"ספר הברית" – שמות כ"א – כ"ג 19
קובץ חוקי ספר הברית אינו חלק מתיאורי מעמד הר-סיני אלא שולב לתוכם. הוא קוטע את רצף הסיפור ואין קשר ממשי בינו לבין הברית הנזכר
"ספר הברית" – שמות כ"א – כ"ג 19
קובץ חוקי ספר הברית אינו חלק מתיאורי מעמד הר-סיני אלא שולב לתוכם. הוא קוטע את רצף הסיפור ואין קשר ממשי בינו לבין הברית הנזכרת במעמד הר-סיני בפרק י"ט, וגם זו הנזכרת בפרק כד'. הרקע של החוקים שונה במהותו מהרקע לסיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר, המתארים חברה של רועים נודדים. סביר להניח שמטרת הקובץ לתת מערכת חוקים לחברה חקלאית, שרכושה כולל גם אדמות ובהמות עבודה. אין כאן זכר לחוקי ממשל וממסד. מכאן מסיקים שזהו קובץ חוקים מתקופת השופטים, או בכל אופן לפני תקופת המלוכה. על קדמות הקובץ תעיד גם העובדה שאין כאן דיון בחוקי מסחר ומלאכה, זאת משום שהחברה שעבורה נחקקו חוקים אלה הייתה חקלאית בעיקרה.
אחד המאפיינים לקובץ זה שהוא נפתח בדיני העבד. זוהי מעין הקבלה מגמתית לעשרת הדברות: היציאה ממצרים, מעבדות לחרות, סמלה תמיד מעבר משעבוד לחברה חופשית של בני חורין.
שמות כ"א 1 – 11: עבד ואמה עבריים
חוק העבד העברי – פסוקים 1 – 6.
עבד – אדם המשועבד בגופו לאדם אחר.
בעיקרון, המחוקק המקראי מתנגד לעבדות! אלוהים קובע בני ישראל הם עבדיו, ולאחר ששוחרו מן העבדות במצרים, לא יהיו יותר עבדים לאדם בשר ודם! אבל כמו תפיסות אידיאליסטיות רבות אחרות במקרא, גם תפיסה זו לא יכולה הייתה להתמודד עם המציאות בחברה הסובבת, ועל כן נדרש המחוקק להתקין חוקים אשר יגבילו את תופעת העבדות ויגנו על העבד והאמה מפני שרירות הלב של אדוניהם. גם לאחר חקיקה זו, נשארו כנראה החוקים כתובים באבן, אבל המציאות הייתה אכזרית יותר. מן המסופר בתנ"ך מסתבר שעשירי הארץ לא קיימו בקפדנות את דיני העבד, ואפילו הדרישה הבסיסית, לשחרר את העבד לאחר שש שנות עבודה, לא קוימה כלשונה, ועל כך זועם הנביא ירמיהו בפרק ל"ד.
ההגדרה "עבד עברי" רומזת לכך שיש גם סוגי עבדים אחרים: עבד כנעני, עבד "יליד בית" (בן לעבד ואמה – שנתנה לעבד על ידי אדונו), עבד שבוי מלחמה וכו', אך הדרך העיקרית להפוך לעבד הייתה אי היכולת להחזיר הלוואות, או לשלם מיסים. במקרה כזה היה האב מוכר את בנו, או את בתו, ובחוסר ברירה אפילו את עצמו, עד לתשלום מלא של החוב.
בתקופת כתיבת החוק יתכן ומשמעותו של הביטוי "עבד עברי" הייתה כבר עבד מבני ישראל, אך במקורו, הביטוי "עברי" מציין מעמד נמוך של מועסקים בעבודות שחורות, ובעיקר עבדים ושכירי חרב. זהו ביטוי מקביל ל-"זרים", והוא מופיע בתנ"ך כשלושים פעם, בעיקר מפי זרים, וכן בכתבים רבים מימי השלטון המצרי בארץ (במאות 13 – 14 לפנה"ס).
החוק מכיל מקרה ראשי – המסומל במילת התנאי "כי" וארבעה מקרים משניים הפותחים במילת התנאי "אם".
המקרה הראשי קובע באופן כללי ביותר כי עבד עברי יעבוד שש שנים – ובשביעית יצא לחופשי חינם – כלומר, אפילו אם לא השלים בעבדותו את כל התחייבויותיו הכספיות.
המקרה הפרטי הראשון קובע כי עבד שהגיע לעבדותו לבדו – יצא לבדו. במקרה הפרטי השני נקבע כי אם העבד הגיע עם אשתו – גם אשתו תצא לחופשי אתו.
המקרה השלישי עוסק בנושא אחר: אם האדון נותן לעבדו אישה, כדי לשאתה, ובמשך הזמן גם נולדים לזוג ילדים – העבד יצא לחופשי לבדו, ואילו האישה והילדים נשארים רכושו של האדון ואינם יוצאים לחופשי. [הערה : ילד שנולד לעבד ואמה בסיטואציה הזו נקרא : בן משק!].
המקרה הרביעי נגזר מן השלישי. אם העבד אינו רוצה לוותר על אשתו וילדיו, או בכל מקרה שהעבד מוכן להישאר בבית אדונו מסיבות השמורות עמו, יכריז על כך העבד בשער העיר, לפני השופטים, אזנו תרצע והוא יהפוך להיות "עבד נרצע" או "עבד עולם". בתקופה מאוחרת יותר, כאשר נקבעו חוקי "שנת היובל", נקבע בהם כי "עבד עולם" יוצא לחופשי בשנת היובל. [הערה זוהי קביעה מוזרה ביותר. אם נניח לרגע שהעבד התחיל את עבודתו בשנות העשרים, וסרב אז לצאת לחופשי, עכשיו כשהוא בן 70 הוא יצא? לאן בדיוק הוא יצא? היכן יגור? מי יפרנס אותו? זוהי דוגמא נוספת ל"חוק אידיאלי" שיישאר "על הנייר" ולא יבוצע!]
חוק האמה – פסוקים 7 – 11.
