יחזקאל-פרק י"ח
אדם ירא שמיים בטוח שלכל מאורע בעולמנו יש סיבה, ומכל מקום, האל הוא העומד מאחורי המאורעות, לטוב ולרע. על-פי גישה זו האל מנהל את העולם בצדק: הרשע נענש בעוון חטאיו, ואילו הצדיק זוכה לחסדי האל. הבעיה העיקרית עם תפיסה זו של הדברים היא שלא כך הם פני העולם במציאות. פעמים רבות הרשעים, לא רק שאינם נענשים, אלא זוכים לכל מנעמי העולם הזה ואילו הצדיקים סובלים סבל רב.
בישראל של ימי הבית הראשון התרוצצו שתי השקפות בסיסיות של גמול: האחת, של גמול קיבוצי, שאיננו בהכרח מיידי, אלא יתכן ויופעל לאחר שניים, שלושה דורות ויותר; והאחרת – של גמול ישיר, אישי ומיידי. אין ספק שההשקפה השנייה נתפסת על ידינו כצודקת יותר, אך כאמור היא מתנגשת עם המציאות היום-יומית. מאידך, ההשקפה הראשונה נוחה ביותר לכל ממסד דתי, מכיוון שעל פיה ניתן לתרץ כל מאורע, מבלי שהמאמין יפקפק בצדקת דרכו של האל.
מה היו הגורמים החברתיים והפוליטיים שהניעו את יחזקאל לשנות את תפיסת הגמול?
הסתגלות הגולים לחיי הגלות לוותה בקשיים רבים. הם היו מיואשים והפסיקו להאמין כי תתכן גאולה ושיבה ליהודה. ייאוש וחוסר אמונה זה נבעו בין השאר מתפיסת הגמול הקיבוצית שהייתה רווחת ביו הגולים-תפיסה שזקפה את חטאי האבות לחובת הבנים.
יחזקאל, שהציב לעצמו מטרה להגביר את הרצון לגאולה בקרב הגולים המיואשים, הבין שעליו לנסח תפיסת גמול חדשה, שתעזור לו בהשגת מטרתו, ותתאים לתנאים ההיסטוריים החדשים שנוצרו אחרי החורבן. במקום המשל השגור בפי העם, המנסח את תורת הגמול הקיבוצי לדורות: "אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה" מחדש הנביא ואומר: "הנפש החוטאת היא תמות", והוא מדגים את העניין בעזרת שרשרת משפחתית של אב צדיק, בן חוטא ונכד צדיק.
התפיסה החדשה גורסת אחריות אישית בלבד, והיא משחררת את האדם מהנטל הכבד של חטאי הדורות הקודמים, ומכאן שהגולים לא יאלצו לשאת בנטל החטאים של דור החורבן, והדורות שקדמו לו.
הבעיה הנוספת שעמדה בפני הנביא: כיצד ישתחרר הפרט מחטאיו הוא, אותם ביצע בעבר? לשם כך בא חלקו השני של פרק י"ח הדן בחזרה בתשובה של היחיד, ומסקנתו של יחזקאל: חטאי העבר אינם חורצים סבל ואבדון לעד, כשם שמעשי הצדיק אינם ערובה לעתיד טוב ללא תנאי, באם יקלקל את דרכיו. ההווה והעתיד תלויים במעשי האדם. רשע שיחזור בתשובה-חטאיו ייסלחו. צדיק שיחטא- ייענש.
חשוב לזכור כי כבר הנביא ירמיהו ניבא לשינוי בתורת הגמול: " בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר" (ל"א 28), אך בעוד אצל ירמיהו זוהי נבואה לעתיד רחוק, אצל יחזקאל השינוי הוא מיידי ומוצא מן הכוח אל הפועל.
