בגרות בתנ"ך – בהוטנטוט: פרשנות ותוספות לבגרות

עזרא א' 1 – 7: הצהרת כורש

פס' 1 – לכלות דבר ה' מפי ירמיהו" בשתי נבואות שונות (כ"ה 12, כ"ט 10) מנבא ירמיהו כי גלות בבל תסתיים לאחר 70 שנה. זהו אמנם מספר טיפולוגי, אבל מסתבר שירמיהו לא טעה בהרבה. בכל מקרה, פירוש המשפט הוא:  הסתיימה התקופה שהקציב הנביא ירמיהו לגלות. כמו בישעיהו מ"ד, גם כאן ה' הוא זה ש"מעיר" את רוחו של כורש.

בפסוקים 2 – 4 מופיעה הגרסה העברית של הצהרת כורש.(בעזרא, ו' נמצאת הגרסה הארמית). בהצהרה ניתן למצוא שתי תפישות שונות של דמות האל. האחת, אוניברסאלית: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה'…" והשנייה, מקומית: "הוא האלוהים אשר בירושלים". קשה לחשוב שכורש האמין באלוהי ישראל. יש הסוברים, על סמך ממצאים שנתגלו, כי כאשר כורש פנה אל עם כלשהו, הוא הציג את עצמו כשליחו של האל של אותו העם.

מהנאמר "מי בכם", "מכל עמו" ניתן להבין כי החזרה ליהודה היא רשות, ולא חובה, והיא אפשרית אך ורק לבני העם היהודי אשר ירצו בכך.

בפסוק 4 דורש כורש מאותם יהודים שלא יכולים (לא רוצים?) לחזור ליהודה, לתרום כסף, זהב ומתנות כדי לחזק את ידי העולים, וכדי שיוכלו לבנות מחדש את המקדש. הביטוי "אנשי מקומו" לא ברור. יש הטוענים כי מדובר ביהודים, שכניו של מי שהחליט לחזור. אחרים טוענים שמדובר בכל תושבי הישובים שמהם יצאו העולים.

חשוב לזכור: כורש מעניק ליהודים אוטונומיה דתית ותרבותית, לא מדינית!

מיד לאחר ההצהרה מתארגנת קבוצה לעלייה בראשות "ששבצר הנשיא ליהודה". (זהותו ותוארו אינם ברורים לנו) מן המסופר בהמשך ספר עזרא מסתבר ששבצר מונה להיות מושל יהודה מטעם השלטון הפרסי ("פחה"), והוא היה אחראי גם לבנייתו של המקדש.

על קבוצת העולים נמנו ראשי משפחות משבטי יהודה ובנימין, כוהנים לויים ועבדים, יחד קרוב לחמישים אלף איש.

בהמשך הפרק, מופיעה רשימת כלי המקדש שנותן גזברו של כורש ליוצאים. רשימה זו אינה דומה כלל לרשימת השלל שנלקח מהמקדש, ואין כל דרך להסביר את ההבדלים.

בפרק ב' רשימה מפורטת, המונה את משפחות העולים, מספרם ומקום מושבם. (הרשימה חוזרת  בנחמיה, ו')

מבוא קצר לתקופת שיבת ציון (קישור)

הפרקים: א', ג' י"ב 8 – 14

מבוא קצר מגילת קהלת היא הרביעית בקובץ הנקרא "חמש מגילות", הנמצא בחלקו השלישי של התנ"ך: כתובים.  המגילה נקראת בבית הכנסת בחג הסוכות. על-פי המסורת היא מיוחסת לשלמה המלך , וזאת בגלל פתיחתה, אבל המחקר המקראי שולל לחלוטין ייחוס זה לשלמה. זאת מכמה בחנים. העיקריים שבהם: לשון המגילה, שהיא עברית מאוחרת בהרבה לתקופת שלמה, ובה משובצות מילים ארמיות ופרסיות, שלא היו יכולות להופיע בספר מספרי התנ"ך לפני הכיבוש הפרסי. והעיקר, בגלל הדעות השזורות במגילה, דעות הכופרות בעיקר, ומבטלות את הרעיונות המרכזיים בתנ"ך כולו. לדוגמא, רעיון הבחירה החופשית השזור לאורך התנ"ך מוחלף כאן בדטרמיניזם קיצוני: אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, גורלו של האדם נקבע מראש, עוד בטרם לידתו, ולמעשיו, הטובים, או הרעים אין שום השפעה על גורלו וכן הלאה. מוטיב מקראי נוסף, הדוגל בעדיפות מוחלטת של החכמה על פני הטיפשות  מבוטל על ידי קהלת במחי יד!

הדעות והרעיונות המופיעים במגילת קהלת הם כה קיצוניים עד שחז"ל רצו לגנוז את המגילה, ולא להכליל אותה באסופת התנ"ך, אך הייחוס של המגילה לשלמה המלך וכן גם סיומה של המגילה, (שכנראה נוסף בידי סופר מאוחר כדי "להכשיר" אותה. ראה בסיכום לפרק י"ב), המנוגד לכל הכתוב במגילה עצמה, סללו  את הדרך להכליל את מגילת קהלת בתנ"ך.

פרק א' פס' 1 – ייחוס המגילה לקהלת בן דוד, מלך בירושלים. פתיחה זו הביאה את המסורת לדבוק ברעיון שמחברה של המגילה הוא שלמה המלך.

פס' 2 – המגילה נפתחת בקביעה: "הבל הבלים הכול הבל" משפט זה מהווה מעין מסגרת ספרותית למגילה, והוא פותח וגם סוגר אותה (י"ב 8). המילה "הבל" נזכרת במגילה פעמים רבות. מובנה הראשוני הוא האד היוצא מן הפה ונעלם מיד. כוונת הדברים: שום דבר איננו חשוב בעולמנו. הכול חולף, זמני ונעלם כאילו לא היה מעולם.

פס' 3 – 11: המחזוריות בחיים ובטבע – כדי להוכיח כי הכול הבל, ולשום דבר אין חשיבות, מתאר קהלת את מחזור החיים, שהולך וסובב, בתכנית קבועה ובלתי משתנה, ואין בו שום חידוש. לאדם אין שום יתרון בכל עבודתו במהלך חייו. דור הולך ודור בא, ואין לכך כל השפעה על הנעשה בעולמנו. השמש זורחת ושוקעת ומסלולה מכוון כך שתגיע תמיד לאותו המקום. וכך גם הרוח ,הנעה במסלולים קבועים. גם הנחלים, למרות שכולם זורמים אל הים, הים לעולם איננו עולה על גדותיו, כלומר הכול קבוע, ונקבע מראש.          פס' 8 – המחבר עובר לדבר על האדם. ככל שיחיה, הוא לעולם לא יוכל לדעת הכול, להקיף את הכול, לראות את כול מה שיש בעולמנו ולשמוע אותו. בפס' 9 מודגש הרעיון כי אין שום חדש בעולמנו. מה שהיה, הוא שיהיה והמוטו הוא הביטוי השגור עד ימינו "אין חדש תחת השמש". אם אדם סבור שגילה דבר מה חדש, הרי זה רק מפני שזיכרונו קצר, והדבר כבר היה קיים קודם לכן. הקטע מסתיים בקביעה כי הדברים שנעשו בעבר כבר נשכחו, והדברים הנעשים עתה יישכחו בעתיד הלא רחוק, ועל כן מעשי האדם הם חסרי תכלית.

פסוקים 12 – 18 – דברי קהלת – בפסוקים הבאים מצטייר קהלת כאדם זקן, בעל ניסיון חיים רב.הוא מספר בגוף ראשון כי חקר ובדק הרבה נושאים בעולמנו. במיוחד הוא בחן האם יש יתרון לחכמה על הסכלות (טיפשות) והגיע למסקנה כי הכול הבל. בפס' 13 טוען קהלת כי עצם הרעיון לחקור ולנסות להבין את הקורה בעולמנו הוא רעיון רע. כל מה שנעשה בעולמנו הוא "הבל ורעות רוח" – אין בו ממש. יש המפרשים את הביטוי רעות רוח – מלשון רעית רוח, רדיפה אחר הרוח, אחרי ההבל.

פס' 15 – אם יש דבר מה מקולקל – אין דרך לתקן אותו. ואם חסר דבר מה – אין דרך להשלימו.             פס' 16 – 18 -  קהלת מספר כי למד והגיע להיות  חכם יותר מכל אנשי ירושלים, אבל נוכח לדעת שגם העיסוק בחכמה הוא הבל ורעות רוח. מסקנתו היא שככל שהאדם חכם יותר, הוא סובל יותר.                הפרק מסתיים בקביעה "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" – ככל שהאדם מוסיף לעצמו חכמה, הוא מבין כמה הרבה עוד חסר לו, וכך מתרבה גם צערו.

פרק ג' פס' 1 – 9 לכל דבר יש זמן מתאים – זהו כנראה הקטע המפורסם ביותר במגילה, ואחד המפורסמים בתנ"ך כולו. הוא בנוי בצורה שירית וקצבית, ועל כן כנראה מספר מלחינים מצאו לנכון לחבר לו מנגינה, ביניהם פיט סיגר, ליאונרד כהן ואחרים.

הקטע פותח בקביעה כי לכל דבר זמן משלו, ומסיים בשאלה רטורית, שהיא בעצם המסקנה מכל השיר: אין טעם ואין תועלת במעשיו של האדם, והם אינם מביאים לו שום יתרון. בין משפטי הפתיחה והסיום נמצאים שבעה בתים, שבכל אחד מהם שני זוגות של ניגודים, ובסך הכול – 14 ניגודים, כאשר המילה "עת" חוזרת בקטע זה 28 פעמים. גם לחזרה המונוטונית הזו יש תפקיד רעיוני: האדם אינו יכול להתחמק מהגורל שנקבע לו מראש. הכול שבלוני, הכול חסר אפשרות לחידוש או לרענון.

