בגרות בתנ"ך – בהוטנטוט: פרשנות ותוספות לבגרות

סיפור קין והבל – התפתחות התרבות האנושית

המקורות: בראשית, ד'

הפרק פותח בתיאור המשפחה האנושית הראשונה. התמונה איננה מעודדת, היות והראשון מבני האדם שנוצר בדרך הביולוגית והמוכרת לנו, ולא בידי האלוהים, קם על אחיו ורוצח אותו. בהמשך מספר לנו הפרק את קורותיה של אותה משפחה, וכיצד הציביליזציה האנושית הולכת ומתפתחת.

פס' 1 – 16 – קין רוצח את הבל

פסוק 1 – "והאדם ידע את חוה אשתו" רש"י מסביר: "קודם שחטא ונטרד (גורש) מגן העדן וכן ההיריון והלידה..". כלומר לפי רש"י, המעשה אירע בעבר הרחוק, עוד לפני סיפור גן העדן. רש"י מעוניין לבטל את הפירוש המיני של הסיפור, כנגד הפירוש הנוצרי, המקשר בין האכילה לבין הידיעה המינית.

פסוק 4 - "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו…" ההבדל היה כנראה באישיותו של המקריב ולא בטיב הקרבן. רש"י מסביר "מפרי האדמה": "מן הגרוע" ואילו הבל הביא מן המובחר. על-פי פירוש זה קין יוצא ידי חובתו ואילו הבל משקיע מאמץ. ונימוק נוסף: נאמר ש "הבל הביא גם הוא.." כלומר לא הייתה לו חובה להביא קרבן, מכיוון שחובת הקרבן חלה רק על האח הבכור, בעבור המשפחה כולה. יש לנו כאן דוגמא יפה כיצד מסתבכים הפרשנים המסורתיים בניסיונם להסביר בצורה לוגית-הלכתית עניין שיש לו אך ורק הסבר ספרותי. הרי קין והבל לא היו יהודים כלל, ולא צריך להכיל עליהם את דיני הקרבנות שהיו נהוגים אלפי שנים מאוחר יותר. (יש כאן רמז לזמן הכתיבה המאוחר של הסיפור!)

פסוק 7 -  "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב.." בפסוק יש קושי תחבירי: האם לפנינו שני משפטי תנאי  מנוגדים, ואחרי כל משפט תנאי משפט התוצאה שלו (אם תעשה א' אז x   ואם לא תעשה א' אז y ) או שמא לפנינו שני תנאים מנוגדים ותוצאה אחת לשניהם (בין אם תעשה א' ובין אם לא תעשה – יהיה x). על-פי רש"י "שאת" פירושו "יסלח לך" ו"לפתח חטאת רובץ" פירושו "לא יסלח לך, חטאך ייזכר לך עד יום מותך, עד לפתח קברך". על-פי הפירוש השני כוונת הפסוק היא: בין אם תיטיב להתנהג, ובין אם לא תיטיב – תמיד ירבץ יצר הרע לפתח ביתך, להסיט אותך מדרך הישר. אתה אמנם תגלה תשוקה כלפיו, אך תהיה מסוגל לשלוט בו. לפי הפירוש הראשון הפיתוי של יצר הרע מתגבר רק כאשר האדם הוא חלש אופי, או בעל מוסריות לקויה. רק כאשר האדם הוא שלם מבחינה מוסרית – אין יצר הרע שולט בו. חשוב לציין כי הפסוק מופיע לפני ביצוע הרצח, בשלב ההתמודדות עם הפיתוי. קין מקבל חופש בחירה, ונכשל! פסוק 9  – "אי הבל אחיך"? שאלה רטורית שבאה להעמיד את קין על חומרת חטאו, ולעורר את מצפונו. קין עונה כאילו זו שאלה אינפורמטיבית, ובכך הוא משתמט מן ההתמודדות עם מעשהו.