השימוש בפתגמים ואמרות הרווחות בפי העם תדיר מאד אצל יחזקאל. בדרך כלל הוא לוקח את האמרה כלשונה, אך מתווכח עם תקפותה ומוכיח לשומעים כי לאמרה הנידונה אין יותר מקום בחיי העם. לדוגמא י"ח -2, 4 , 19, 25, 29, ל"ז 11 ועוד. בהמשך, הולך ומונה יחזקאל עשר תכונות של הצדיק. בין היתר:
"אל ההרים לא אכל" (פס' 6)- הצדיק לא אוכל מן הזבחים שזבחו לאלילים, שמזבחותיהם היו מוצבים על הרים גבוהים. (בימי קדם היה נהוג לבנות מקדשים ומזבחות על ההרים- כדי להיות קרובים ככל האפשר לאל, שמקום מושבו בשמים. למשל, מעשה אליהו בהר הכרמל וכו')
"אל אישה נידה לא יקרב"- לא יקים יחסי מין עם אישה בזמן שהיא נמצאת במחזור.
"חבולתו חוב ישיב"- על פי שמות כ"ב 25, כאשר המלווה לוקח משכון (עירבון) מן הלווה, עליו להחזיר לו את המשכון כאשר הלווה זקוק לו. "בנשך לא ייתן ותרבית לא ייקח"- על פי חוקי התורה חל איסור מוחלט לקחת ריבית על הלוואות שניתנו לנזקקים לצורכי קיום.
"…ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה…" (פס' 31). את רעיון הלב החדש, או הברית החדשה, פגשנו כבר קודם לכן אצל ירמיהו, בפרק ל"א.
תורת הגמול האישית והמיידית קנתה לה אחיזה בעם, והחל מימי יחזקאל לא שומעים יותר על תורת גמול אחרת. זו גם הסיבה מדוע מחבר הספר "דברי הימים" נאלץ לשנות פרטים רבים במקורות ההיסטוריים שעמדו לפניו, כאשר ערך את ספרו. היה עליו להתאים את האירועים לתורת הגמול החדשה: לדוגמא, "חזרתו בתשובה" של מנשה, מעשה שאין לו זכר בספר מלכים, כמו גם "החטא" שהביא למותו של יאשיהו וכו'.
יחזקאל- פרק ל"ז
חזון העצמות פס' 1 – 14 זהו חזון הגאולה הידוע ביותר של יחזקאל, והוא מעורר עניין בזכות עיצובו האומנותי, ההשקפה המובעת בו והמחלוקת הפרשנית שהוא מעורר. גם כאן משתמש הנביא באמרה עממית: "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו" (פס' 11). אמרה זו מבטאת את הערכתם של גולי בבל, שאין עוד סיכוי לתקומה לאומית, ונראה שהרקע לתחושה זו הוא חורבן ירושלים וגלות צדקיהו, משנסתם הגולל על התקווה לשיבה מהירה לארץ. הנביא אינו מתווכח עם האמרה העממית הנ"ל. אדרבא, הוא מקבל דימוי זה, אך מראה שהאל מחייה אפילו עצמות יבשות. הלקח הלאומי ברור: חרף הגלות העם ייגאל וישוב לארצו! כדי לעמוד על מלוא המשמעות של הנבואה ראוי לציין, שתופעה של עם החוזר מגלות לארצו לא הייתה ידועה כלל בהיסטוריה של הימים ההם. מאז שנשא יחזקאל את נבואתו ועד היום, קיימת מחלוקת ביהדות על עצם כוונת הנביא בנבואתו זו. על רקע נטייתו של הנביא להציג את עמדותיו בעזרת משלים ופעולות סמליות, יש רבים הטוענים כי חזון העצמות היבשות הוא משל. העם משול כאן לעצמות יבשות. הגלות משולה לקבר, והשיבה לארץ ישראל משולה, אם כן, לתחיית העצמות. אף על פי כן ישנם רבים הטוענים שאין כאן משל כלל וכלל וכוונת הנביא היא כפשוטם של דברים: נבואה על תחיית המתים באחרית הימים. חשוב לזכור כי לכל אורך התנ"ך, למעט במקרה אחד (דניאל י"ב 3), המוות הוא בבחינת way ticket one, ולכן, לעניות דעתי, לגישה השנייה אין אחיזה במציאות, והיא ניסיון לתת חיזוק מקראי לרעיון שהתגבש דורות רבים לאחר מכן. המילה המנחה במשל היא "רוח", והיא מופיעה כאן בארבעה מובנים שונים: רוח ה', רוח חיים, רוח נושבת וכן גם רוח במובן של כיוון: "מארבע רוחות בואי הרוח".