חוק האמה שונה במספר נקודות עקרוניות מחוק העבד, ולאו דווקא כפי שרגילים לחשוב בימינו לרעת האמה. צריך להבין את רוח התקופה ולדעת כי מי שהייתה פילגשו של אדם ו"נזרקת" לרחוב -אין לה כל סיכוי להתפרנס. הבת, הנמכרת על ידי אביה בחובותיו (ראה נחמיה ה' 1 – 5), הייתה קודם בת-חורין, אולם מכירתה הופכת אותה לאשת-איש, ועל כן אינה יוצאת מביתו כל ימי חייה וזאת לטובתה!. הסיבה: מכיוון שלא נישאה כהלכה, אין לה גט גירושין, אין לה כתובה ומכאן שאין לה כל אמצעי מחייה ומכיוון שהיא לא בתולה, יקשה עליה להינשא מחדש. על כן קובע המחוקק, במקרה הראשי בחוק, כי האמה אינה יוצאת לחופשי, כמו העבד, אלא נשארת בבית אדוניה.
המקרים המשניים
אם האמה אינה מוצאת חן בעיני אדוניה – אין באפשרותו למכרה. עליו להניח לה לפדות את עצמה ולצאת לחרות. בכל מקרה, יש לאפשר למשפחת האמה לפדות אותה תחילה. מכירת האמה לזרים תהיה מעין בגידה של האדון באשת חיקו.
אם האדון קנה את האמה על מנת להשיאה לבנו – דינה כדין אישה חופשייה לכל דבר ועניין, וכמובן שלגבר שקנה את האמה לא עומדת הזכות לקיים איתה יחסי מין, שהרי נועדה לבנו.
אם האישה אינה מוצאת יותר חן בעיני אדוניה – לא יקפח האדון את זכויותיה וימשיך לתת לה את מזונותיה, בגדיה וסיפוקה המיני. חוקר המקרא הנודע קאסוטו טוען כי הפירוש המקובל למילה "עונתה", אינו מתאים לפשט הכתוב. האמה הרי לא מצאה חן בעיני אדוניה והוא לוקח לו אחרת על פניה. כיצד אפשר להכריחו לשכב עם אישה השנואה עליו? לדעתו, המילה "עונתה" נגזרת מן המילה "מעון". על האדון לספק לאמה הדחויה קורת גג, שזהו צורך בסיסי, ממש כמו מזון וביגוד. בכל אופן, בהלכה היהודית הפירוש היחידי למושג "עונה" הוא קיום יחסי מין.
תנאי זה נגזר מן התנאי השלישי – אדון שלא יתנהג כנדרש בסעיף ג' – חייב לשחרר את אמתו ללא כל תמורה.
חוק העבד – דברים ט"ו 12 – 18
חוק העבד חוזר ומופיע גם בדברים ט"ו (וכן גם בויקרא כ"ה). בחוק העבד בספר דברים כמה שינויים מהותיים בהשוואה לחוק בספר שמות. ההבדל העקרוני והחשוב ביותר הוא שבספר דברים אין חוק נפרד לאמה. זכויותיה הושוו לזכויות העבד, וגם כאן ניתן ללמוד על ההתקדמות הרבה שחלה במעמד האישה.
הבדל עקרוני נוסף: בעוד שבחוק בספר שמות העבד יוצא לחופשי חינם, אבל בידיים ריקות, הרי בספר דברים נדרש האדון לתת לעבד, או לאמה מענק שחרור, מה שיעזור לעבד להתבסס כלכלית בשלבים הראשונים שלאחר העבדות, ויימנע ממנו את הנפילה חזרה לחיק העבדות. הבדל שלישי מתגלה בשעת רציעת האוזן לעבד המסרב לנצל את זכותו להשתחרר. בעוד שבספר שמות הרציעה נעשית בפומבי, בשער העיר, הרי בדברים נעשה הדבר בבית האדון, זאת מכיוון שלאחר ריכוז הפולחן אין יותר פעילות במקדשים המקומיים. בכלל, היחס לעבד בספר דברים חם ואוהד הרבה יותר. בשמות נקרא העבד "עבד", ואילו בדברים – "אחיך". ובעוד שבספר שמות האדון הוא במרכז, הרי בספר דברים העבד הוא במרכז, והמילה "אדון" אינה מוזכרת כלל ולבסוף, בחוק בשמות אין הנמקות כלל, ואילו החוק בדברים מנומק הן בהנמקה היסטורית "כי עבד היית בארץ מצרים" והן בהנמקה מתחום תורת הגמול "למען יברכך ה' אלוהיך בכל אשר תעשה"
חוקי רצח, הריגה וחבלה גופנית פסוקים 12 – 27
בקטע זה עוסקים במקרים של פגיעה של אדם אחד באדם אחר. הפסוקים 12 – 17 עוסקים בפשעים שעונשם מוות. החוקים הללו כתובים בסגנון אפודיקטי - לא המקרה הוא החשוב, אלא התוצאה: "מות יומת". הדגש כאן הוא על האחריות האישית.
פסוק 12: "מכה איש ומת – מות יומת" – כאן נקבע העיקרון הכללי. האדם נברא "בצלם אלוהים" ועל כן אין כל אפשרות לשלם מחיר תמורת החיים, בניגוד לחוקים של עמים אחרים במזרח הקדום, שאפשרו לרוצח לפדות את עצמו בכופר – תשלום למשפחת הנרצח.
פסוק 13: פסוק זה עוסק במקרים בהם הרוצח לא עשה זאת בכוונה תחילה, אלא בשוגג. "אשר לא צדה" הוא מי שלא ארב לקרבנו, (מלשון צייד – האורב לקרבנו). "והאלוהים אינה לידו" – כלומר אפילו תאונה נחשבת כ"מעשה אלוהים" שלגורם לה, לא הייתה אפשרות למנעה. "ושמתי לך מקום…" כאן מרמז החוק לערי המקלט, שהוקמו על מנת למנוע את גאולת הדם של הקורבן במקרה של תאונה.
פסוק 14: ההורג בכוונה תחילה, במזיד, לא יקבל שום הגנה, אפילו אם יסתתר במקום קדוש, או יאחז בקרנות המזבח (ראה למשל מלכים א', ב' 28 – 38). הנוהג שאין פוגעים באדם במקום קדוש, אפילו אם הוא פושע – השתרש בתרבויות רבות בעולם [בעיקרון, על חיילי צה"ל חל איסור חמור להיכנס למסגדים או כנסיות במהלך מרדף, ונדרש אישור מקצין בדרגה גבוהה ביותר על מנת לאפשר לחיילים להמשיך אז במרדף!].