פסוק 13 -  "גדול עווני מנשוא" אפשר לקרוא זאת כהודאה של קין בחומרת חטאו. רש"י, לעומת זאת, קורא זאת כמשפט שאלה. קין שואל את ה': האם הוא חושב שחטאו כה חמור עד שאינו ניתן לסליחה?   על קין נגזרת גלות, אבל הוא חושש שבשעת נדודיו יהרגוהו, וכך יוחמר עונשו מעבר לכוונתו המקורית של ה'. על כן ה' נותן לו אות להגנתו. הערה: מי עלול להרוג את קין אם בעולם נמצאים רק הוא והוריו?) פסוק 16  – לקין נאמר שיהיה נע ונד, כיצד הוא מתיישב בארץ נוד? הרמב"ן פותר את הקושי באומרו שקין נע ונד באזור של ארץ נוד, ארץ הנוודים.  

פס' 17 – 26 תחילת הציביליזציה האנושית – מכאן אנו  לומדים על התפתחות התרבות האנושית .

פסוק 17 – "וידע קין את אשתו" מאין הגיעה אשתו של קין? הרי בעולם רק אדם, חוה וקין!

חנוך, בנו של קין, בונה את העיר הראשונה. בניו של למך, הנושא לו שתי נשים, מסמלים את שלושת הענפים המרכזיים של התרבות האנושית:

יבל – אבי כל יושב אוהל ומקנה, כלומר ראשית החקלאות והמרעה.

יובל – אבי כל תופס כינור ועוגב, כלומר מוסיקה, או באופן כללי, התרבות הבלתי חומרית.

תובל קין – לוטש כל חורש נחושת וברזל – חרושת העץ והמתכת, ומאוחר יותר – התעשייה.

פס' 23 – 24 שירת למך –מופיעה השירה הראשונה בתנ"ך. כמו בסיפור קין והבל, גם כאן חסרים לנו פרטים. אין אנו יודעים על איזה מאורע שר למך את שירו. בכל אופן, ההתדרדרות האנושית נמשכת והולכת. בעוד קין הצטער על מעשהו, הרי למך מתפאר בכך שהרג אדם. הוא עושה דין לעצמו, לא פונה כלל לאל, ומשלה את עצמו שהכוח והאלימות הם פתרון לכל.   

האמצעים האומנותיים בשירת למך – בשירת למך אמצעים אומנותיים האופייניים לכל השירה המקראית. האמצעי הראשי בשירה המקראית היא התקבולת. ישנם מספר סוגים של תקבולת: משלימה, נרדפת, ניגודית. כל זאת מבחינת התוכן. ואילו מבחינת הצורה מבחינים בתקבולת כיאסטית (מוצלבת, כמו x ), תקבולת חסרה ועוד. בשירת למך, התקבולת הראשונה: נרדפת. השתיים האחרות:  נרדפות – חסרות.

סוף דבר: כדי לסגור את סיפור המשפחה הראשונה, יולדת חוה בן שלישי, במקום הבל שנרצח, וקוראת לו שת. שת מוליד את אנוש, שמשמו נגזר המושג "אנושות": כולנו בני אנוש, ולא בניו של קין הרוצח!

פרק ג' – הפיתוי והגירוש מגן העדן

הפרק בנוי משש תמונות, כשבכל תמונה שני משתתפים. (בתנ"ך כולו אין יותר מאשר דו-שיח, כאשר לעתים אחד הגיבורים הוא "קיבוצי"). הנחש אמנם מתואר כאן כ"ערם מכל חית השדה" אבל לדעת חוקרים רבים, במסגרת המאבק במיתוס, המספר מדגיש כי הנחש נמנה על חיות השדה, ואיננו אל כלשהו. בנוסף, גם הנחש נברא על-ידי האל, כפי שנבראו כל יתר בעלי החיים ואין לו כוחות עצמאיים.

בסצנת הפיתוי מגזים הנחש בכוונה באיסור האלוהי "מכל עץ הגן", וכדי להביא את האישה לידי חטא הוא מוריד את דבריו של ה' ממדרגת צו אלוהי למדרגה של אמירה בלבד. גם חוה מגזימה באיסור, וטוענת שנאסר עליה ועל האדם אפילו לגעת בעץ, אולי כדי להראות שהצו קשה ובלתי ניתן לביצוע. זאת ועוד. הצו של אלוהים הוא ברור ומוחלט: אכילה מפרי העץ תגרור עונש מוות. האישה מפקפקת בעניין זה ואומרת לנחש כי המוות אינו ודאי: "פן תמותון", ואילו הנחש מודיע לאישה באופן פסקני: לא מות תמותון". הוא מסביר לחווה את העונש החמור בכך כי האכילה תביא אותה ואת האדם למדרגתו של אלוהים, היודע להבחין בין הטוב והרע. בסופו של דבר, מסתבר כי צדק הנחש הערום באמירתו כי האכילה מפרי העץ לא תביא למותם של אדם וחווה. ניתן אולי להסביר בדיעבד, כי כוונת אלוהים הייתה שאכילה מפרי העץ תהפוך את האדם לבן-תמותה, ולאו דווקא תביא לעונש מוות מיידי.