הקטע כולו עוסק  בחוסר התועלת שבמעשיו של האדם, זאת  מכיוון שלכל דבר תחת השמש נקבע זמן מיוחד עבורו, והאדם אינו יכול להשפיע במעשיו על האירועים שנקבעו מראש. (שוב, רעיון הדטרמיניזם, השולט במגילה, כמעט לכל אורכה). הדוגמאות לקוחות מחיי היום-יום, ואין כמעט שום ביטוי קשה, למעט הניגוד : "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים" שזכה לכמה פרושים: יש הרואים בניגוד זה כלקוח משטח הבנייה, אחרים טוענים כי מדובר בפעולת הסיקול בשדה, ואחרים טוענים כי יש כאן רמז לחיי המין של האדם.

פס' 10 – 15 – רצון אלוהים מול רצונו של האדם – הקטע פותח בקביעה כי אלוהים ברא את האדם כיצור סקרן, המתעניין בדברים שקורים סביבו. יש לשים לב לשימוש הכפול בשורש "ענה". האדם מתעניין בדברים, ואולי גם סובל ומתענה עקב כך. בהמשך אומר קהלת כי אלוהים הנחיל בקרב האדם את הסקרנות והשאיפה להכיר טוב יותר את העולם, אולם כמו המסקנה הפסימית של ספר איוב, לאדם אין סיכוי להבין את סוד הבריאה.

פס' 12 – 13 – רעיון הנהנתנות ("הדוניזם" – "אכול ושתה כי מחר נמות") הוא רעיון חוזר ונשנה במגילת קהלת, (וגם הוא רעיון המנוגד לרוח המרכזית של ספרי המקרא, הדוגלת בהתנהגות מוסרית.) שהרי אם אין חשיבות למעשיו של האדם, וגורלו נקבע מראש, שלא על פי דרכו והתנהגותו המוסרית, הרי המסקנה ההכרחית היא שכדאי לנצל את החיים עד תומם! בפס' 14 חוזרת שוב התפיסה הדטרמיניסטית כי מעשי אלוהים נקבעו מראש, ואין להוסיף עליהם ואין לגרוע מהם. הקטע מסתיים שוב בקביעה כי מה שהיה, הוא שיהיה, ומה שקורה בהווה, כבר קרה בעבר. הכול נע במסלול קבוע, חסר תכלית.

- "והאלוהים יבקש את נרדף"- הפרשנות המסורתית קבעה כי מדובר כאן בהגנה שיגן אלוהים על האדם מפני הרשעים, אך פרוש זה זר לרוח מגילת קהלת, והרעיון לא מופיע בה שוב, ועל כן יש המפרשים כאן כי אלוהים שואף לחזור על המעשים שכבר קרו, ולחזור עליהם, כשהרעיון הוא, כמובן, שאין חדש תחת השמש.

פס' 16 – 22 – מותר האדם מן הבהמה – אין –

פס' 16 – מתצפיותיו בבתי המשפט הגיע קהלת למסקנה כי לא הצדיק מנצח  את הרשע, אלא החזק, את החלש, בדיוק כמו בטבע, ואם כך, הרי שבני האדם שווים לבהמות, ואין להם עליהן שום יתרון!

[הערה אישית – לא מזמן, בראיון חושפני, התוודה אחד מעורכי הדין המפורסמים בישראל כי תפקידו לא לחפש את הצדק, אלא להגן על הלקוח שלו, אפילו במחיר של עיוות הצדק! ואילו הציניקנים טוענים כי בעולמנו "צדק" -  הוא רק שם של כוכב!] בהמשך, מספר קהלת כי סבר שאולי אם הצדק לא נעשה בבתי הדין, אולי הוא ייעשה על ידי אלוהים "שם", כלומר בעולם המתים, אך מיד התעשת  ולטענתו הוא מסופק אם אכן רוח האדם עולה לשמים וכנראה כמו הבהמה, כך גם האדם, רוחו יורדת לקרקע, ואין הבדל ביניהם, ולכן גם אין תקווה שהצדק ייעשה במקום כלשהו.

פס' 18 – קהלת מספר כי בני האדם סברו בטעות  שאלוהים בחר בהם להיות עליונים על שאר הברואים (כפי שאכן נאמר בסיפורי הבריאה), אבל מניסיונו בחיים הסתבר לו שבני האדם טועים: הם שווים לבהמות, ואין להם כל יתרון עליהן, כי הרי מה שקורה לבהמה, קורה גם לאדם, ובסופו של דבר כולם מתים.

פס' 20 -  קהלת חוזר על קביעתו של אלוהים בסיפור גן העדן: האדם, מוצאו מן העפר, ולשם הוא ישוב. לסיום, קהלת חוזר וטוען כי איש לא יודע מה קורה לאחר המוות (בניגוד לתפיסה ההלניסטית, שגרסה שנשמת האדם עולה לשמים, ואילו נשמת החיות – יורדת לארץ) ועל כן הוא ממליץ שוב, בפסוק האחרון, ליהנות עד כמה שאפשר מן החיים, שהם קצרים וחד-פעמיים.

פרק י"ב 8 – 14 פס' 8 – סגירת המעגל. כמו פסוק הפתיחה, כך גם פסוק הסיום  קובע כי הכול הבל!

פס' 9 – 14 – אין ולו חוקר מקרא אחד שתומך בדעה שקטע זה שייך אורגנית למגילת קהלת, וזאת מסיבות רבות ושונות, שאביא רק שתיים מהן. כאמור, פס' 8 "סגר" את המגילה מן הבחינה הספרותית, ולכן לא הגיוני שיבואו פסוקים אחריו. שנית הקטע, המחולק לשני חלקים, שונה באופיו באופן מוחלט מכל המגילה שלפניו, ועל כן לא יתכן שנכתב על ידי אותו האדם.

פס' 9 – 10 – בניגוד לכתיבתו של קהלת עצמו, שכתב במגילה בגוף ראשון, הפסוקים הללו נכתבים על קהלת, כמובן בגוף שלישי. הפסוקים מהללים את קהלת על חכמתו הרבה, ועל כך שגם לימד את העם, חקר ובדק את בעיות החיים בעולמנו, ערך משלים (אולי רמז לספר משלי, שגם הוא מיוחס לשלמה, ופסוק זה בא לעשות את הקשר??) וכל מה שכתב הם דברי אמת.

פס' 11 – 12 – בפסוקים הללו עובר הכותב להסביר כי דברי החכמים נועדו להדריך את האדם בדרכו, ממש כשם שהדרבנות מכוונים את הסוס. הכותב טוען כי דברי החכמים נטועים במקומם, ואין אפשרות להתעלם מהם, או להתרחק מהם וכולם נתנו "מרועה אחד" – מהאלוהים, שהוא בעל החכמה האמיתית. בהמשך, טוען הכותב כי צריך להיזהר לא רק מן הכתוב באספי החכמים, אלא יש להישמר ולהיזהר על כל צעד ושעל בחיים, כי אין אפשרות שהכול יהיה כתוב בספרים.

פס 13 – 14 – הפסוקים הללו נוספו כנראה על מנת "להכשיר" את המגילה להיכנס לכתבי הקודש.          רוח הכפירה השורה על כל המגילה, הרעיון שהכול נקבע מראש, שלמעשיו של האדם אין ערך ולכן גם האמונה באלוהים אינה מועילה, שלחכמה אין יתרון על פני הטיפשות, רעיון הנהנתנות וכו' כולם רעיונות הזרים, כאמור, לרעיונות הבסיסיים באסופת התנ"ך, ועל כן היה צורך להפוך את הקערה על פיה ולסיים את המגילה באמירה מסוג אחר.

"סוף דבר הכול נשמע" – כאומר: אל תשים לב לכל מה שנכתב בגוף המגילה. העיקר הוא מה שכתוב בסופו של הספר: עליך להאמין באלוהים כי זה הדבר היחיד שהאדם יודע שהוא צריך לעשות. האלוהים ישפוט את האדם על פי מעשיו, ולפעולותיו, הן  הגלויות והן הנסתרות מן העין, יש ערך מוסרי, לטוב או לרע.

שיבת ציון – תקופת הבית השני – מבוא קצר לתקופת שיבת ציון

עם הצהרת כורש נפתחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל, תקופת הבית השני. ראשיתה בשיבת ציון (538 לפנה"ס) וסופה בתבוסה היהודית הכואבת לרומאים, במרד בר- כוכבא (135 לספירה). [דרך אגב, יש חוקרים הרואים את סיום התקופה בחורבן הבית השני (70 לספירה)]. זוהי תקופה של שלטון אימפריות על ארץ ישראל ועל היהודים היושבים בה: פרס, מדי, יון, רומא ועוד. מאפיין נוסף הוא השלטון התיאוקרטי: במרבית התקופה שלטו בעם ישראל כוהנים, ולא מלכים. [תאוס = אל. קרטיה = שלטון. בניגוד, למשל לדמוקרטיה: דמוס = עם] ולבסוף, בעוד שבתקופת בית ראשון ישב כל עם ישראל בארץ ישראל, הרי מעכשיו, בפעם הראשונה בתולדות ישראל יושבים היהודים בשני מרכזים גדולים: בארץ ישראל ובבבל.

הניסיון להכחיד את גולי יהודה שגלו בגלויות השונות (597, 586), או לטשטש את זהותם הדתית והלאומית, נכשל. אמנם ראינו כי בראשית התקופה נתפסו היהודים לייאוש, אך הנביאים, ובראשם יחזקאל, עודדו את רוח העם: בעקבות החזרה בתשובה והשינוי בתורת הגמול תבוא גאולה (למשל: יחזקאל ל"ו 24 – 29).