בפסוקים 15 – 17 מדובר במקרים שבהם אדם נידון למוות גם אם לא הרג אדם אחר:
פס' 15: "מכה אביו ו אמו – מות יומת" – כפשוטו, אדם הפוגע גופנית באביו, או אמו, דינו מוות.
פס' 17: "מקלל אביו ו אמו – מות יומת" - אדם המקלל, או פוגע בכבוד אביו, או אמו, דינו מוות.
פס' 16: "וגונב איש ומכרו, ו נמצא בידו – מות יומת". שני החוקים הראשונים (פס' 15, 17) עוסקים בכיבוד אב ואם ואילו החוק בפס' 16 עוסק בגניבת אדם ומכירתו לעבדות..
קיים קושי לוגי בניסוח החוק: כיצד יתכן שהגנב כבר מכר את האיש שחטף, והוא עדיין נמצא בידו?
הפתרון לקושי זה מסתתר באות ו' המסומנת והמודגשת בשלושת החוקים הנ"ל: זו אינה ו' החיבור הרגילה אלא ו' הברירה , אותה נהוג היום לסמן ב: ו/או. כמו שאדם אינו צריך להכות גם את אביו וגם את אמו, כדי להיענש, כך הגונב איש למטרות עבדות לא יוכל לטעון שכוונתו הייתה להחזיר את האיש שגנב. כלומר אדם הגונב אדם אחר, דינו מוות, גם אם לא הספיק עדיין לבצע את זממו, ולמכור את החטוף לעבדות.
פסוקים 18 – 25 מביאים חמישה מקרים העוסקים בפגיעה גופנית של אדם באדם אחר:
פסוקים 18 – 19: כאן מדובר באדם חופשי (מי שאינו עבד) המכה אדם חופשי. במקרה של חבלה גופנית יפצה המכה את חברו בתשלום עבור הימים בהם נאלץ לא לצאת לעבודה "שבתו ייתן", וכמו כן יהיה עליו לשאת בהוצאות הריפוי "ורפא ירפא". (חז"ל הוסיפו כאן סוגי פיצוי נוספים עבור הנזק, הצער והבושה שנגרמו למי שהוכה ע"י חברו. גם כיום יכול הנפגע לתבוע פיצוי עבור עגמת הנפש שנגרמה לו.)
פסוקים 20 – 21: כאן מדובר באדון המכה את עבדו בשוט (יש לשים לב שדין האמה זהה לדין העבד!)
גם העבד נברא בצלם אלוהים, על כן הריגתו תביא להריגת אדונו. מאידך, כדי לא לפגוע באפשרות להעניש את העבד, כאשר הוא מתרשל במלאכתו, במקרה שהעבד לא מת – אדונו לא ייענש.
פסוקים 22 – 23: עוסקים במקרה מיוחד ונדיר מאד. מדובר באישה הרה, העוברת במקרה בשעת מריבה בין אנשים. החוק מבחין בשני מקרים. במקרה הראשון מדובר במקרה שהאישה הפילה את ולדה אך לא נפגעה בעצמה: "ולא יהיה אסון". כאן יהיה על המכה לשלם פיצוי כספי על פי הנסיבות, כאשר ייקבע על ידי הבעל ובית המשפט (על פי מס' הילדים שכבר יש לאדם, מין הוולד, חודש ההיריון וכו'). במקרה השני גם האישה ההרה מתה. במקרה כזה המכה יומת "ונתת נפש תחת נפש". יש לשים לב שלמרות שמדובר כאן, בודאי, בהריגה בשוגג, בכל זאת הדין כאן מוות, בניגוד מוחלט לנאמר בחוק בפס' 13. זאת אולי מכיוון שהמכה הרג שתי נפשות באותו זמן, ו/או כדי לאלץ אנשים לתת תשומת לב מרבית לאישה הרה העוברת בקרבתם.
פסוקים 24 – 25: כאן עוסקים בפגיעה שבעקבותיה מיושם הדין הנקרא "מידה כנגד מידה". כנראה שהחוק במקורו אכן קבע שיש להוציא את עינו של מי שפגע בעין חברו. חז"ל קבעו את הכלל המשפטי: "עין תחת עין – דמים" כלומר המכה ישלם פיצוי כספי, ולא יוציאו את עינו, כמסתבר על פי הפשט.
"דמים-תרתי משמע" – אמירה תלמודית, המבוססת על שתי המשמעויות של המילה דמים: דם וכסף.
פסוקים 26 – 27: כאן עוסק החוק בשחרור העבד, שאדונו פגע בו וגרם לו נזק גופני בלתי הפיך. גם כאן יש שוויון בין עבד ואמה.
"יצא בשן ועין" – ביטוי תלמודי נוסף הנגזר מכאן. בהקשרו המקראי של הביטוי מדובר בעבד שיצא לחופשי כתוצאה מכך שאיבד את עינו, או את שינו מהמכות שקיבל. בימינו, הביטוי משמש כמטאפורה לאדם שיצא מעסק כלשהו עם הפסדים רבים.
עיר מקלט דברים י"ט 1 – 13 [הקטעים הבאים מובאים כאן לשם השוואה ולא נכללים בתכנית]
מנהג מזרחי קדום, השריר וקיים עד עצם ימינו, בעיקר בחברה המוסלמית, הוא מנהג גאולת הדם. מקורו של המנהג באמונה הקדומה מאד כי דם שנשפך, חייב להיגאל. כבר בפרק ד' בספר בראשית אומר אלוהים לקין כי קול דמיו של הבל "זועקים אלי מן האדמה". "חוק עגלה ערופה" בספר דברים קובע כי אם נמצאה גופה של אדם הרוג בשטח, ולא נמצא האשם ברצח, יש לערוף עגלה, ודם העגלה יכפר על דם הנרצח.