האישה שהתפתתה בקלות מרובה לאכול מהפרי האסור, משתפת בחטא גם את בעלה, והוא אוכל ללא כל מחאה, מה שמלמד על דמותו הפסיבית בסיפור.

פס' 7  – מיד לאחר האכילה נפקחות עיני אדם וחווה. הם מגלים כנראה את היצר המיני, מתביישים במערומיהם ומתכסים בעלי תאנה.

שרשור – זהו אמצעי אמנותי מקובל בספרות הקדומה. סדר הפעולות בחטא הוא : נחש – אישה – אדם. סדר הפעולות בחקירה הוא הפוך: אדם – אישה – נחש. סדר העונשים שמטיל אלוהים על גיבורי הסיפור הוא שוב הפוך: נחש – אישה – אדם. סדר זה המתהפך מדי שורה, כאשר החוליה האחרונה בשורה הופכת לראשונה בשורה שלאחריה נקרא שרשור.

העונשים שהוטלו על גיבורי הסיפור (פס' 14 – 19) – מבחינה ספרותית נהוג לומר כי כל אחד מגיבורי הסיפור קיבל שני עונשים:

הנחש: יהפוך להיות זוחל ויתחיל מעתה ללכת על גחונו, ושנאה תמידית תהייה בינו לבין האדם.

האישה: הלידה תהייה כרוכה בכאבים, והיא תהייה נשלטת על-ידי בעלה וכנועה לו. 

האדם: יצטרך לעבוד קשה מאד על מנת להשיג את מזונו, והוא יהפוך מעתה מבן אל-מוות לבן תמותה.

[הערה: עונשו השני של האדם חל כמובן גם על האישה, ובעצם על כל בעלי החיים, ולכן הדגש הוא על שני עונשים "ספרותיים" ואין מקום לטעון לאפליה של האישה.....]

כל העונשים שקיבלו גיבורי סיפור גן העדן הם בבחינת מידה כנגד מידה, ובכולם, ללא יוצא מן הכלל,  יסודות אטימולוגיים, כלומר הסברים ספרותיים לתופעות שכבר היו קיימות בטבע ובחברה.

רעיונות ומסרים בסיפור גן העדן – "דעת טוב ורע" על-פי קאסוטו, אין הכוונה לשיפוט ערכי בין טוב ורע, אלא לידיעה אובייקטיבית של כל הדברים הטובים והרעים. לפני האכילה מן הפרי האסור דומים אדם וחווה לתינוקות חסרי כל ידע. "טוב ורע" זהו מריזם – שני קצוות המכילים את המכלול (כמו מכף רגל ועד ראש, מקטן ועד גדול וכו'). האיסור על אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע נבע מתוך אהבתו ודאגתו של האל לאדם. הוא רצה לחסוך ממנו את ידיעת העולם, על הטוב והרע שבו. לאדם ניתן חופש הבחירה. הוצע לו שלא לאכול מפרי העץ, כדי להקטין את סבלותיו, אך הוא בחר באכילה, ועליו לשאת בתוצאות.

השורש המנחה בסיפור הוא א.כ.ל – יש קשר הדוק בין אכילה לבין חיים ומוות. 

יש לשים לב שמלכתחילה, לא נאסר על האדם לאכול מעץ החיים (מכיוון שנועד לחיות לנצח!). עתה, משנענש לחיות מספר שנים קצוב, אם יאכל מפרי עץ החיים יפר את העונש שקיבל, ועל כן מגורשים אדם ואשתו מגן העדן.