השינוי המרכזי שחל בעם בהיותו בגלות הוא השינוי הדתי. החורבן ניתק את העם מן המקדש ומן הפולחן שהיה נהוג בו, אבל דווקא משום כך עבודת האלילים נעלמה, חלה היטהרות דתית, ובמקביל החל תהליך מזורז של התבדלות מן העמים השכנים. מרבית החוקים וההלכות בנושאי לבוש, מזון נישואין וכו' הם יציר כפיה של תקופת בית שני, וזאת כדי ליצור חיץ בין היהודים לבין סביבתם. למרות זאת, מן הבחינה התרבותית, הייתה חדירה של השפעה בבלית. היהודים סגלו לעצמם שמות בבליים (זרובבל), אמצו את שמות החודשים הבבליים (סיוון, אייר). חל שינוי במסורת הלשון והכתיבה. היהודים הושפעו מהשפה הארמית, שהייתה מדוברת בבבל, ובמקום הכתב העברי העתיק עברו לכתוב בכתב האשורי (ויש גורסים: הארמי) המרובע, הזהה כמעט לאותיות הדפוס של ימינו. ספרי התנ"ך נכתבו מעתה בכתב זה ולא בכתב העברי העתיק.

בשנת 559 לפנה"ס עלה למלוכה בפרס המלך כורש. הוא כבש את מדי, אשור, בבל וכל האזור שעד אסיה הקטנה (בימינו: טורקיה). בשנת 539 נכנעה בבל סופית, וכורש המליך את עצמו גם עליה ונקרא: "מלך בבל, מלך הארצות". מגמתו של כורש, שהיה כנראה אדם נאור, הייתה להיטיב עם העמים הכבושים, לכן הוא הופיע כמשחרר, ולא ככובש. הוא אפשר לעמים שהיו תחת שלטונו חופש פולחני, ביניהם גם ליהודים. הם ראו בו משחרר, והוא עורר מחדש את תקוות העם לגאולה. בשנת 538 הכריז כורש כי עם ישראל רשאי לשוב ליהודה, ולבנות שם מחדש את המקדש.

עזרא א' 1 – 7: הצהרת כורש

פס' 1 – לכלות דבר ה' מפי ירמיהו" בשתי נבואות שונות (כ"ה 12, כ"ט 10) מנבא ירמיהו כי גלות בבל תסתיים לאחר 70 שנה. זהו אמנם מספר טיפולוגי, אבל מסתבר שירמיהו לא טעה בהרבה. בכל מקרה, פירוש המשפט הוא:  הסתיימה התקופה שהקציב הנביא ירמיהו לגלות. כמו בישעיהו מ"ד, גם כאן ה' הוא זה ש"מעיר" את רוחו של כורש.

בפסוקים 2 – 4 מופיעה הגרסה העברית של הצהרת כורש.(בעזרא, ו' נמצאת הגרסה הארמית). בהצהרה ניתן למצוא שתי תפישות שונות של דמות האל. האחת, אוניברסאלית: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה'…" והשנייה, מקומית: "הוא האלוהים אשר בירושלים". קשה לחשוב שכורש האמין באלוהי ישראל. יש הסוברים, על סמך ממצאים שנתגלו, כי כאשר כורש פנה אל עם כלשהו, הוא הציג את עצמו כשליחו של האל של אותו העם.

מהנאמר "מי בכם", "מכל עמו" ניתן להבין כי החזרה ליהודה היא רשות, ולא חובה, והיא אפשרית אך ורק לבני העם היהודי אשר ירצו בכך.

בפסוק 4 דורש כורש מאותם יהודים שלא יכולים (לא רוצים?) לחזור ליהודה, לתרום כסף, זהב ומתנות כדי לחזק את ידי העולים, וכדי שיוכלו לבנות מחדש את המקדש. הביטוי "אנשי מקומו" לא ברור. יש הטוענים כי מדובר ביהודים, שכניו של מי שהחליט לחזור. אחרים טוענים שמדובר בכל תושבי הישובים שמהם יצאו העולים.

חשוב לזכור: כורש מעניק ליהודים אוטונומיה דתית ותרבותית, לא מדינית!

מיד לאחר ההצהרה מתארגנת קבוצה לעלייה בראשות "ששבצר הנשיא ליהודה". (זהותו ותוארו אינם ברורים לנו) מן המסופר בהמשך ספר עזרא מסתבר ששבצר מונה להיות מושל יהודה מטעם השלטון הפרסי ("פחה"), והוא היה אחראי גם לבנייתו של המקדש.

על קבוצת העולים נמנו ראשי משפחות משבטי יהודה ובנימין, כוהנים לויים ועבדים, יחד קרוב לחמישים אלף איש.

בהמשך הפרק, מופיעה רשימת כלי המקדש שנותן גזברו של כורש ליוצאים. רשימה זו אינה דומה כלל לרשימת השלל שנלקח מהמקדש, ואין כל דרך להסביר את ההבדלים.

בפרק ב' רשימה מפורטת, המונה את משפחות העולים, מספרם ומקום מושבם. (הרשימה חוזרת  בנחמיה, ו')

מבוא קצרצר : במסורת נהוג לייחס את כל ספר ישעיהו, על 66 פרקיו, לנביא ישעיהו בן אמוץ, שחי ביהודה בתקופת המלך חזקיהו (715 – 685 לפה"ס בערך). המחקר המקראי אינו יכול לקבל קביעה זו, מכיוון שהחל בפרק מ' מתחלף סגנונה של הנבואה, והרקע הפוליטי-מדיני של הנבואות מכאן ואילך, הוא שונה לחלוטין. בעוד ישעיהו בן אמוץ חי בתקופה של עצמאות לאומית, בראש המדינה עומד מלך מבית דוד, בית המקדש קיים, והממלכה השולטת בעולם היא אשור , הרי החל מפרק מ' הנביא מדבר אל העם השרוי בגולה, אין אזכור למלך כלשהו, אין מקדש, והממלכה השלטת בעולם היא פרס, כאשר שמו של המלך כורש נזכר  במפורש. כלומר מדובר בתקופה המאוחרת לפחות ב – 150  שנה לתקופתו של ישעיהו בן אמוץ. אי לכך נהוג במחקר לקרוא לנביא, שנבואותיו מופיעות החל מפרק מ',  ישעיהו השני . במסורת, שכאמור לא מקבלת קביעה זו, נהוג לקרוא לנביא זה "הנביא המנחם", זאת מכיוון שמרבית נבואותיו הן נבואות נחמה, שנועדו לעודד את העם בגלות בבל, ועם החזרה לארץ – את שבי ציון, שמצבם הכלכלי, החברתי והפוליטי היה בכי רע. הטענה העיקרית של המסורת: בראש פרק מ' אין כל כותרת, ולא ייתכן שישמיטו את שמו של הנביא שניבא נבואות כה נפלאות. זאת ועוד, הרי מדובר בנביא ה', ועל-כן אין כל מניעה לכך שינבא גם לתקופה מאוחרת הרבה יותר.

פרק מ' 1 – 16

הפרק כולו הוא פרק של נחמה. הנושא המרכזי בו הוא הגאולה. הנביא מציג את גדולת האל כבורא העולם ומנהיג ההיסטוריה העולמית. הוא עושה זאת ע"י הצגת  אפסות האלילים. זאת כמובן כדי לעודד את רוחו של העם, הזקוק בדחיפות לחיזוק אמונתו ב-ה', לאחר שהייה כה ממושכת בגלות. בפרק זה, ובבאים אחריו, נתן ישעיהו השני ביטוי נבואי לניצחון הרוח היהודית על משבר החורבן והגלות, ולנאמנות הנצחית של עם ישראל לאלוהיו, חרף כל התנאים החומריים והמדיניים. זאת בניגוד לעמים אחרים, שמפלות מדיניות הביאו אותם להאמין באלוהי העמים שהביסו אותם בקרב. אצל ישעיהו השני האמונה ב-ה' היא מוחלטת והתפישה המונותאיסטית מגיעה אצלו לשיא. התלהבותו של הנביא מחפה על הפער העצום בין האמונה המוחלטת בכוחו של ה', לבין המציאות העגומה.

הפרק פותח בקריאה "נחמו נחמו עמי". קוראים אותו בבית הכנסת בשבת שלאחר תשעה באב, ועל כן נקראת שבת זו "שבת נחמו".

על פי חלוקת המסורה (הרווחים הגרפיים בין המילים) ניתן לחלק את הפרק לשמונה יחידות קטנות, אך מחינה תוכנית נהוג לראות כאן שלוש יחידות, [הערה : אנחנו לומדים שתיים מהן בלבד]:

פס' 1 – 11   : ה' יחזיר את עמו מבבל לארץ ישראל במעשי נסים.

פס' 12 – 16 : גדולת ה' כבורא עולם, לעומת אפסותם של הגויים ואליליהם.

פס' 1 – 11.

פס' 1: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם" – הקושי כאן: אל מי פונה הנביא בשם ה'? אם הוא פונה לעם – הרי היה צריך לומר "התנחמו" וכו'. יש המסבירים כי הכוונה כאן שכל אחד בעם ינחם את חברו. הסבר אחר: ה' פונה לנביא, או לנביאים נוספים, למנהיגי העם וכו' שינחמו את העם שנמצא בגלות.

פס' 2: "דברו על לב…" נחמו, עודדו את העם.   "כי מלאה צבאה" -  הסתיים הזמן הקצוב לשעבוד.

"כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה" – העם נענש בעונש כפול על חטאיו. יש כאן קושי אמונתי כי העונש הכפול עומד בסתירה למידת הצדק האלוהית! הפתרון המקובל: הנביא מגזים כאן, כדי להראות כי גאולת ישראל היא ודאית, ובלתי מותנית בהתנהגותם, היות וכבר נענשו בעונש כבד. מבחינה ספרותית יש הקושרים את המילה "כפליים" עם הכפלת המילה "נחמו" בראשית הפרק.                                 בהמשך הפרק משמשת המילה "קול" כמילה מנחה, והיא מקשרת בין את היחידות הקטנות ליחידה אחת.