ברור לכל כי מערכת משפט מרכזית, המתפקדת כיאות, איננה יכולה להשלים עם מנהג ברברי זה של גאולת דם וזאת מכמה סיבות. ראשית, אין כל צורך בהוכחות משפטיות מדוקדקות, ואין צורך לחפש אדם שנמצא אשם מעבר לכל ספק. מספיק שאדם ממשפחה אחת, רק יחשוד באדם ממשפחה אחרת שהרג את קרובו – הוא מיד זכאי לנקמה! בנוסף, אין כל הכרח כי דווקא הרוצח ישלם על מעשהו. במסגרת מנהג זה ניתן להרוג כל בן משפחה מן "החמולה" היריבה, כלומר זהו "עונש קולקטיבי"! זאת ועוד, אף פעם אי אפשר לדעת מתי ייפסק מסע ההרג והנקם, וידועים מקרים, אפילו בארץ, של שרשרת רציחות בלתי פוסקת. [לפני כעשרים שנה, נהרגו בעיר לוד במהלך כמה שנים 55 אנשים !! במסגרת ריב בין שתי חמולות פשע, עד שהמשטרה העבירה את אחת החמולות לישוב קציר, מה שעזר לצנן במעט את הרוחות, אך איש לא ערב שבכך הקטל הסתיים] כבר בפס' 13 בפרק נרמז על מקום אליו יוכל לנוס רוצח בשגגה. בהמשך, קובעת התורה כי יש להקים בארץ ישראל כמה ערי מקלט למטרה זו.
בדברים י"ט נדרש עם ישראל, לאחר היכנסו לארץ, להקים שלוש ערי מקלט, לשם ינוס ההורג בשגגה. כאשר עם ישראל ישלוט כבר בכל הארץ המובטחת, הוא נדרש להקים שלוש ערי מקלט נוספות.
המחוקק קובע כמה קריטריונים כדי להבדיל בין סוגי הרוצחים השונים. רוצח בשגגה הוא למשל מי שהרג את חברו שלא בכוונה וללא מניע מוסבר: "והוא לא שונא לו מתמול שלשום". המחוקק מביא דוגמא לתאונה: שני אנשים יצאו לכרות עצים ביער, ותוך כדי העבודה, נשמט להב המתכת מידית העץ, פגע באדם אחר והרגו. במקרה כזה יכול ההורג להימלט אל עיר המקלט הקרובה, וגואל הדם איננו רשאי לפגוע בו.
לעומת זאת, אם יוכח כי בין ההורג והנהרג היה קיים סכסוך מתמשך, או ששררה ביניהם איבה, לא יוכל ההורג להימלט אל עיר המקלט ולמצוא שם מחסה. זקני העיר יוציאו אותו משם וימסרו אותו לידי גואל הדם.
אנחנו רואים, אפוא, כי המחוקק הישראלי ניסה להתמודד עם מנהג גאולת הדם, "למסד" אותו ולהכניס בו סדר מסוים. קשה לדעת אם החוקים הללו קוימו ככתבם וכלשונם. סביר להניח שלא.
הערה : חוק נוסף בנושא ערי המקלט, מפורט וארוך הרבה יותר, נמצא בספר במדבר ל"ה. שם נוספות דוגמאות רבות כדי להבדיל בין הרוצחים השונים. כמו כן נקבע שם כי הרוצח מוגן רק בכל עת שהוא שוהה בתחומי עיר המקלט, אבל אם הוא יוצא ממנה, גואל הדם רשאי להרגו. תקנה זו הביאה לכך שעיר המקלט הפכה בעצם למעין "כלא פתוח" להורג בשגגה. בנוסף, נקבע שם כי הרוצח ישהה בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול המכהן. עם מותו, הרוצח רשאי לשוב למקומו, והוא מוגן מגאולת הדם.
[משהו אישי: קשה לי לחשוב שאדם שרוצה לנקום את מות קרובו, והוא נחוש לעשות זאת, יימנע מכך רק בגלל שהכוהן הגדול מת! הרי הרוצח הפוטנציאלי אינו נמנה על שומרי החוק הנורמטיביים!]
כיבוד אב ואם – ויקרא י"ט 3, דברים כ"א 18 – 21
בפס' 15, 17 נאסר על הבן לקלל, או להכות את הוריו, והעושה זאת דינו מוות! את מצוות כיבוד ההורים פגשנו כבר בעשרת הדיברות. על חשיבותה שם תעיד העובדה שזהו הדיבר היחיד שבו מובטח גמול חיובי למקיים את המצווה. כאן רואים את הצד השני של המטבע: מי שאיננו מכבד את הוריו – דמו בראשו!
בויקרא י"ט 3 מופיע הציווי לכיבוד הורים בצורה מעט אחרת: "איש אמו ואביו תיראו". מדובר כאן בביטוי "יראה", ולאו דווקא בפועל :כבד". לעניות דעתי הביטוי יראה שמופיע כאן, כמו גם הביטוי "יראת אלוהים", אין כוונתו לפחד מן האל, או מן ההורים, אלא יש לכבד אותם עד מאד, כלומר במקרה זה: מורא=מתן כבוד.
בדברים כ"א 18 – 21 מופיע חוק ייחודי הנקרא "חוק בן סורר ומורה". זהו חוק קשה ביותר. כלשונו, בן אשר מסרב לשמוע בקול הוריו, אינו נענה להפצרותיהם, ייתפס על ידי שני הוריו (הדבר צריך להיות מוסכם על שניהם!) ויובל למשפט בשער העיר. ההורים צריכים לעמוד שם בפני השופטים, לחזור ולהעיד כנגד בנם ולספר על מעשיו הרעים ועל חטאיו. אם יימצא אשם, ירגמו אותו אנשי עירו למוות. החוק הקשה מנומק בשתי הנמקות שונות: האחת, כדי לבער את הרע מהארץ, והשנייה: לצורך חינוכי והרתעתי של העם: "למען ישמעו וייראו".
חשוב לציין : חז"ל ראו בחוק אמצעי הרתעה בלבד, ולא חוק לביצוע. לטענתם "בן סורר ומורה, לא היה ולא נברא, אלא רק משל היה" ובמילים אחרות, לדעתם, מעולם לא הוצא בן להורג עקב תלונת הוריו על התנהגותו, או על מנהגי האכילה והשתייה שלו.