בפולמוס בין הנצרות והיהדות במהלך הדורות, התעקשו היהודים לראות בסיפור גן העדן את העניין הערכי – מוסרי: ההבחנה בין הטוב והרע. לכן התאימו חכמי המסורה את טעמי המקרא כך שהעץ יקרא "עץ הדעת טוב ורע". לעומת זאת, הנצרות רואה בסיפור זה את "החטא הקדמון" – גילוי היצר המיני, יצר שמביא הרבה רוע ושחיתות לעולם. על-כן מי שחפץ, בפלגים מסוימים של הדת הנוצרית, להקדיש את חייו לעבודת האל נאלץ להקריב את חיי המשפחה ונאסר עליו להתחתן! צריך להודות כי הטיעון הנוצרי איננו משולל יסוד. הסיפור מתחיל בקביעת עובדה שהאדם איננו מכיר ביצר המיני. (ב' 25) רק לאחר האכילה נפקחות עיני הגיבורים להבין שהם עירומים, ומיד בפתיחת פרק ד' נאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו", כלומר בסמוך לגרושו מגן העדן, או מיד לאחר מכן, גילה האדם את מיניותו, ולכן גם מתעקשים הנוצרים לקרוא לעץ "עץ הדעת", כאשר הפועל "לדעת" בתנ"ך פירושו לקיים יחסי מין.

נביאי אמת ושקר

הפרקים הנלמדים : דברים י"ח 9 – 22, ירמיהו כ', כ"ג 25 – 32, כ"ח

דברים י"ח 9 – 20 – מיהו נביא אמת?

במסגרת החוקים שמביא ספר דברים, אחד החוקים עוסק בנביאים ובנבואותיהם.

כאשר עם ישראל ייכנס לארץ ישראל עליו להיזהר מלחקות את מנהגיהם של הגויים, אותם הוא יורש ואת מקומם הוא תופס בארץ. בראש וראשונה מזהיר המחוקק מפני הללו שמעבירים את בניהם ובנותיהם באש! (על מנהג זה יש מספר עדויות במקרא, ויש אומרים כי המסר העיקרי של הסיפור על עקידת יצחק הוא למנוע מעשים מעין אלה) מכאן הולך הכתוב ומונה רשימה ארוכה של "בעלי מקצוע": אנשים העוסקים בחיזוי העתיד, המנסים אולי להשפיע על העומד להתרחש, ועומדים בקשרים לכאורה עם האלים השונים: קוסם קסמים, מעונן (מי שמשתמש בעננים, או גרמי שמים אחרים לניחוש העתיד, "אסטרולוג" של ימינו), מנחש, מכשף, אוב (כאותה בעלת אוב מפורסמת מסיפורו של שאול המלך), ידעוני וכו'. המחוקק מודיע כי כל הנ"ל הם "תועבת ה'", אליהם שומעים רק הגויים הנ"ל, ומהם צריך להיזהר.

לעומת זאת, בני ישראל חייבים לנהוג בדרך שונה. את התפקיד אותם ממלאים כל אותם "בעלי מקצוע" ימלאו בעם ישראל הנביאים, אותם ישלח ה' לעם, ורק אליהם יש להקשיב ורק בקולם יש לשמוע.

פס' 15 – המסגרת הספרותית של ספר דברים כולו היא נאום של משה, לפני הכניסה של עם ישראל לארץ ישראל. על כן, גם כאן, מדבר משה אל העם, בגוף ראשון, כמי שנושא בעצמו את התואר נביא: "נביא מקרבך מאחיך, כמוני, יקים לך ה' אלוהיך, אליו תשמעון". משה מזכיר לעם ישראל כי במעמד הר-סיני הם חששו מהתגלותו של אלוהים בפני כל העם, פן ימותו (וזאת על-פי התפיסה המקובלת "כי לא יראני האדם וחי"), ועל כן ביקשו ממנו שייצג את העם בפני אלוהים, וכי רק הוא יתקשר איתו.  לפי דברי משה גם ה' בעצמו הסכים לאותו סוג של קשר (פס' 17).

