|
ירמיהו – פרק כ' פס' 1 – 6: המפגש בין ירמיהו ופשחור פשחור הוא "פקיד נגיד" – פקיד ממונה בבית המקדש, שתפקידו וסמכויותיו היו בתחום שמירת הסדר. על-פי ירמיהו, כ"ט 26, ניתן להבין כי תפקידו היה לסלק את המשוגעים ואת התמהונים מבית המקדש ומחצרותיו. ירמיהו מתרגז על פשחור, כנראה משום שהוא מתנבא לשקר (פס' 6). פשחור תמך, כנראה, במדיניות האנטי-בבלית, שהתבססה על התקווה למרוד בבבל ולנצחה, אולי בעזרת מצרים. הוא אוסר את ירמיהו, וכולא אותו במהפכת – כנראה מתקן כליאה שבו היו מניחים את האסיר במהופך, כשראשו למטה. "מטה זעם" – יש לזכור כי הימים ימי חילופי ההגמוניה בין אשור לבבל (605 לפה"ס), כאשר יהויקים הוא המלך ביהודה. השאלה שהעסיקה את ירמיהו, כמו את הנביא ישעיהו לפניו, הייתה כיצד מצליחה אשור לשלוט בעמים רבים, כולל יהודה, ומהי החוקיות ההיסטורית אשר תביא למפלתה? והתשובה: אשור היא שליח ה' להעניש את ישראל, או את יהודה, מכשיר בידי ה' לביצוע תוכניתו ההיסטורית, וכך גם בבל. ירמיהו טוען שהתנגדות לבבל, כמוה כמרד ברצונו של האל. ה' הוא המכוון את ההיסטוריה העולמית, והאומות הן המכשיר בידיו להנהגת העולם.
פס' 7 – 13: סבלו של ירמיהו משליחותו הנבואית ירמיהו הוא אדם רגיש, הסובל קשות משליחותו הנבואית. הרעיון המרכזי בדבריו של הנביא, המשווה להם נימה טראגית, הוא חוסר יכולתו לעמוד בפני הדחף להתנבא. ייתכן ואת חוסר היכולת הזה מגדיר ירמיהו כ"פיתוי אלוהי". "הגידו ונגידנו" (פס' 10) – כנראה ציטוט ישיר מדברי אויביו של הנביא, המנסים להפילו בפח ולנקום בו. זהו סגנון אופייני מאד לירמיהו: שני פעלים (או פעל ושם וכו') סמוכים בהטיה ובזמן שונים: "השיבני ואשובה", "עוד אבנך ונבנית", "כל אוכליך יאכלו", ,והיו שוסיך למשיסה" ועוד. "שירו ל-ה'.." (פס' 13) – הסגנון המזמורי, בנוסח מזמורי תהילים, מתבטא גם במבנה האופייני למזמורי קינת היחיד, המסתיימים לעתים קרובות במפנה חריף במצב הרוח. המזמור כולו מתאר את סבל המשורר, ואילו בסופו, בדרך כלל בפסוק האחרון, מובע בטחון גמור בישועת ה', לרוב בלשון עבר נבואי.
פס' 14 – 18: ירמיהו מקלל את יום היוולדו ,ארור היום" – לשון קללה אופיינית לירמיהו, וגם לספר דברים, שלדעת המחקר המקראי נכתב באותה תקופה. קללתו של ירמיהו דומה מאד לקללת איוב בפרק ג'. "כערים אשר הפך ה'" – הכוונה היא לסדום ועמורה. ירמיהו, בקללתו, מואס בחייו, ומחפש מפלט במוות, כדי להפטר מתפקידו כנביא. מוטיב דומה נוכל למצוא אצל משה, יונה, אליהו ועוד.
הרקע ההיסטורי לפרק - בשנת 593 תכנן המלך צדקיהו, יחד עם מלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון למרוד במלך בבל. נביאי השקר תמכו במרד זה, נבאו להצלחתו, ולהחזרתם של כלי בית המקדש, שנלקחו בשבי הבבלים בימי יהויכין. ירמיהו, שהכיר בתפקידה של בבל בהיסטוריה העולמית, על-פי תוכניתו של ה', טען שיש להיכנע לבבל, וכדי להמחיש זאת שם מוטות עץ "עול" על צווארו, סמל לכניעה ההכרחית.
פס' 1 – 11: המפגש הראשון בין ירמיהו וחנניה בן עזור - בפסוקים אלה מופיעה הנבואה המפורטת ביותר של נביא שקר, הנמסרת לנו בספר ירמיהו. חנניה מנבא בסגנונו של ירמיהו, ולא רק מחקה אותו במילים, אלא גם במעשים. כנגד מעשהו הסמלי של ירמיהו, נתינת עול על צווארו, (כ"ז 2) שובר חנניה את העול במעשה סמלי לא פחות! . מעניין שבתחילה נוטה ירמיהו להאמין לנבואתו של חנניה (פס' 6) ודבריו משקפים את משאלות ליבו. רק לאחר שירמיהו הולך לדרכו, ומצטווה לעשות לו עול מברזל, מסתבר לו שחנניה לא מסר את דבר ה', אלא את דבריו שלו.
כיצד מבחינים בין נביא אמת לנביא שקר? - על-פי דברים, י"ח 21 – 22 אם דברי הנביא לא מתקיימים, הרי שמדובר בנביא שקר, שעונשו מוות. ירמיהו, לעומת זאת, מדגיש שמבחן זה, של התממשות הנבואה, אמור אך ורק לגבי נביא המתנבא לשלום (כלומר נבואות טובות – פס' 9) ואילו נביא כירמיהו, המנבא בעיקר הרס וחורבן, אינו טעון כלל בדיקת אמינות. זאת מכיוון שאין להניח שאדם שאינו חש שליחות אלוהית להתנבא, ישמיע דברי תוכחה והרס, יסתכסך עם סביבתו, ויסכים לסבול כמו ירמיהו.
פס' 12 – 17: המפגש השני בין ירמיהו וחנניה – ירמיהו נצטווה לענות לחנניה במעשה סמלי נוסף, בבחינת "מידה כנגד מידה". שלא כמו במפגש הראשון, ברור לו עתה שחנניה הוא נביא שקר, והוא מנבא לו את מותו הקרוב, על פי החוק בדברים י"ח, ואמנם חנניה מת כחודשיים לאחר הדברים הללו.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך 2010
בעמוד זה - ירמיהו – פרק כ' סבלו של ירמיהו משליחותו הנבואית
המפגש הראשון בין ירמיהו וחנניה בן עזור כיצד מבחינים בין נביא אמת לנביא שקר?
|