גם בתקופת חז"ל ראו במצוות כיבוד הורים את אחת המצוות החשובות ביותר. במשנה ובתלמודים עשרות סיפורים על בנים שכיבדו את הוריהם בדקדקנות מרובה, אפילו עד כדי הגזמה
ת במעמד הר-סיני בפרק י"ט, וגם זו הנזכרת בפרק כד'. הרקע של החוקים שונה במהותו מהרקע לסיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר, המתארים חברה של רועים נודדים. סביר להניח שמטרת הקובץ לתת מערכת חוקים לחברה חקלאית, שרכושה כולל גם אדמות ובהמות עבודה. אין כאן זכר לחוקי ממשל וממסד. מכאן מסיקים שזהו קובץ חוקים מתקופת השופטים, או בכל אופן לפני תקופת המלוכה. על קדמות הקובץ תעיד גם העובדה שאין כאן דיון בחוקי מסחר ומלאכה, זאת משום שהחברה שעבורה נחקקו חוקים אלה הייתה חקלאית בעיקרה.
אחד המאפיינים לקובץ זה שהוא נפתח בדיני העבד. זוהי מעין הקבלה מגמתית לעשרת הדברות: היציאה ממצרים, מעבדות לחרות, סמלה תמיד מעבר משעבוד לחברה חופשית של בני חורין.
שמות כ"א 1 – 11: עבד ואמה עבריים
חוק העבד העברי – פסוקים 1 – 6.
עבד – אדם המשועבד בגופו לאדם אחר.
בעיקרון, המחוקק המקראי מתנגד לעבדות! אלוהים קובע בני ישראל הם עבדיו, ולאחר ששוחרו מן העבדות במצרים, לא יהיו יותר עבדים לאדם בשר ודם! אבל כמו תפיסות אידיאליסטיות רבות אחרות במקרא, גם תפיסה זו לא יכולה הייתה להתמודד עם המציאות בחברה הסובבת, ועל כן נדרש המחוקק להתקין חוקים אשר יגבילו את תופעת העבדות ויגנו על העבד והאמה מפני שרירות הלב של אדוניהם. גם לאחר חקיקה זו, נשארו כנראה החוקים כתובים באבן, אבל המציאות הייתה אכזרית יותר. מן המסופר בתנ"ך מסתבר שעשירי הארץ לא קיימו בקפדנות את דיני העבד, ואפילו הדרישה הבסיסית, לשחרר את העבד לאחר שש שנות עבודה, לא קוימה כלשונה, ועל כך זועם הנביא ירמיהו בפרק ל"ד.
ההגדרה "עבד עברי" רומזת לכך שיש גם סוגי עבדים אחרים: עבד כנעני, עבד "יליד בית" (בן לעבד ואמה – שנתנה לעבד על ידי אדונו), עבד שבוי מלחמה וכו', אך הדרך העיקרית להפוך לעבד הייתה אי היכולת להחזיר הלוואות, או לשלם מיסים. במקרה כזה היה האב מוכר את בנו, או את בתו, ובחוסר ברירה אפילו את עצמו, עד לתשלום מלא של החוב.
בתקופת כתיבת החוק יתכן ומשמעותו של הביטוי "עבד עברי" הייתה כבר עבד מבני ישראל, אך במקורו, הביטוי "עברי" מציין מעמד נמוך של מועסקים בעבודות שחורות, ובעיקר עבדים ושכירי חרב. זהו ביטוי מקביל ל-"זרים", והוא מופיע בתנ"ך כשלושים פעם, בעיקר מפי זרים, וכן בכתבים רבים מימי השלטון המצרי בארץ (במאות 13 – 14 לפנה"ס).
החוק מכיל מקרה ראשי – המסומל במילת התנאי "כי" וארבעה מקרים משניים הפותחים במילת התנאי "אם".
המקרה הראשי קובע באופן כללי ביותר כי עבד עברי יעבוד שש שנים – ובשביעית יצא לחופשי חינם – כלומר, אפילו אם לא השלים בעבדותו את כל התחייבויותיו הכספיות.
המקרה הפרטי הראשון קובע כי עבד שהגיע לעבדותו לבדו – יצא לבדו. במקרה הפרטי השני נקבע כי אם העבד הגיע עם אשתו – גם אשתו תצא לחופשי אתו.
המקרה השלישי עוסק בנושא אחר: אם האדון נותן לעבדו אישה, כדי לשאתה, ובמשך הזמן גם נולדים לזוג ילדים – העבד יצא לחופשי לבדו, ואילו האישה והילדים נשארים רכושו של האדון ואינם יוצאים לחופשי. [הערה : ילד שנולד לעבד ואמה בסיטואציה הזו נקרא : בן משק!].
המקרה הרביעי נגזר מן השלישי. אם העבד אינו רוצה לוותר על אשתו וילדיו, או בכל מקרה שהעבד מוכן להישאר בבית אדונו מסיבות השמורות עמו, יכריז על כך העבד בשער העיר, לפני השופטים, אזנו תרצע והוא יהפוך להיות "עבד נרצע" או "עבד עולם". בתקופה מאוחרת יותר, כאשר נקבעו חוקי "שנת היובל", נקבע בהם כי "עבד עולם" יוצא לחופשי בשנת היובל. [הערה זוהי קביעה מוזרה ביותר. אם נניח לרגע שהעבד התחיל את עבודתו בשנות העשרים, וסרב אז לצאת לחופשי, עכשיו כשהוא בן 70 הוא יצא? לאן בדיוק הוא יצא? היכן יגור? מי יפרנס אותו? זוהי דוגמא נוספת ל"חוק אידיאלי" שיישאר "על הנייר" ולא יבוצע!]
חוק האמה – פסוקים 7 – 11.