מכיוון שמשה נענש במניעת הכניסה לארץ, וקיימת סכנה שלא יישאר בעם ישראל מי שיעמוד בקשר עם האל, אומר אלוהים למשה : "נביא אקים להם מקרב אחיהם, כמוך, ונתתי דברי בפיו" כלומר אלוהים מבטיח למשה כי גם בעתיד הוא ידאג לאנשים שיעמדו איתו בקשר, והוא יעביר אליהם את הדברים שהוא רוצה למסור לעם. לאיש כזה קורא אלוהים נביא, והוא מוסיף ומזהיר כי נביא שלא ישמע ולא ימסור את דבריו לעם – ייענש. אלוהים מוסיף ומציין כי נביא שימסור לעם דברים שלא נמסרו לו על ידיו, או נביא שידבר ויינבא בשם אלוהים אחרים – דינו מוות.

השאלה העולה מיד מן הדברים הללו היא כיצד יידע המאזין לדברי הנביא אם אכן הוא מוסר נכוחה את דברי האל? הרי הדברים נאמרים מפי אדם, בשר ודם, וכיצד ניתן לדעת שהנביא לא מדבר בשם עצמו?

על כך עונה אלוהים בנחרצות: "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דברו ה'…" כלומר, על-פי הנאמר כאן קנה המידה היחידי שבאמצעותו ניתן לבדוק את אמינותו של הנביא הוא התגשמות הנבואה!

על פניו, קנה מידה זה הוא בעייתי. הרי מטבע הדברים, נבואה נאמרת בזמן הווה לזמן עתיד, ועל כן מה שאומר לנו כאן האל (או המחוקק המדבר בשמו) הוא שעל המאזין להמתין ולראות אם אכן התממשה הנבואה, או אז הנביא היה באמת שליחו של האל, ולהפך.

בהמשך לימודינו את הנושא נפגוש ניסיונות נוספים להגדיר מיהו נביא אמת, או מהם הקריטריונים לקביעה קשה זו. נסכם רק בהערה המעניינת כי הצרוף "נביא שקר" לא מופיע כלל בתנ"ך! מקורו של הביטוי במשנה (סנהדרין פרק א' משנה ה').

ירמיהו כ' – סבלו של הנביא במילוי שליחותו

בפרק כ' שלושה קטעים, הערוכים יחד, שאולי נאמרו אפילו בזמנים שונים, וכולם עוסקים בסבלו של הנביא כאשר הוא ממלא את שליחות בשם ה'.

פס' 1 – 6: המפגש בין ירמיהו ופשחור

פשחור הוא "פקיד נגיד" – פקיד ממונה בבית המקדש, שתפקידו וסמכויותיו היו בתחום שמירת הסדר. על-פי ירמיהו, כ"ט 26, ניתן להבין כי תפקידו היה לסלק את המשוגעים ואת התימהונים מבית המקדש ומחצרותיו. ירמיהו מתרגז על פשחור, כנראה משום שהוא מתנבא לשקר (פס' 6). פשחור תמך, כנראה, במדיניות האנטי-בבלית, שהתבססה על התקווה למרוד בבבל ולנצחה, אולי בעזרת מצרים. הוא אוסר את ירמיהו, וכולא אותו במהפכת – כנראה מתקן כליאה שבו היו מניחים את האסיר במהופך, כשראשו למטה.  "מטה זעם" – יש לזכור כי הימים ימי חילופי ההגמוניה בין אשור לבבל (605 לפה"ס), כאשר יהויקים הוא המלך ביהודה. השאלה שהעסיקה את ירמיהו, כמו את הנביא ישעיהו לפניו, הייתה כיצד מצליחה אשור לשלוט בעמים רבים, כולל יהודה, ומהי החוקיות ההיסטורית אשר תביא למפלתה? והתשובה: אשור היא שליח ה' להעניש את ישראל, או את יהודה, מכשיר בידי ה' לביצוע תוכניתו ההיסטורית, וכך גם בבל. ירמיהו טוען שהתנגדות לבבל, כמוה כמרד ברצונו של האל. ה' הוא המכוון את ההיסטוריה העולמית, והאומות הן המכשיר בידיו להנהגת העולם.   