פס' 3: "קול קורא: במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו". הקול הקורא הוא של ה', או מלאכיו, והקול קורא לפנות את המכשולים בדרך בפני החוזרים מבבל. מוטיב זה חוזר אצל ישעיהו מספר פעמים, והוא בא להבטיח לעם כי הקשיים שהיו לעם ביציאת מצרים לא יחזרו, והדרך מבבל לא"י תהיה קלה וללא כל בעיות. [הערה : הביטוי "קול קורא במדבר" שבו משתמשים עד היום לתאר מי שטענותיו ואזהרותיו אינן נשמעות, מבוסס על קריאה לא נכונה של הפסוק, שלא על-פי כללי התקבולת המקראית.] הקשר בין פס' 3 לפס' 4 הוא קשר של כלל ופרט: פס' 3 מתאר את יישור הדרך במדבר, ואילו פס' 4 מתאר בפירוט כיצד ייעשה הדבר.

פס' 5: "וראו כל בשר, כי פי ה' דבר" באמצעות מעשי הנסים תראה האנושות כולה כי ה' עוזר לעמו.

פס' 6 – 8: הרעיון המרכזי כאן הוא אפסותו של האדם, והיותו בן חלוף, לעומת גדולתו של האל, נצחיותו ונצחיות דבריו, מכאן שגם אם הבטחות האל לעמו טרם התקיימו, אין ספק שהתממשותן קרובה.

פס' 9 – 11: זהו המשכו של הרעיון מפס' 5. הנביא פונה לנערה המבשרת (תפקיד של מבשרות, מקוננות וכו' היה שמור לנשים!) כדי לבשר לעם על החזרה לארץ. המבשרת מודיעה לעם "הנה אלוהיכם", ובפסוקים הבאים מפורט כיצד יבוא ה' בראש השבים לארץ. מתוארות כאן שתי דמויות של ה': בפס' 10 מדובר בכוחו הפיזי של האל, ובפס' 11 מתואר ה' כרועה צאן רחמן, המוביל את עדרו. בפס' 10 תפקיד של זרוע ה' להכות בכל אויבי ישראל, ואילו בפס' 11 זרוע ה' חובקת את החלשים ונוסכת בהם ביטחון.

פס'  12 – 16

בפס’ 12 – 14 מתואר ה’ כמי שברא את העולם לבדו, ללא עזרה וייעוץ בתכנון ובביצוע. הנביא משתמש כאן בסדרה של שאלות רטוריות, כדי לשתף את קהל שומעיו ולהשיג תשומת לב מרבית.

פס' 13: ניתן לקרוא כאן בשני אופנים. האחת: "מי תיכן את רוח ה'"? כלומר מי מדד את מחשבות ה' לברוא את עולמו? והתשובה כמובן – אף אחד. השנייה: "מי תיכן את רוח?- ה'" כלומר, כמו בפסוקים הקודמים, ה' הוא זה שתכנן, או יצר את הרוח. גם את המשכו של הפסוק ניתן לקרוא בשני אופנים. המילה "מי" נמשכת גם לכאן, כמובן: "ואיש עצתו יודיענו" – "איש עצתו" בסמיכות, כלומר יועץ, והכוונה: מי הוא היועץ של ה'? והתשובה ברורה – אין בנמצא. הדרך השנייה: "איש, עצתו יודיענו" כלומר למי מודיע ה' על עצותיו ורעיונותיו? והתשובה – כנ"ל!

פס' 15: העמים הם כאין וכאפס לעומת ה', ונחשבים כגרגיר אבק, ופסוק הבא אומר הנביא כי כל עצי הלבנון לא יספיקו להבערת העולה לה', וכמו כן אין שם מספיק חיות כדי שישמשו לקורבן.

לאחר שהביע את אפסות הגויים, ממשיך הנביא ומתאר את אפסות אליליהם, שבניגוד לה' הם בעלי דמות, והם נוצרים מעץ, זהב וכסף בידי האדם עצמו. [הרחבה של הרעיון - בפרק מד'].

פרק מ"ה 1 – 7

בקטע האחרון בפרק מ"ד אומר הנביא כי ה', מי שמנהל את כל ההיסטוריה העולמית, שברא את העולם לבדו, ואשר הבטיח באמצעות נביאו, ישעיהו, כי יהודה והמקדש ייבנו מחדש, הוא זה שהביא את כורש להכריז את הצהרתו המפורסמת, המאפשרת לכל מי מגולי יהודה שרוצה בכך, לחזור לארץ, ולבנות שם מחדש את בית המקדש ההרוס: "האומר לכורש רועי…לירושלים תבנה והיכל תוסד" (מ"ד 28). נבואה זו עולה בקנה אחד עם הצהרתו של כורש: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים…" (עזרא, א' 2)

גם הנבואה בתחילת פרק מ"ה עוסקת בייחודו ובגדולתו של אלוהים, שבאו לידי ביטוי בכורש ובהצהרתו המפורסמת. בפסוק 1 אומר הנביא כי ה' הוא שעזר לכורש במלחמותיו ובכיבושיו. פסוק 2 מרחיב ומפרט כיצד ה' עשה זאת, ואילו בהמשך מודיע הנביא לכורש כי אלוהים נתן לו אוצרות נסתרים על מנת שיבין שהוא זה שייעד אותו לתפקידו, ומינה אותו למלכותו. כל זאת כדי שיוכל למלא את תפקידו: לעזור לגולי יהודה לחזור לארצם ולכונן את הריסותיה. כלומר, כורש משמש, ללא ידיעתו, שליחו של ה' לענייני גאולת עם ישראל: "למען עבדי יעקב וישראל בחירי, ואקרא לך בשמך, אכנך ולא ידעתני" (פס' 4) המילה "אכנך" – כנראה מן השורש כ.נ.ן. וכוונת הנביא היא: מיניתי אותך לתפקידך. בפסוק 5 ממשיך הנביא, בשם ה', להסביר לכורש כי הוא האל היחיד והבלעדי בעולם כולו, והוא זה שחיזק את כורש במלחמותיו, ללא ידיעתו.

גם בנבואה זו, כמו בנבואות רבות אחרות בישעיהו השני, מגיע רעיון המונותיאיזם לשיאו: "אני ה' ואין עוד" (פס' 6), או בפרק מ"ד "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוהים" (פס' 6). לדעת פרשנים רבים, בהמשך, בפסוק 7 יוצא הנביא כנגד האמונה הדואלית ששלטה בפרס. על-פי אמונה זו שולטים בעולם שני כוחות, הטוב והרע. האל הטוב מסומל על ידי האור, והרע, באמצעות החושך. ישעיהו מודיע לכורש וכלל מאזיניו כי ה' הוא אחד ויחיד, והוא אחראי על הכול, הן על הטוב והן על הרע בעולמנו.

המילה המנחה בקטע היא "למען", והיא מופיעה בשתי משמעויות שונות. כדי ש.. (פס' 3,6) בשביל, לטובת (פס' 4).

המקורות: ירמיהו א', ז', י"ב 1 – 13, כ"ו, כ"ח,  ל"א 1 – 19

מבוא קצר לספר ירמיהו

המקורות לידיעותינו על תקופתו של ירמיהו הם משני סוגים: מקורות מקראיים, בעיקר הספרים מלכים ב', ירמיה, ובמידה מועטה גם יחזקאל, ומקורות שמחוץ למקרא, בעיקר אשוריים ובבליים. אלה האחרונים תורמים רבות להבנת האירועים הבין-לאומיים, שגם ממלכת יהודה נשתלבה בהם.

הכותרת לספר א', 1 – 3 , תוחמת את זמן פעילותו של ירמיהו באופן מדויק ביותר: משנת שלש-עשרה ליאשיהו

ועד "גלות ירושלים בחדש החמישי", כלומר 627 – 586 לפנה"ס. מכאן שירמיהו ניבא במשך 41 שנה. הייתה זו

תקופה הרת-גורל לישראל, בעת שמאורעות חשובים ביותר התרחשו בזירת המזרח הקדמון. ירמיהו היה עד

למאבקה של בבל באשור, לניצחונה של בבל ולהשתלטותה על העולם העתיק.

המאורע הפנימי החשוב ביותר בירושלים התרחש בשנה השמונה-עשרה ליאשיהו, 622 לפנה”ס, שנהוג לכנותו

"הרפורמה של יאשיהו". על רקע חולשתה של אשור, החל יאשיהו בפעולות לחיזוק מעמדה של יהודה בתחום

המדיני והדתי כאחד. הוא סיפח לממלכתו שטחים מצפון לירושלים, שהיו בעבר בתחום ממלכת אפרים, ביטל

את כל ה"במות"- מקומות שבהם עבדו ל-ה' מחוץ למקדש בירושלים. מעתה רוכזה כל עבודת ה' בירושלים. פעולה זו

נעשתה בעקבות מציאת "ספר התורה" במקדש, והייתה מלווה בטקס של כריתת ברית בין העם לאלוהיו.

בשנת 609 נהרג יאשיהו בקרב עם מלך מצרים. "עם הארץ" המליך תחתיו את יהואחז בן יאשיהו, אך מלך

מצרים הדיחו מכיסאו והמליך במקומו את אחיו, יהויקים, בהניחו שהוא ינהל מדיניות פרו- מצרית ואנטי- בבלית.

בשנת 605, לאחר ניצחון מכריע של בבל על אשור בקרב כרכמיש, השתלטה בבל על יהודה והפכה אותה

למדינת חסות. בשנת 600 מרד יהויקים בבבל. בעיצומו של המרד, מת יהויקים, ובנו יהויכין מלך במקומו ונכנע

לבבל לאחר 3 חדשי שלטון בלבד. בהיותו אחראי בעיני הבבלים למרד, הוגלה יהויכין עם עשרת אלפים מיושבי

ירושלים ויהודה. מלך בבל המליך במקומו את מתניה, בנו השלישי של יאשיהו ושינה את שמו לצדקיהו.

צדקיהו לא למד את לקח האסונות הקודמים ומרד בבבל. המרד הסתיים בגלות מקיפה, בחורבן ירושלים ומקדשה ובאובדנה המוחלט של עצמאות יהודה בשנת 586 לפנה"ס.