חוק האמה שונה במספר נקודות עקרוניות מחוק העבד, ולאו דווקא כפי שרגילים לחשוב בימינו לרעת האמה. צריך להבין את רוח התקופה ולדעת כי מי שהייתה פילגשו של אדם ו"נזרקת" לרחוב -אין לה כל סיכוי להתפרנס. הבת, הנמכרת על ידי אביה בחובותיו (ראה נחמיה ה' 1 – 5), הייתה קודם בת-חורין, אולם מכירתה הופכת אותה לאשת-איש, ועל כן אינה יוצאת מביתו כל ימי חייה וזאת לטובתה!. הסיבה: מכיוון שלא נישאה כהלכה, אין לה גט גירושין, אין לה כתובה ומכאן שאין לה כל אמצעי מחייה ומכיוון שהיא לא בתולה, יקשה עליה להינשא מחדש. על כן קובע המחוקק, במקרה הראשי בחוק, כי האמה אינה יוצאת לחופשי, כמו העבד, אלא נשארת בבית אדוניה.
המקרים המשניים
אם האמה אינה מוצאת חן בעיני אדוניה – אין באפשרותו למכרה. עליו להניח לה לפדות את עצמה ולצאת לחרות. בכל מקרה, יש לאפשר למשפחת האמה לפדות אותה תחילה. מכירת האמה לזרים תהיה מעין בגידה של האדון באשת חיקו.
אם האדון קנה את האמה על מנת להשיאה לבנו – דינה כדין אישה חופשייה לכל דבר ועניין, וכמובן שלגבר שקנה את האמה לא עומדת הזכות לקיים איתה יחסי מין, שהרי נועדה לבנו.
אם האישה אינה מוצאת יותר חן בעיני אדוניה – לא יקפח האדון את זכויותיה וימשיך לתת לה את מזונותיה, בגדיה וסיפוקה המיני. חוקר המקרא הנודע קאסוטו טוען כי הפירוש המקובל למילה "עונתה", אינו מתאים לפשט הכתוב. האמה הרי לא מצאה חן בעיני אדוניה והוא לוקח לו אחרת על פניה. כיצד אפשר להכריחו לשכב עם אישה השנואה עליו? לדעתו, המילה "עונתה" נגזרת מן המילה "מעון". על האדון לספק לאמה הדחויה קורת גג, שזהו צורך בסיסי, ממש כמו מזון וביגוד. בכל אופן, בהלכה היהודית הפירוש היחידי למושג "עונה" הוא קיום יחסי מין.
תנאי זה נגזר מן התנאי השלישי – אדון שלא יתנהג כנדרש בסעיף ג' – חייב לשחרר את אמתו ללא כל תמורה.
חוק העבד – דברים ט"ו 12 – 18
חוק העבד חוזר ומופיע גם בדברים ט"ו (וכן גם בויקרא כ"ה). בחוק העבד בספר דברים כמה שינויים מהותיים בהשוואה לחוק בספר שמות. ההבדל העקרוני והחשוב ביותר הוא שבספר דברים אין חוק נפרד לאמה. זכויותיה הושוו לזכויות העבד, וגם כאן ניתן ללמוד על ההתקדמות הרבה שחלה במעמד האישה.
הבדל עקרוני נוסף: בעוד שבחוק בספר שמות העבד יוצא לחופשי חינם, אבל בידיים ריקות, הרי בספר דברים נדרש האדון לתת לעבד, או לאמה מענק שחרור, מה שיעזור לעבד להתבסס כלכלית בשלבים הראשונים שלאחר העבדות, ויימנע ממנו את הנפילה חזרה לחיק העבדות. הבדל שלישי מתגלה בשעת רציעת האוזן לעבד המסרב לנצל את זכותו להשתחרר. בעוד שבספר שמות הרציעה נעשית בפומבי, בשער העיר, הרי בדברים נעשה הדבר בבית האדון, זאת מכיוון שלאחר ריכוז הפולחן אין יותר פעילות במקדשים המקומיים. בכלל, היחס לעבד בספר דברים חם ואוהד הרבה יותר. בשמות נקרא העבד "עבד", ואילו בדברים – "אחיך". ובעוד שבספר שמות האדון הוא במרכז, הרי בספר דברים העבד הוא במרכז, והמילה "אדון" אינה מוזכרת כלל ולבסוף, בחוק בשמות אין הנמקות כלל, ואילו החוק בדברים מנומק הן בהנמקה היסטורית "כי עבד היית בארץ מצרים" והן בהנמקה מתחום תורת הגמול "למען יברכך ה' אלוהיך בכל אשר תעשה"
חוקי רצח, הריגה וחבלה גופנית פסוקים 12 – 27
בקטע זה עוסקים במקרים של פגיעה של אדם אחד באדם אחר. הפסוקים 12 – 17 עוסקים בפשעים שעונשם מוות. החוקים הללו כתובים בסגנון אפודיקטי - לא המקרה הוא החשוב, אלא התוצאה: "מות יומת". הדגש כאן הוא על האחריות האישית.
פסוק 12: "מכה איש ומת – מות יומת" – כאן נקבע העיקרון הכללי. האדם נברא "בצלם אלוהים" ועל כן אין כל אפשרות לשלם מחיר תמורת החיים, בניגוד לחוקים של עמים אחרים במזרח הקדום, שאפשרו לרוצח לפדות את עצמו בכופר – תשלום למשפחת הנרצח.
פסוק 13: פסוק זה עוסק במקרים בהם הרוצח לא עשה זאת בכוונה תחילה, אלא בשוגג. "אשר לא צדה" הוא מי שלא ארב לקרבנו, (מלשון צייד – האורב לקרבנו). "והאלוהים אינה לידו" – כלומר אפילו תאונה נחשבת כ"מעשה אלוהים" שלגורם לה, לא הייתה אפשרות למנעה. "ושמתי לך מקום…" כאן מרמז החוק לערי המקלט, שהוקמו על מנת למנוע את גאולת הדם של הקורבן במקרה של תאונה.
פסוק 14: ההורג בכוונה תחילה, במזיד, לא יקבל שום הגנה, אפילו אם יסתתר במקום קדוש, או יאחז בקרנות המזבח (ראה למשל מלכים א', ב' 28 – 38). הנוהג שאין פוגעים באדם במקום קדוש, אפילו אם הוא פושע – השתרש בתרבויות רבות בעולם [בעיקרון, על חיילי צה"ל חל איסור חמור להיכנס למסגדים או כנסיות במהלך מרדף, ונדרש אישור מקצין בדרגה גבוהה ביותר על מנת לאפשר לחיילים להמשיך אז במרדף!].