משל פס' 15 – 28 יחזקאל מצטווה לקחת שני גזרי עץ, לכתוב על האחד "ליהודה ולבני ישראל חבריו", ועל השני "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו", לקרבם זה לזה ולעשותם עץ אחד. לפנינו דוגמא מובהקת לדרך פעילותו הנבואית של יחזקאל: משל, מעשה סמלי וחידה נתלכדו כאן לנבואה אחת. צירוף העצים זה לזה-הרכבה של שני זני עצים, הוא משל מובהק. רק שני זנים מאותו סוג יכולים להיות לעץ אחד, שיהיו בו מתכונות שניהם, ועם זאת הוא יהיה בעל תכונות עצמאיות. הרכבה כזאת נעשית כדי להשביח את הזן, והיא פעולה מקובלת אצל חקלאים. הנמשל ברור: העובדה שיהודה וישראל הופכים לעץ אחד, מוכיחה כי ההרכבה הצליחה. זאת ועוד: ככל הרכבה גם כאן, התוצאה תהיה יותר טובה מן המצב הקודם להרכבה- העם המאוחד יהיה חזק ובר קיימא יותר מאשר שני העמים בהיותם נפרדים זה מזה. מבחינה ספרותית יש כאן יותר ממשל. לפנינו מעשה סמלי שהנביא מצטווה לעשות בפני העם. עשיית מעשה כזה בפני קהל צופים בלא הסבר הולם משווה לו גם אופי חידתי. משל העצים נאמר לאחר חורבן המקדש, לפחות 135 שנה לאחר גלות שומרון. ואף על פי כן מדבר הנביא על איחודן של שתי הממלכות, כאילו גולי שומרון עדיין לנגד עיניו, ממש כגולי יהודה שבקרבם הוא יושב. מסתבר שהתקווה לאיחוד כלל העם, השיבה לתקופת הזוהר, העצמה והחסד האלוהי של ימי דוד ושלמה, הייתה חלק בלתי נפרד מחזון הגאולה של עם ישראל, חרף התקופה הממושכת שחלפה מאז פילוג הממלכה. (רעיון זהה פגשנו כבר בירמיהו לא', והוא מופיע גם אצל נביאים אחרים מאותה התקופה, כמו עובדיה.) מבחינה ספרותית אין כל קשר בין משל העצים לביו חזון העצמות היבשות המובא לפניו: שם מדובר בעצמות ופה בעצים. שם במשל פנטסטי, המנותק מכל חוקי הפיסיקה והביולוגיה, וכאן במשל מחיי יום יום. שם מדובר אולי בבודדים וכאן-בגופים גדולים-ישראל ויהודה. אין גם מילים וביטויים המשותפים לשני המשלים ויכולים לקשר ביניהם. מכאן יובן שהם לא נאמרו מעיקרם כחטיבה אחת. העובדה שהם מובאים ברצף משקפת אולי את עמדתו של עורך הספר, בין אם היה זה הנביא עצמו-או עורך מאוחר יותר: ראשית צריכים המוני ישראל להתרכז בארצם, ולאחר-מכן ילכדם האל לאומה אחת חזקה וגדולה, תחת שלטונו של מלך אחד מבית דוד. סיכום – לו שאלנו היום יהודי שומר מצוות מהי עבורו הגאולה, או ימות המשיח, הרי תשובתו תכלול כנראה ארבעה מרכיבים, המופיעים בפרק ל"ז: כל עם ישראל בארצו, כולם מקיימים את מצוות התורה, עם אחד מאוחד תחת שלטון מלך מבית דוד ולבסוף, הקמת המקדש בירושלים וחידוש העבודה בו.