בספר ירמיהו מסופר על קורותיו של הנביא, יותר משמספר כל ספר אחר על נביאו. זהו היחיד מבין ספרי הנביאים שיש בו גם שירים אישיים, וכן פרקים מתולדות חייו של ירמיהו. ירמיהו הקדיש את כל חייו לתפקידו הנבואי, לא נשא אישה ולא הקים משפחה.

ירמיהו נולד בענתות, לא הרחק מירושלים, והיה בן למשפחת כוהנים, שלאחר הרפורמה נשארה חסרת תעסוקה. לאחר תקופה מסוימת עבר ירמיהו לירושלים שם נשא את מרבית נבואותיו. הרקע הכוהני של ירמיהו לא ניכר בדבריו, בניגוד לנביא יחזקאל, שמוצאו הכוהני ניכר מאד בנבואותיו.

בעת שצרו הבבלים על ירושלים, ישב ירמיהו בכלא, משום ששרי המלך ראו בו בוגד הבא לרפות את ידי הלוחמים. לאחר נפילת העיר בידי הבבלים, לא הוגלה ירמיהו, משום שהבבלים ראו בו גורם פרו-בבלי, והוא היה ממנהיגי העם שישבו עם גדליהו בן אחיקם במצפה. לאחר רצח גדליהו ירד ירמיהו עם שארית הפליטה למצרים. אין אנו יודעים כמה זמן שהה שם, אך יש לשער שלא לזמן ארוך, ולאחר זמן מה מת, לא ידוע היכן.

אישיותו של ירמיהו, הרקע ההיסטורי לפעולתו, תורתו המוסרית והכרתו הפוליטית, עשוהו לאחת הדמויות הטרגיות ביותר בקרב נביאי ישראל, דמות שמאפיינים אותה מאבקים פנימיים מתמידים בין מגמות מנוגדות: מצד אחד הרגשת הכורח להתנבא, ומצד שני הרצון להימלט מתפקיד כפוי טובה זה. ההכרה הברורה שאין מנוס מחורבן ירושלים, ומאידך התקווה הקלושה שעל-ידי הטפה אפשר יהיה להיטיב את דרכי העם. מצד אחד נבואות חורבן המלוות בתיאורי זוועה, ומצד שני נבואות נפלאות של ישועה וגאולה. מאבקים פנימיים כאלה היו כנראה גם לנביאים אחרים אך אצל ירמיהו הם הבולטים והעזים ביותר.

המיוחד לנבואות הגאולה של ירמיהו הוא הפנייתן ליהודה ולאפרים כאחד, תוך הדגשת בנייתן מחדש של שומרון ועריה. נראה, שעיקרן של נבואות נחמה אלו נאמר בימי יאשיהו, כשנתחזקו התקוות ללכד מחדש את שבטי אפרים תחת שלטון מלך מבית דוד.

סגנונו של ספר ירמיהו דומה לסגנונו של ספר דברים, ולסגנונה של המסגרת העריכתית של ספר מלכים.

עריכתו של הספר איננה כרונולוגית, כלומר לא על ציר הזמן. יש בספר קבצים של נבואות כמו קובץ נבואות הנחמה, בפרקים ל – ל"ג, קובץ של פרקי נבואות לגויים ועוד. נוסח ספר ירמיהו בתרגום השבעים שונה במקרים רבים מנוסח הספר שבידינו. הנושא דורש חקירה מעמיקה, ולא נרחיב.

פרק א': הקדשתו של ירמיהו לנביא

לאחר הכותרת לספר אנו קוראים על תיאור הקדשתו של ירמיהו לנביא ה'. בהמשך הוא רואה שני מראות נבואיים, ולבסוף הוא זוכה לקבל מ-ה' דברי חיזוק ועידוד.

פס' 1 – 3 – הכותרת לספר. על הפרטים הנלמדים מן הכותרת, ראה בדף המבוא לספר ירמיהו.

פס' 4 – 10 – הקדשתו של ירמיהו לנביא. ה' מודיע לירמיהו כי הוא נועד לנבואה עוד בטרם נולד. ירמיהו טוען לפני ה' כי איננו יודע לדבר לפני קהל והוא חסר את היכולת הרטורית לשכנע את העומדים מולו. הנימוק השני לסירובו של ירמיהו הוא מחמת גילו הצעיר. ה' מבהיר לירמיהו כי אין כאן עניין של גיל, אלא כוחו של ה' הוא העומד מאחוריו. ה' מוסיף ואומר לירמיהו כי אל לו לפחד מפני העם, למרות הקשיים העומדים בפניו.

בפס' 9 מתואר מעשה סמלי: יד ה' נוגעת בלשונו של ירמיהו ו-ה' אומר לו: "הנה נתתי דברי בפיך" ובכך הוא עונה לו על טענתו "הנה לא ידעתי דבר". ומוסיף כי יהיה איתו להצילו.

בפס 10 מודיע ה' לירמיהו על שליחותו. יש לשים לב כי מספר הפעלים המורים על הרס כפול ממספר הפעלים המורים על פעולות חיוביות, אות הוא כי נבואותיו של ירמיהו יהיו בעיקר נבואות זעם ותוכחה.

"סצינת דפוס" – זהו מושג הבא להראות על תבנית ספרותית קבועה. במקרה שלנו מדובר בהקדשה לנבואה. בהקדשות המופיעות במקרא מופיעים מוטיבים דומים בסדר קבוע: המינוי לנבואה, התנגדות הנביא, דחיית ההתנגדות, עידוד הנביא ומעשה סמלי. כך למשל הקדשתו של משה (שמות ג' 7 – 12) דומה מאד לזו של ירמיהו. וכך גם הקדשתו של גדעון כשופט על ישראל (שופטים ו'). לעומת זאת, בחזון הקדשתו של ישעיהו מופיע אמנם אותו הביטוי בדיוק : "ויגע על פי" (ו' 7), אבל בניגוד לנביאים אחרים, ישעיהו מתנדב לשליחותו. [מעניין לציין כי בעוד משה וירמיהו מגלים התנגדות לשליחות, אך מקבלים עליהם את הדין. יונה הנביא – בורח!]

פס' 11 – 16 – שני חזונות נבואיים. בראשון רואה ירמיהו "מקל שקד". ה' משבח אותו: "היטבת לראות", אולי כדי לעודדו ולשבחו. ה' מודיע לירמיהו כי הוא שוקד על דבריו לעשותם, כלומר נבואותיו של ירמיהו מפי ה' יתמלאו בקפדנות וללא דיחוי. המראה השני שרואה ירמיהו הוא "סיר נפוח" שפניו מופנות כלפי צפון. רבים הפירושים שניתנו לביטוי זה. יש המפרשים קוצים נשרפים (סיר = קוץ, כמו סירה קוצנית) שרוח צפונית מבעירה אותם. אחרים טוענים שמדובר בסיר בישול מבעבע והפתח להדלקת האש הוא מצידו הצפוני. בכל מקרה, בעקבות המראה הזה מודיע ה' לנביא כי "מצפון תפתח הרעה", כלומר האסונות שיבואו על עם ישראל יגיעו מצד צפון. ה' יושיב את מלכי הצפון (כנראה שם כללי למלכי הארצות שמצפון לישראל) בשערי ירושלים כדי לשפוט את תושבי העיר על חטאיהם, שהם במקרה זה בעיקר עבודת אלילים. (במקרים רבים אחרים בנבואות ירמיהו ידובר בחטאים מוסריים דווקא).

[הערה: לצערנו, אין חדש תחת השמש, וגם בימינו זהו ביטוי שגור. לאחר הסכם השלום עם מצרים וירדן הרעה נפתחת למדינת ישראל בעיקר מכיוון צפון!]

פס' 17 – 19 – ה' חוזר ומעודד את הנביא לבל יפחד מהעם. אמנם צפויות לו שעות קשות, מכיוון שנבואות הזעם שלו יקוממו עליו את שומעיו, אך ה' מתרה בו לבל ייכנע, כי אם כך יהיה, ה' ישבור את רוחו. אנשי ירושלים ינסו להילחם בירמיהו, אך לא יוכלו לו, כי ה' עומד על העת לצידו.

מעניין כאן השימוש הכפול  במילה "חומה". בפעם הראשונה (פס' 15) מדובר בחומה ממש – חומת העיר ירושלים. בפעם השנייה (פס' 18) מדובר בשימוש מטפורי – ה' יגן על הנביא כאשר מסביבו בנויה חומת נחושת.

פרק ז' - נבואה לחורבן המקדש והעיר

המקדש והפולחן בתפיסת ירמיהו

התפיסה המקובלת במזרח הקדום ראתה את המקדש כביתו של האל, כמשמעו. גם תפיסת המקדש כמקום פולחן, שבו מקריבים קורבנות לאל, היא ביטוי לראיית המקדש כביתו של האל, שבו הוא אוכל את מזונו. החל בימי שלמה המלך, עם כינון המקדש, טופחה בקרב יושבי יהודה וירושלים האמונה, שהמקדש, ביתו של האל, מגן על העיר. אין אפוא להעלות על הדעת אפשרות, שה' יהיה הגורם לחורבן מקדשו הוא. הכרה עמוקה זו, שהמקדש הוא נצחי, קבלה חיזוק רציני לאור ההצלה הניסית של העיר בימי מסע סנחריב (מלכים ב' י"ח – י"ט). אמונה זו גרמה לעם לאשליה להאמין שלא יאונה רע למקדש, ומכאן שגם ירושלים עצמה לא תיפגע.

פסוקים 1 – 20: בגלל חטאי העם יוחרב המקדש והעם יגלה מארצו

הנביא מקבל מסר אלוהי לצאת ולעמוד בשער בית המקדש, כנראה באחד מחגי העלייה לרגל.