בפסוקים 15 – 17 מדובר במקרים שבהם אדם נידון למוות גם אם לא הרג אדם אחר:
פס' 15: "מכה אביו ו אמו – מות יומת" – כפשוטו, אדם הפוגע גופנית באביו, או אמו, דינו מוות.
פס' 17: "מקלל אביו ו אמו – מות יומת" - אדם המקלל, או פוגע בכבוד אביו, או אמו, דינו מוות.
פס' 16: "וגונב איש ומכרו, ו נמצא בידו – מות יומת". שני החוקים הראשונים (פס' 15, 17) עוסקים בכיבוד אב ואם ואילו החוק בפס' 16 עוסק בגניבת אדם ומכירתו לעבדות..
קיים קושי לוגי בניסוח החוק: כיצד יתכן שהגנב כבר מכר את האיש שחטף, והוא עדיין נמצא בידו?
הפתרון לקושי זה מסתתר באות ו' המסומנת והמודגשת בשלושת החוקים הנ"ל: זו אינה ו' החיבור הרגילה אלא ו' הברירה , אותה נהוג היום לסמן ב: ו/או. כמו שאדם אינו צריך להכות גם את אביו וגם את אמו, כדי להיענש, כך הגונב איש למטרות עבדות לא יוכל לטעון שכוונתו הייתה להחזיר את האיש שגנב. כלומר אדם הגונב אדם אחר, דינו מוות, גם אם לא הספיק עדיין לבצע את זממו, ולמכור את החטוף לעבדות.
פסוקים 18 – 25 מביאים חמישה מקרים העוסקים בפגיעה גופנית של אדם באדם אחר:
פסוקים 18 – 19: כאן מדובר באדם חופשי (מי שאינו עבד) המכה אדם חופשי. במקרה של חבלה גופנית יפצה המכה את חברו בתשלום עבור הימים בהם נאלץ לא לצאת לעבודה "שבתו ייתן", וכמו כן יהיה עליו לשאת בהוצאות הריפוי "ורפא ירפא". (חז"ל הוסיפו כאן סוגי פיצוי נוספים עבור הנזק, הצער והבושה שנגרמו למי שהוכה ע"י חברו. גם כיום יכול הנפגע לתבוע פיצוי עבור עגמת הנפש שנגרמה לו.)
פסוקים 20 – 21: כאן מדובר באדון המכה את עבדו בשוט (יש לשים לב שדין האמה זהה לדין העבד!)
גם העבד נברא בצלם אלוהים, על כן הריגתו תביא להריגת אדונו. מאידך, כדי לא לפגוע באפשרות להעניש את העבד, כאשר הוא מתרשל במלאכתו, במקרה שהעבד לא מת – אדונו לא ייענש.
פסוקים 22 – 23: עוסקים במקרה מיוחד ונדיר מאד. מדובר באישה הרה, העוברת במקרה בשעת מריבה בין אנשים. החוק מבחין בשני מקרים. במקרה הראשון מדובר במקרה שהאישה הפילה את ולדה אך לא נפגעה בעצמה: "ולא יהיה אסון". כאן יהיה על המכה לשלם פיצוי כספי על פי הנסיבות, כאשר ייקבע על ידי הבעל ובית המשפט (על פי מס' הילדים שכבר יש לאדם, מין הוולד, חודש ההיריון וכו'). במקרה השני גם האישה ההרה מתה. במקרה כזה המכה יומת "ונתת נפש תחת נפש". יש לשים לב שלמרות שמדובר כאן, בודאי, בהריגה בשוגג, בכל זאת הדין כאן מוות, בניגוד מוחלט לנאמר בחוק בפס' 13. זאת אולי מכיוון שהמכה הרג שתי נפשות באותו זמן, ו/או כדי לאלץ אנשים לתת תשומת לב מרבית לאישה הרה העוברת בקרבתם.
פסוקים 24 – 25: כאן עוסקים בפגיעה שבעקבותיה מיושם הדין הנקרא "מידה כנגד מידה". כנראה שהחוק במקורו אכן קבע שיש להוציא את עינו של מי שפגע בעין חברו. חז"ל קבעו את הכלל המשפטי: "עין תחת עין – דמים" כלומר המכה ישלם פיצוי כספי, ולא יוציאו את עינו, כמסתבר על פי הפשט.
"דמים-תרתי משמע" – אמירה תלמודית, המבוססת על שתי המשמעויות של המילה דמים: דם וכסף.
פסוקים 26 – 27: כאן עוסק החוק בשחרור העבד, שאדונו פגע בו וגרם לו נזק גופני בלתי הפיך. גם כאן יש שוויון בין עבד ואמה.
"יצא בשן ועין" – ביטוי תלמודי נוסף הנגזר מכאן. בהקשרו המקראי של הביטוי מדובר בעבד שיצא לחופשי כתוצאה מכך שאיבד את עינו, או את שינו מהמכות שקיבל. בימינו, הביטוי משמש כמטאפורה לאדם שיצא מעסק כלשהו עם הפסדים רבים.
עיר מקלט דברים י"ט 1 – 13
מנהג מזרחי קדום, השריר וקיים עד עצם ימינו, בעיקר בחברה המוסלמית, הוא מנהג גאולת הדם. מקורו של המנהג באמונה הקדומה מאד כי דם שנשפך, חייב להיגאל. כבר בפרק ד' בספר בראשית אומר אלוהים לקין כי קול דמיו של הבל "זועקים אלי מן האדמה". "חוק עגלה ערופה" בספר דברים קובע כי אם נמצאה גופה של אדם הרוג בשטח, ולא נמצא האשם ברצח, יש לערוף עגלה, ודם העגלה יכפר על דם הנרצח.