פס' 7 – 13: סבלו של ירמיהו משליחותו הנבואית

ירמיהו הוא אדם רגיש, הסובל קשות משליחותו הנבואית. הרעיון המרכזי בדבריו של הנביא, המשווה להם נימה טראגית, הוא חוסר יכולתו לעמוד בפני הדחף להתנבא. ייתכן ואת חוסר היכולת הזה מגדיר ירמיהו כ"פיתוי אלוהי".

"הגידו ונגידנו" (פס' 10) – כנראה ציטוט ישיר מדברי אויביו של הנביא, המנסים להפילו בפח ולנקום בו. זהו סגנון אופייני מאד לירמיהו: שני פעלים (או פעל ושם וכו') סמוכים בהטיה ובזמן שונים: "השיבני ואשובה", "עוד אבנך ונבנית", "כל אוכליך יאכלו", "והיו שוסיך למשיסה" ועוד. 

"שירו ל-ה'.." (פס' 13) – הסגנון המזמורי, בנוסח מזמורי תהילים, מתבטא גם במבנה האופייני למזמורי קינת היחיד, המסתיימים לעתים קרובות במפנה חריף במצב הרוח. המזמור כולו מתאר את סבל המשורר, ואילו בסופו, בדרך כלל בפסוק האחרון, מובע בטחון גמור בישועת ה', לרוב בלשון עבר נבואי.

פס' 14 – 18: ירמיהו מקלל את יום היוולדו

"ארור היום" – לשון קללה אופיינית לירמיהו, וגם לספר דברים, שלדעת המחקר המקראי נכתב באותה תקופה. קללתו של ירמיהו דומה מאד לקללת איוב בפרק ג'.

"כערים אשר הפך ה'" – כפי שכבר ראינו אצל ישעיהו, בפרק א', הכוונה היא לסדום ועמורה.

ירמיהו, בקללתו, מואס בחייו, ומחפש מפלט במוות, כדי להפטר מתפקידו כנביא. מוטיב דומה נוכל למצוא אצל משה, יונה, אליהו ועוד.

ירמיהו כ"ג 25 – 32 ההבדלים בין נביאי אמת ונביאי שקר.

קטע זה עוסק כולו בנביאי השקר ובהתמודדות עמם. כאמור, הביטוי המדויק "נביא שקר" איננו מופיע במקרא כלל, אבל הביטוי הקרוב ביותר למושג זה נמצא בפס' 25: "הנביאים הנבאים בשמי שקר"

הקטע בן 8 הפסוקים קשה להבנה וזכה לפרושים רבים. נביא חלק מהם בקצרה:

פס' 25 – נביאי השקר מנסים להצדיק את נבואתם ולשוות לה נופך של אמת כאשר הם מצהירים: "חלמתי, חלמתי"

פס' 26 – 27 – ירמיהו שואל עד מתי ימשיכו אותם נביאים לנבא לשקר? הם אמנם אינם מסיתים את העם לעבוד את הבעל, אבל בדברי השקר שלהם הם גורמים לעם לשכוח את שמו ומהותו של ה'.

פס' 28 – ירמיהו מבדיל בין נביא המנבא דברי אמת, לבין נביא המנבא לשקר, וטוען לאמיתות נבואתו מפני שחלם את הדברים. ירמיהו שואל שאלה רטורית: "מה לתבן את הבר?" נבואות השקר דומות לתבן, לקש, החסר כל ערך תזונתי וכלכלי, ואילו נבואות האמת דומות לבר – תבואה נקייה ויקרה.

הערה הביטוי משמש גם בעברית של ימינו: מה עושה דבר משובח  עם דבר נחות? מדוע חברו יחד?

פס' 29 – הנביא ממשיך ומשווה בין נבואות האמת והשקר. נבואת האמת יש בה כוח רב "וכפטיש יפוצץ סלע" דברי ה' הם בעלי עצמה רבה ויכולים לפוצץ את הסלע הקשה ביותר (מזכיר מאד את דברי ירמיהו בפרק כ' "והיה בליבי כאש בוערת, עצור בעצמותי…") ודברי נביאי השקר חלשים וחסרי כוח.