פס' 3 – בנוי במבנה של תנאי ותוצאה. התנאי להשארות עם ישראל בארצו הוא שיפור בדרכיו. הצירוף "דרכים ומעללים" הוא ביטוי שגור לתאר התנהגות מוסרית ודתית בזיקה לגמול של שכר ועונש. הקשר בין פס' 3 לפסוקים 4 – 7 הוא קשר של כלל ופרט. בפס' 3 נזכרים באופן כללי התנאי והתוצאה.  בפס' 4 – 6 מורחב ומפורט התנאי, ובפס' 7 מפורטת התוצאה: ישיבה רצופה בא"י. הרעיון כאן: ישיבה בארץ מותנית בהתנהגות מוסרית ודתית נאותה!

פס' 4 – "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה": הנביא מזהיר את העם שלא יסמכו על הדברים של נביאי השקר האומרים שבניני המקדש יתקיימו לנצח. החזרה המשולשת היא ביטוי להדגשת הלעג של הנביא לדברי השקר. זהו סגנון אופייני לירמיהו. יש מפרשים שהדברים נאמרו כאשר הנביא מצביע על בנינים מסוימים בהר הבית.

פס' 5 – 6: סדר המצוות בפסוקים הללו מן הקל אל הכבד. מן המצוות המוסריות ועד האיסור על עבודה זרה.

פס' 9: הנביא מציין שהעם עוברים על צווים מעשרת הדברות. זאת משום שצווים אלה הם עיקרי האמונה הישראלית, בהיותם הבסיס לברית בין ה' לעם ישראל. על כן העם, העובר על הצווים הללו, מפר את ברית סיני. מניסיון העבר אנו יודעים שבמזרח הקדום העונש על הפרת ברית היה חמור ביותר.

פס' 10 מדגים יפה את הביטחון המוחלט שמאום לא יקרה למקדש ולעיר, ועל כן אפשר לחטוא ללא חשש!

פס' 12 – 15: הנביא מביא שני תקדימים היסטוריים מן העבר הבאים לקעקע את הביטחון המוחלט של העם:

א.  חורבן המקדש בשילה- בימי עלי הכהן ושמואל הנביא, נתן ה' את ידו לחורבן המשכן ששכן בשילה. זוהי הוכחה שה' אינו מהסס להרוס את מקדשו, כאשר חטאי העם הופכים לבלתי נסבלים.

ב.  חורבן שומרון וגלות עשרת השבטים- הוכחה נוספת שה' מאפשר הרס עיר בירה השייכת לעמו, ויותר מכך: הוא מאפשר לעמים זרים לכבוש את הארץ ולהגלות את עמו מארצו.

פס' 16 – "…ואל תפגע בי.." אל תפציר בי, אל תתחנן. אחד מתפקידי הנביא הוא לנסות ולהגן על העם מפני זעמו של האל. במקרה זה אומר ה' לנביא כי לא ישעה יותר לתחנוניו לטובת העם. העונש כבר נגזר ולא ישונה.

פס' 17 – 20: כל המשפחה משתתפת בפולחן האלילי. "לעשות כוונים" פירושו עוגות, או מאפה בצק אחר.

"למלכת השמים": בעלי המסורה ניקדו כאן את המילה "מלאכה" בסמיכות. המילה "מלאכה" מופיעה בתנ"ך 166 פעמים, בכולן עם האות א'. חוקרים רבים סבורים אפוא כי הניקוד המקורי של המילה היה כנראה סמיכות למילה "מלכה", אך כדי למנוע את האפשרות להבין שבשמים יש מלכה, בנוסף לה', המלך, שינו את ניקוד המילה.

בפסוקים 19 – 20 מובא העונש שהוא בבחינת מידה כנגד מידה: העם מכעיס את ה' בעבודה זרה, לכן ה' יעניש אותם בכעסו: "אפי וחמתי".

פסוקים 21 – 28: עדיפות המוסר על הפולחן

זהו אחד הרעיונות החוזרים כמעט אצל כל הנביאים. בברית סיני, ה' לא ציווה על הקרבת קורבנות. אם העם יתנהג כיאות, ממילא לא יצטרך לכפר על חטאים, ומכאן שלא יצטרך גם להקריב קורבנות. ה' אינו חפץ בבשר, ובודאי שאינו זקוק להקרבת קורבנות אם אין מצטרפת לכך אמונה אמיתית הנובעת מן הלב.

"עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר.." זהו לגלוג על העם. הדברים נאמרים בציניות. העולה הוא סוג של קורבן הנשרף כליל על המזבח. הזבח הוא סוג של קורבן הנאכל ברובו על ידי המקריב. הנביא פונה לעם בהצעה שיאכלו את הבשר בעצמם, מכיוון שלה' אין צורך בבשר הזה, אם אינו מלווה באמונה אמיתית. במקום הקורבנות מעדיף ה' שמיעה בקולו ועשיית רצונו, שהם התנאים לברית בינו לבין עמו, שנכרתה בהר סיני [ספו=הוסיפו].

פס' 27: "ודברת אליהם…ולא ישמעו אליך, וקראת אליהם ולא יענוכה" האות ו' המודגשת היא ו' מיוחדת, הנקראת ו' הויתור: משמעותה: "אפילו שלא" – כלומר, אתה תמשיך להזהיר אותם, למרות שאין כל סיכוי לכך שיקשיבו אליך, ויצייתו לדבריך.

פסוקים 29 – 34: בגלל חטאי האלילות ייענשו העם במיתה וחורבן

כאן מנבא ירמיהו את הפיכת מקום התופת, בגיא בן הינום, למקום קבורה המוני. לפני הרפורמה של יאשיהו היו מקיימים במקום זה פולחן למולך, שהיה מלווה בהקרבת בנים ובנות באש. כעונש על חטא זה יתמלא המקום בעתיד הקרוב גופות אדם לרוב, עד כדי כך שלא יישאר מקום לקבורת המתים ועופות השמים וחיות הארץ יאכלו את בשר המתים, ולא יישמע ביהודה קול ששון וקול שמחה כי הארץ עומדת להיחרב.

פרק כ"ו – משפטו של ירמיהו

הרקע למסופר בפרק: את פרק כ"ו ואת ההאשמות נגד ירמיהו אפשר להבין על רקע המסופר בפרק ז', אבל בעוד שבפרק ז' מודגש תוכן דבריו של הנביא, הרי שבפרק כ"ו מסופר המקרה תוך הדגשת העניין הביוגראפי. זוהי תופעה ייחודית, שאיננה מצויה בספרי נבואה אחרים. זאת ועוד: זוהי הפעם היחידה במקרא בה מתואר מקרה שנביא עומד למשפט בגלל נבואותיו. זהו גם הפרק היחיד בתנ"ך המוקדש כולו לתיאורו של הליך משפטי.

מן הביטויים המשותפים, הן בפרק ז' והן בפרק כ"ו, ברור כי יש זיקה ישירה בין שני הפרקים. לדוגמא:"עמוד בשער בית ה'…….ואמרת: שמעו…כל יהודה הבאים בשערים האלה להשתחוות ל-ה'" לעומת:"עמוד בחצר בית ה', ודברת על כל ערי יהודה הבאים להשתחוות בית ה'…". בפרק כ"ו מובא גם תוכן הדברים שאומר ירמיהו בפרק ז' והוא נאשם בכך שניבא שבית המקדש ייחרב, בדיוק כשם שחרב המקדש בשילה. נוכל לומר, אפוא, כי בפרק כ"ו עומד ירמיהו למשפט על הדברים שנאמרו בפרק ז'.

משפטו של ירמיהו: כאמור, זהו הסיפור היחיד בתנ"ך שבו עומד נביא למשפט בפני "הכוהנים והנביאים וכל העם" (פס' 7). כל אלה תובעים להרוג את הנביא. האינטרס של כל אחד מן הגופים הללו הוא ברור למדי. נבואת ירמיהו מחלישה את מעמד המקדש, שהווה את מקור פרנסתם של הכוהנים. נבואת ירמיהו סתרה את נבואותיהם של נביאי השקר, שהבטיחו לעם "הרים וגבעות", ועל כן הם מעוניינים במותו. לעם לא היה עניין מיוחד במות הנביא, אבל נח היה להם ל האמין בקיום הנצחי של ירושלים ומקדשה, מבלי שייאלצו לתקן את דרכיהם.

על-פי המתואר בפס' 10 שרי יהודה היו השופטים, ואילו הכוהנים והנביאים הם התובעים. ההאשמה מופיעה בפס' 9: ירמיהו ניבא כי המקדש ייהרס, ממש כשם שנהרס המקדש בשילה, בימי עלי הכוהן. ההיגיון של ההאשמה ברור: הרי אין זה מתקבל על הדעת שאלוהים, הכול יכול, ייתן יד להרס המקדש שלו. ירמיהו מנבא את חורבן המקדש. מכאן נובע שירמיהו הוא נביא שקר, ואינו מנבא בשם ה', ודינו, על-פי חוק הנביא בדברים י"ח, הוא מוות.

הראייה ההיסטורית שהביא ירמיהו מחורבן מקדש שילה לא התקבלה על דעת הממסד הדתי והעם, משום שביהודה נחשבו כל המקדשים שנבנו מחוץ לירושלים כפחותי ערך, בהשוואה למקדש שלמה.

נאום ההגנה של ירמיהו: בפס' 12 – 15 נושא ירמיהו את נאום ההגנה על עצמו. נימוקו הראשון: "ה' שלחני", כלומר אינני נביא שקר. הנימוק השני: העונש שניבא הוא עונש מותנה. אם העם יחזור בתשובה וישפר את דרכיו, ה' לא יביא עליהם את העונש, וממילא נבואתו של ירמיהו לא תתקיים. נימוקו השלישי של ירמיהו הוא מתחום הפסיכולוגיה. הוא מפקיר את עצמו בידי שופטיו, ומודיע להם כי הם יכולים לנהוג בו ככל העולה על רוחם. הנימוק הרביעי: אם יהרגוהו, הרי הם שופכים דם נקי, היות והוא חף מכל פשע. לבסוף חוזר ירמיהו אל פתיחת דבריו וסוגר את מעגל נימוקיו: הוא שליח ה'.