ברור לכל כי מערכת משפט מרכזית, המתפקדת כיאות, איננה יכולה להשלים עם מנהג ברברי זה של גאולת דם וזאת מכמה סיבות. ראשית, אין כל צורך בהוכחות משפטיות מדוקדקות, ואין צורך לחפש אדם שנמצא אשם מעבר לכל ספק. מספיק שאדם ממשפחה אחת, רק יחשוד באדם ממשפחה אחרת שהרג את קרובו – הוא מיד זכאי לנקמה! בנוסף, אין כל הכרח כי דווקא הרוצח ישלם על מעשהו. במסגרת מנהג זה ניתן להרוג כל בן משפחה מן "החמולה" היריבה, כלומר זהו "עונש קולקטיבי"! זאת ועוד, אף פעם אי אפשר לדעת מתי ייפסק מסע ההרג והנקם, וידועים מקרים, אפילו בארץ, של שרשרת רציחות בלתי פוסקת. [לפני כעשרים שנה, נהרגו בעיר לוד במהלך כמה שנים 55 אנשים !! במסגרת ריב בין שתי חמולות פשע, עד שהמשטרה העבירה את אחת החמולות לישוב קציר, מה שעזר לצנן במעט את הרוחות, אך איש לא ערב שבכך הקטל הסתיים] כבר בפס' 13 בפרק נרמז על מקום אליו יוכל לנוס רוצח בשגגה. בהמשך, קובעת התורה כי יש להקים בארץ ישראל כמה ערי מקלט למטרה זו.
בדברים י"ט נדרש עם ישראל, לאחר היכנסו לארץ, להקים שלוש ערי מקלט, לשם ינוס ההורג בשגגה. כאשר עם ישראל ישלוט כבר בכל הארץ המובטחת, הוא נדרש להקים שלוש ערי מקלט נוספות.
המחוקק קובע כמה קריטריונים כדי להבדיל בין סוגי הרוצחים השונים. רוצח בשגגה הוא למשל מי שהרג את חברו שלא בכוונה וללא מניע מוסבר: "והוא לא שונא לו מתמול שלשום". המחוקק מביא דוגמא לתאונה: שני אנשים יצאו לכרות עצים ביער, ותוך כדי העבודה, נשמט להב המתכת מידית העץ, פגע באדם אחר והרגו. במקרה כזה יכול ההורג להימלט אל עיר המקלט הקרובה, וגואל הדם איננו רשאי לפגוע בו.
לעומת זאת, אם יוכח כי בין ההורג והנהרג היה קיים סכסוך מתמשך, או ששררה ביניהם איבה, לא יוכל ההורג להימלט אל עיר המקלט ולמצוא שם מחסה. זקני העיר יוציאו אותו משם וימסרו אותו לידי גואל הדם.
אנחנו רואים, אפוא, כי המחוקק הישראלי ניסה להתמודד עם מנהג גאולת הדם, "למסד" אותו ולהכניס בו סדר מסוים. קשה לדעת אם החוקים הללו קוימו ככתבם וכלשונם. סביר להניח שלא.
הערה : חוק נוסף בנושא ערי המקלט, מפורט וארוך הרבה יותר, נמצא בספר במדבר ל"ה. שם נוספות דוגמאות רבות כדי להבדיל בין הרוצחים השונים. כמו כן נקבע שם כי הרוצח מוגן רק בכל עת שהוא שוהה בתחומי עיר המקלט, אבל אם הוא יוצא ממנה, גואל הדם רשאי להרגו. תקנה זו הביאה לכך שעיר המקלט הפכה בעצם למעין "כלא פתוח" להורג בשגגה. בנוסף, נקבע שם כי הרוצח ישהה בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול המכהן. עם מותו, הרוצח רשאי לשוב למקומו, והוא מוגן מגאולת הדם.
[משהו אישי: קשה לי לחשוב שאדם שרוצה לנקום את מות קרובו, והוא נחוש לעשות זאת, יימנע מכך רק בגלל שהכוהן הגדול מת! הרי הרוצח הפוטנציאלי אינו נמנה על שומרי החוק הנורמטיביים!]
כיבוד אב ואם – ויקרא י"ט 3, דברים כ"א 18 – 21
בפס' 15, 17 נאסר על הבן לקלל, או להכות את הוריו, והעושה זאת דינו מוות! את מצוות כיבוד ההורים פגשנו כבר בעשרת הדיברות. על חשיבותה שם תעיד העובדה שזהו הדיבר היחיד שבו מובטח גמול חיובי למקיים את המצווה. כאן רואים את הצד השני של המטבע: מי שאיננו מכבד את הוריו – דמו בראשו!
בויקרא י"ט 3 מופיע הציווי לכיבוד הורים בצורה מעט אחרת: "איש אמו ואביו תיראו". מדובר כאן בביטוי "יראה", ולאו דווקא בפועל :כבד". לעניות דעתי הביטוי יראה שמופיע כאן, כמו גם הביטוי "יראת אלוהים", אין כוונתו לפחד מן האל, או מן ההורים, אלא יש לכבד אותם עד מאד, כלומר במקרה זה: מורא=מתן כבוד.
בדברים כ"א 18 – 21 מופיע חוק ייחודי הנקרא "חוק בן סורר ומורה". זהו חוק קשה ביותר. כלשונו, בן אשר מסרב לשמוע בקול הוריו, אינו נענה להפצרותיהם, ייתפס על ידי שני הוריו (הדבר צריך להיות מוסכם על שניהם!) ויובל למשפט בשער העיר. ההורים צריכים לעמוד שם בפני השופטים, לחזור ולהעיד כנגד בנם ולספר על מעשיו הרעים ועל חטאיו. אם יימצא אשם, ירגמו אותו אנשי עירו למוות. החוק הקשה מנומק בשתי הנמקות שונות: האחת, כדי לבער את הרע מהארץ, והשנייה: לצורך חינוכי והרתעתי של העם: "למען ישמעו וייראו".
חשוב לציין : חז"ל ראו בחוק אמצעי הרתעה בלבד, ולא חוק לביצוע. לטענתם "בן סורר ומורה, לא היה ולא נברא, אלא רק משל היה" ובמילים אחרות, לדעתם, מעולם לא הוצא בן להורג עקב תלונת הוריו על התנהגותו, או על מנהגי האכילה והשתייה שלו.
גם בתקופת חז"ל ראו במצוות כיבוד הורים את אחת המצוות החשובות ביותר. במשנה ובתלמודים עשרות סיפורים על בנים שכיבדו את הוריהם בדקדקנות מרובה, אפילו עד כדי הגזמה.
