שוב על אותם רעיונות. מהפרק כולו ניתן ללמוד לא מעט על המצב ההיסטורי-חברתי בתקופתו של הנביא - תקופת ראשית ימי בית שני. על מעמד של עניים מסוגים שונים ניתן ללמוד מן הפסוקים 7, 10. על עניים שירדו מנכסיהם ונהפכו לעבדים ניתן ללמוד מהפסוקים 3, 4, 6, 9. מפסוק 12 אפשר ללמוד כי סביבות ירושלים חרבות, החומה הרוסה בקטעים שונים והדרכים סביב העיר ואליה הרוסות. אלה הם כנראה הימים שלפני עליית נחמיה, שדאג לתיקון החומה והדרכים לעיר.

שמירת השבת ושכרה - פסוקים 13 - 14.

כשם שמילוי החובות החברתיים-מוסריים הוא תנאי לשיפור המצב, כך גם שמירת השבת הוא תנאי להגשמת הגאולה. פסוק 13 מפרט את התנאי, ופסוק 14 - את התוצאה ("אם....אז").

הדרישה כאן היא להימנע מלעסוק בעיסוקי חולין. על פי הפסוק, קבעו חז"ל איסור על הליכה מעבר לתחום השבת - מרחק של אלפיים אמה. חידוש נוסף כאן הוא הדרישה למנוחת הנפש, בנוסף למנוחת הגוף. מכאן למדו חז"ל את האיסור אפילו לדבר על עניני עסקים, דבר העלול לעורר מתח נפשי.

נראה כי משקלה של מצוות שמירת השבת בתקופת שיבת ציון היה רב עד כדי כך, שהנביא מתנה את הבטחת הארץ כולה לעם ישראל בשמירת השבת כתיקונה.

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך                                                    2010

בעמוד זה - העם מקיים את הפולחן החיצוני, שלא לרצון ה'

שמירת השבת ושכרה

הצום הרצוי לה'

וכל זאת ב- ישעיהו נ"ח