פסק הדין: בפס' 16 מופיע פסק הדין: ירמיהו חף מפשע. נאומו שכנע את השופטים והם מזכים אותו ללא תנאי: "אין לאיש הזה משפט מוות…".

הערעור: המשך ההליך לא ברור לנו די הצורך. בפסוקים הבאים מובאים שני תקדימים, האחד לזכותו של הנביא, והשני – לחובתו , וזאת לאחר מתן פסק הדין. ההשערה היא שאחד מהגופים המאשימים ערער על גזר הדין, ועל כן שומעים דעות נוספות בעד ונגד הנאשם.
בפס' 17 – 19 מובא תקדים לזכותו של ירמיהו. כמה מזקני הארץ מספרים על הנביא מיכה המורשתי, שחי בימי המלך חזקיהו, 100 שנים קודם לכן, וניבא על ירושלים חורבן והרס (הציטוט המדויק שמובא כאן מנבואת מיכה, שנמצאת בספרו, בפרק ג' 12, הוא הציטוט היחיד במקרא של דברי נביא אחד, בספרו של נביא אחר!), בדיוק כמו ירמיהו. אבל המלך ושריו לא פגעו במיכה. במקום זאת חזרו כולם בתשובה, ונבואתו של מיכה לחורבן העיר והמקדש לא התממשו.

בפס' 20 – 23 מובא תקדים כנגד ירמיהו. הנביא אוריה בן שמעיה ניבא נבואות זעם וחורבן על ירושלים בימי המלך הנוכחי, יהויקים. המלך רצה לפגוע בו והנביא ברח למצרים, אבל ללא הועיל.  המלך יהויקים שלח משלחת עונשין, שתפסה את הנביא הנמלט, החזירה אותו לארץ, והמלך הרג אותו במו ידיו.

מן הבחינה המשפטית, תקדימו של אוריה חזק יותר, מכיוון שהמאורע קרה 100 שנה לאחר המסופר על מיכה, קרוב הרבה יותר לזמן שבו נשפט ירמיהו.

סוף דבר: הדבר לא נמסר במפורש ועל כן ישנן שתי אפשרויות. האחת, למרות הזיכוי המוחלט של הנביא (פס' 16), עדיין היו אנשים בעם שרצו לפגוע בו. אפשרות אחרת היא שלאחר שמיעת התקדימים, בכל זאת נשקפה לירמיהו סכנת מוות. בכל מקרה, אחיקם בן שפן, אחד משרי המלך, לוקח את ירמיהו תחת חסותו ומבריח אותו מזירת האירוע, ואולי אפילו מציל אותו מידי העם, שרצו לעשות בו שפטים.

פרק י"ב – מדוע מצליחים הרשעים?

פס' 1 – 6: הנביא מערער על הסדר החברתי

בקטע שלפנינו מתלונן הנביא בפני ה' מדוע הרשעים מצליחים, ואילו הוא, הנאמן לו בכל מאודו, סובל. על-פי כמה רמזים נראה כי קטע זה בא בעקבות העימות, המתואר בפרק י"א, בין ירמיהו לאנשי עירו, ענתות.

פס' 1 – ירמיהו מקדים ואומר כי ה' אמנם שופט צדק, אך יש לו טענה משפטית: כיצד זה הרשעים מצליחים בדרכם, וכל הבוגדים בדרכי ה' חיים בשלווה?

פס' 2 – כדי לבסס את טיעונו, הופך ירמיהו את המוסכמה המקובלת, המתארת את הצדיק כעץ פרי שתול על מים, מניב פרי ומצליח. ירמיהו משווה דווקא את הרשעים לעצים הנטועים עמוק באדמה ומניבים יבול רב (השווה למשל: ירמיהו י"ז 7 – 8, תהילים 1 – 3, צ"ב 13 : "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה"), וזאת למרות שהתנהגותם של הרשעים צבועה, והם מהללים את האל מן השפה ולחוץ. מעניין לציין כי בתקופת המקרא טרם למדו על תפקידו של המוח האנושי. הלב והכליות הם האיברים בהם מתקיימות המחשבות והרגשות. הלב "חושב" ו"מרגיש", הכליות הן האיבר האחראי על המצפון, ומכאן מקור הביטוי: "מוסר כליות" ה' מודע גם לפנימיותו של האדם: "בוחן כליות ולב"

פס' 3 – הנביא בטוח כי ה', המכיר אותו לפני ולפנים, משוכנע בצדקתו. הוא מבקש מ-ה' שינתק את הרשעים, כפי שמפרידים מן העדר שה שנועד לשחיטה, ויהרגם. יש כאן דרישה לעונש בבחינת "מידה כנגד מידה", זאת מכיוון שבפרק י"א 19 מתאר הנביא את עצמו כמו "כבש אלוף יובל לטבח".

פס' 4 – בגלל חטאי הרשעים הארץ יבשה (שוב חוזר מוטיב הבצורת, כעונש על חטאי העם), והעופות והבהמות מתים מחוסר מזון, בעוד החוטאים משוכנעים כי האל לא יבחין במעשיהם הרעים.

פס 5 – בשני הפסוקים הבאים מופיעה תשובת ה' לירמיהו. ה' לא עונה לנביא תשובה עניינית. ראשית הוא שואל אותו שאלה רטורית, הבנויה מתקבולת ניגודית כפולה: אם הנביא לא מצליח להתמודד עם רגלים (חיילים ללא סוסים), כיצד יצליח להילחם עם פרשים? אם איננו מצליח בארץ שלווה ושקטה, כיצד יתמודד עם משימותיו בגאון הירדן?

"גאון הירדן" – "גאון", מהמילה "גאות". מקום זרימתו של נהר הירדן, העולה לפעמים על גדותיו, ועקב כך האזור הוא בעל צמחיה עבותה, שעל-פי המתואר במקורות שונים שכנו  בו חיות טרף. והנמשל ברור: אם הנביא לא מצליח להתמודד עם אנשי עירו, נבהל מהם ומתלונן ל-ה', כיצד יצליח במשימתו החשובה הרבה יותר, בירושלים?

פס' 6 – ה' מזהיר את ירמיהו כי אפילו בני משפחתו דורשים את רעתו, למרות שבפניו הם מדברים טובות.

כאמור, ה' איננו עונה לתלונתו של ירמיהו. כמו בתשובתו של האל לטענותיו של איוב, גם כאן המסר ברור: דרכו של האל היא כמובן צודקת, אך האדם איננו מסוגל להבינה, אפילו הוא שליח ה', כמו ירמיהו.

פס' 7 – 13: העונש שיבוא על העם [הערה – הקטע הוצא מתכנית הלימודים]

לא ברור אם נבואת זעם זו נאמרה בהמשך ישיר לתלונתו של הנביא על הצלחת הרשעים, אבל מבחינת העריכה של הספר, נראה כי זהו העונש הנורא הצפוי לעם ישראל על התנהגותו המוסרית והדתית הקלוקלת.

בפס' 7 מקונן הנביא, בשמו אל אלהים, על כי עזב את ביתו ונחלתו (בית המקדש וארץ ישראל) וכי נתן את עמו בידי אויביו, זאת בעקבות התנהגותם המבישה "כאריה ביער, נתנה עלי בקולה…" שהביאה אותו לשנוא אותם.

פס' 9 – "העיט צבוע…?" פסוק קשה. הנביא מתאר את עם ישראל כעיט בעל נוצות צבעוניות. יש המקשרים את המילה "צבוע" להתנהגות הצבועה של העם המתוארת בפס' 2. אחרים מפרשים זאת כתיאור השנאה של עם ישראל את אלוהיו. העונש יהיה חמור: חיות השדה יקיפו את נחלת ה' (ארץ ישראל) יכבשו אותה ויהפכו אותה לשממה.

פס' 11 – דוגמא נפלאה לאמצעי האמנותי הנקרא "מצלול": שורה של מילים המכילות את העיצורים ש' ו – מ'.

האויבים הרבים יבוססו בחלקת ה' ויחריבוה, כעונש על כך שלא שמעו בקולו.

תיאור העונש מסתיים באכזבה הגדולה הצפויה לעם: הם יזרעו חיטה, אך יקצרו קוצים, הם יחלו במחלות שונות, הן כתוצאה מעבודתם הקשה והן כעונש, כל זאת בגלל כעסו של ה'.

"עבר נבואי" –  הקטע נאמר, כנראה, כנבואה לעתיד, אך לתיאור העונש משתמש הנביא בלשון עבר דווקא. אמצעי ספרותי זה אופייני לנביאי הכתב. כאשר הם רוצים להראות כי מנוי וגמור עם ה' להביא את העונש (או את הישועה) הם משתמשים בלשון עבר.

פרק כ"ח: מיהו נביא אמת? העימות בין ירמיהו וחנניה בן עזור

הרקע ההיסטורי לפרק – בשנת 593 תכנן המלך צדקיהו, יחד עם מלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון למרוד במלך בבל. נביאי השקר תמכו במרד זה, נבאו להצלחתו, ולהחזרתם של כלי בית המקדש, שנלקחו בשבי הבבלים בימי יהויכין. ירמיהו, שהכיר בתפקידה של בבל בהיסטוריה העולמית, על-פי תוכניתו של ה', טען שיש להיכנע לבבל, וכדי להמחיש זאת שם מוטות עץ "עול" על צווארו, סמל לכניעה ההכרחית.

פס' 1 – 11: המפגש הראשון בין ירמיהו וחנניה בן עזור – בפסוקים אלה מופיעה הנבואה המפורטת ביותר של נביא שקר, הנמסרת לנו בספר ירמיהו. חנניה מנבא בסגנונו של ירמיהו, ולא רק מחקה אותו במילים, אלא גם במעשים. כנגד מעשהו הסמלי של ירמיהו, נתינת עול על צווארו, (כ"ז 2)  שובר חנניה את העול במעשה סמלי לא פחות! . מעניין שבתחילה נוטה ירמיהו להאמין לנבואתו של חנניה (פס' 6) ודבריו משקפים את משאלות ליבו. רק לאחר שירמיהו הולך לדרכו, ומצטווה לעשות לו עול מברזל, מסתבר לו שחנניה לא מסר את דבר ה', אלא את דבריו שלו.

כיצד מבחינים בין נביא אמת לנביא שקר? – על-פי דברים, י"ח 21 – 22 אם דברי הנביא לא מתקיימים, הרי שמדובר בנביא שקר, שעונשו מוות. כלומר, קנה המידה היחיד לדעת אם נביא מוסר את דבר ה' הוא אך ורק התממשות נבואתו! ירמיהו, לעומת זאת, מדגיש שמבחן זה, של התממשות הנבואה, אמור אך ורק לגבי נביא המתנבא לשלום (כלומר נבואות טובות – פס' 9) ואילו נביא כירמיהו, המנבא בעיקר הרס וחורבן, אינו טעון כלל בדיקת אמינות. זאת משתי סיבות. האחת, אם העם יחזור בתשובה, אלהים יכול להתחרט על העונש שהבטיח, ואיומי הנביא לא יתממשו [כזכור, זוהי אחת הטענות שטען ירמיהו במשפטו בפרק כ"ו: נבואת הזעם מותנית בהתנהגותכם!] שנית, מכיוון שאין להניח שאדם שאינו חש שליחות אלוהית להתנבא, ישמיע דברי תוכחה והרס, יסתכסך עם סביבתו, ויסכים לסבול כמו ירמיהו, סביר להניח שנביא זעם מקבל את דבריו ישירות מן האל.

פס' 12 – 17: המפגש השני בין ירמיהו וחנניה – ירמיהו נצטווה לענות לחנניה במעשה סמלי נוסף, בבחינת "מידה כנגד מידה". שלא כמו במפגש הראשון, ברור לו עתה שחנניה הוא נביא שקר, והוא מנבא לו את מותו הקרוב, על פי החוק בדברים י"ח, ואמנם חנניה מת כחודשיים לאחר הדברים הללו.

לסיכום: שתי הערות. הצירוף "נביא שקר" לא מופיע בתנ"ך כלל. גם כאן נמנע המספר מלכנות את חנניה בתואר זה. ההפך הוא הנכון: הן חנניה והן ירמיהו נקראים בשם התואר "נביא", שש פעמים כל אחד, ורק בסופו של הסיפור מסתבר לנו כי חנניה לא קיבל מסר אלוהי אלא ניבא דברים מליבו, ולכן מת.

ירמיהו – פרק ל"א 1 – 19: נבואות נחמה לגולי שומרון

הערה: בחלק מן הספרים הפסוק הראשון בפרק ל"א הוא בעצם הפסוק האחרון בפרק ל'. בספרים אחרים, כמו למשל בהוצאת "קורן" הטעות תוקנה. אי לכך ייתכן הבדל של פסוק אחד במספור הפסוקים. נא לשים לב!

פרק ל"א הוא מקובץ פרקי הנחמה ל' – ל"ג. בפרק מתוארת גאולתם השלמה של כל שבטי ישראל שגלו לאשור ובבל. הם ישובו לארצם, יבנו אותה ויזכו לשפע כלכלי. יחסי אחווה ישררו בין כל שבטי ישראל, ומרכזם הרוחני-דתי יהיה בית המקדש בירושלים. ה' יכרות אתם ברית חדשה וקיומם בארץ יהיה נצחי.  פרק ל"א הוא לקט של נבואות נחמה וגאולה, כנראה מזמנים שונים מחיי ירמיהו. חלקן מתקופת מלכות יאשיהו, וחלקן, כנראה, מימי חורבן הבית.

הפרק מתחלק לשלוש יחידות גדולות וליחידות משנה רבות. החלוקה ליחידות המשנה נעשית הן על-פי התוכן, הן על-פי הרווחים הגרפיים בין הקטעים (נעשו על-ידי חכמי המסורה, שתפקידם היה לשמר את מסורת הקריאה) והן על-פי נוסחאות פתיחה וסיום, כמו "כה אמר ה'.." "לכן…." "הנה ימים באים וכו'.

פס' 1 – 19: שיבתם של עשרת השבטים לארץ ישראל והשתרשותם בה לנצח.

קטע זה מופנה כולו לבני עשרת השבטים שגלו לאשור עם חורבן שומרון (722). יש הסבורים כי הנבואות הללו נאמרו בתחילת ימי פעילותו של ירמיהו, בשעה שהמלך יאשיהו ניסה לאחד את שרידי עשרת השבטים, שנשארו בארץ ולא גלו לאשור, עם ממלכת יהודה. אחרים משערים כי הקטע כולו נאמר בזמן המצור הבבלי על ירושלים, סמוך לזמן חורבנה.

הסברים קצרים למספר פסוקים:

פס' 1: "מצא חן במדבר…" השוואה בין יציאת מצרים לבין הגאולה מן הגלות בימי ירמיהו.

פס' 2: "מרחוק ה' נראה לי.." גם במימד של זמן וגם במימד של מרחק גיאוגרפי.

פס' 3: היחסים בין ה' לעם ישראל מתוארים אצל נביאים רבים כיחסים בין חתן וכלה, או גבר ואישה. מכאן שההליכה אחרי אלהים אחרים, כמוה כבגידת אישה בבעלה, ודין הנואפת הוא, כידוע, מוות!

"עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל" – זוהי דוגמא אופיינית לסגנון הייחודי של ירמיהו: הוא משתמש באותו השורש בשתי מילים צמודות, האחת בפעיל והשנייה בסביל, או האחת בציווי והשנייה בנפעל וכו'. דוגמאות נוספות: "השיבני ואשובה", "פיתתני ואפת" "הגידו ונגידנו" וכו'. [הערה: משפט זה מופיע על הלוגו של העיר תל-אביב].

פס' 4: "נטעו נוטעים וחללו" זאת על-פי החוק בויקרא י"ט 23 – 25: הנוטע כרם לא יאכל מפריו בשלוש השנים הראשונות לאחר נטיעתו וכו'. הנביא משתמש בחוק ובדימוי כדי להמחיש את העובדה שתושבי הצפון יחזרו לבתיהם ("הרי שומרון") ויזכו לשבת בהם תקופה ארוכה.

פס' 5: תושבי שומרון השומרים על הכרמים יעלו לירושלים, ותשרור אחווה בין שבטי הצפון והדרום.

פס' 6 – 13 – תיאור ממשי של הגאולה. השבטים הגולים יחזרו לארץ ישראל.על-פי התיאור כולם יחזרו, ללא יוצא מן הכלל: ההרה, הפיסח העיור וכו'. בניגוד לדרך הארוכה, המפותלת ורבת הסבל של יוצאי מצרים, שסבלו בדרכם צמא ורעב והתקפות של אויבים, הדרך הפעם תהיה חלקה: "אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר, לא ייכשלו בה.." וכמו שדאג להפיצם בגלויות השונות, כך ידאג עכשיו אלהים לקבצם חזרה לארץ, ולשמור עליהם מעתה ואילך מכל משמר.

[הערה: הרעיון כי "יציאת בבל" תהיה חלקה וקלה הרבה יותר מ"יציאת מצרים" חוזר גם אצל הנביא ישעיהו השני].

עבר נבואי – גם כאן מרבה ירמיהו להשתמש בזמן מיוחד זה כדי להוכיח לשומעיו כי הדברים יקרו בוודאות מוחלטת.

פס' 14: "קול ברמה נשמע.." רוב המפרשים מסבירים "במרומים" אבל כנראה שהכוונה היא לעיר בשם רמה, השוכנת מצפון לירושלים, ועל-פי אחת המסורות (שמואל א', י' 2) שם קבורה רחל. הנביא פונה לרחל, שנחשבת להיות האם של שבטי הצפון ומבשר לה כי בכייה הועיל: ה' עומד להחזיר את בניה לארצם, ועל כן היא יכולה כבר להפסיק לבכות. [הערה - רחל היא אימו של יוסף, ששני בניו, מנשה ואפרים, היו השבטים המרכזיים בצפון הארץ]

"קול ברמה" – זהו ביטוי המשמש גם בעברית של ימינו. בניגוד להקשר המקראי שראינו לעיל, הביטוי כיום משמש להורות על קול רם, או קול היכול להשפיע ולשכנע.

"…מאנה להינחם על בניה, כי איננו" יש כאן כמובן קושי לשוני: נושא המשפט הוא "בניה", בלשון רבים ואילו הנשוא "איננו" מופיע בלשון יחיד. לדעת חוקרים רבים יש כאן ארמז מקראי: בסיפור על יוסף, הנזרק לבור על ידי אחיו, בעקבות חששם מהתגשמות חלומותיו, מסופר כי ראובן, שלא השתתף במזימה למכור את יוסף לעבדות, חוזר לבור וזועק "הילד איננו" (בראשית, ל"ז 30). בהמשך, מזהה יעקב את כתונת הפסים של יוסף, והוא משוכנע שנטרף על ידי חיה רעה. האחים, באופן ציני להחריד, מנסים לנחם את יעקב אביהם אבל הוא "ממאן להתנחם" (פס' 35)

בפסוקים 15 – 19 השורש המנחה הוא ש.ו.ב  ובאמצעות משמעויותיו השונות של הפועל מבטא הנביא את הרעיון המרכזי: העם שבגלות אשור יחזור בתשובה, ואז ישיבם ה' מן הגלות.

פס' 17: "אפרים מתנודד" שבט אפרים, המסמל את שבטי הצפון, מודה בטעותו ומתבייש במעשיו. "עגל לא לומד" הוא עגל שטרם שמו עליו מלמד, ועדיין לא הסתגל למלאכת החרישה. הקטע מסתיים בהודעתו של ה' כי אפרים הוא בנו יקירו, ועל כן לא ישכח אותו עוד, ירחם עליו וישיבו לארצו.