לדעת פרשנים ירמיהו טוען כי הנביא עצמו צריך להכיר אם הדברים שהוא אומר באו אליו מ – ה', או שאין זה כך. ירמיהו טוען, כמי שהתנסה בחוויית הנבואה, כי זוהי חוויה מיוחדת במינה שאינה דומה לחלום רגיל, ואם כך, מסתבר שיש נבואות בדרגות שונות. עוד טוען ירמיהו כי ניתן להכיר באמיתות הנבואה דרך תוכנה. לדוגמא, נבואה המחזקת את ידי הרשעים לא סביר שזוהי נבואת אמת.

פס' 30 – 32 – ירמיהו ממיין את נביאי השקר לשלושה סוגים:

*"מגנבי דברי איש מאת רעהו". הנביא מסוג זה רוצה להיחשב כנביא אמת. הוא שומע את נבואתו של נביא אמת, וחוזר עליהם במקום אחר. אם הדברים אכן יתגשמו, הרי הנביא ש"גנב" את נבואת חברו ייחשב גם הוא לנביא אמת.

*"הלקחים לשונם וינאמו נאם". נביא מן הסוג הזה אומר את הדברים הנראים לו. הוא איננו מטיל על עצמו מגבלות כלשהן, ואינו מקפיד כלל למסור את דבר ה'.

*"נבאי חלומות שקר, נאום ה' ויספרום ויתעו את עמי בשקריהם ובפחזותם ואנוכי לא שלחתים". כאן מדובר בנביא החולם חלומות שקר. אלהים לא שלח אותו כלל. הוא מטעה את העם ואין בו תועלת לעם, כי אם נזק!

פרק כ"ח – המאבק בין ירמיהו וחנניה בן עזור

הרקע ההיסטורי לפרק  – בשנת 593 תכנן המלך צדקיהו, יחד עם מלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון למרוד במלך בבל. נביאי השקר תמכו במרד זה, נבאו להצלחתו, ולהחזרתם של כלי בית המקדש, שנלקחו בשבי הבבלים בימי יהויכין. ירמיהו, שהכיר בתפקידה של בבל בהיסטוריה העולמית, על-פי תוכניתו של ה', טען שיש להיכנע לבבל, וכדי להמחיש זאת שם מוטות עץ "עול" על צווארו, סמל לכניעה ההכרחית.

פס' 1 – 11: המפגש הראשון בין ירמיהו וחנניה בן עזור – בפסוקים אלה מופיעה הנבואה המפורטת ביותר של נביא שקר, הנמסרת לנו בספר ירמיהו. [דרך אגב, מי שיבדוק ימצא כי הן חנניה והן ירמיהו נקראים בפרק בתואר "נביא", שש פעמים כל אחד מהם, ועד לפסוק האחרון אין לדעת האם חנניה הוא שליח ה', או שאיננו כזה!]חנניה מנבא בסגנונו של ירמיהו, ולא רק מחקה אותו במילים, אלא גם במעשים. כנגד מעשהו הסמלי של ירמיהו, נתינת עול על צווארו, (כ"ז 2)  שובר חנניה את העול במעשה סמלי לא פחות! מעניין שבתחילה נוטה ירמיהו להאמין לנבואתו של חנניה (פס' 6) ודבריו משקפים את משאלות ליבו. רק לאחר שירמיהו הולך לדרכו, ומצטווה לעשות לו עול מברזל, מסתבר לו שחנניה לא מסר את דבר ה', אלא את דבריו שלו.

כיצד מבחינים בין נביא אמת לנביא שקר? – על-פי דברים, י"ח 21 – 22 אם דברי הנביא לא מתקיימים, הרי שמדובר בנביא שקר, שעונשו מוות. ירמיהו, לעומת זאת, מדגיש שמבחן זה, של התממשות הנבואה, אמור אך ורק לגבי נביא המתנבא לשלום (כלומר נבואות טובות – פס' 9) ואילו נביא כירמיהו, המנבא בעיקר הרס וחורבן, אינו טעון כלל בדיקת אמינות. זאת מכיוון שאין להניח שאדם שאינו חש שליחות אלוהית להתנבא, ישמיע דברי תוכחה והרס, יסתכסך עם סביבתו, ויסכים לסבול כמו ירמיהו.

זאת ועוד. נביא אמת, תפקידו לשקף בפני העם את המציאות הקשה, ולנסות לשפר את דרכו של העם על ידי אזהרה בעונשים חמורים. חשוב לזכור כי העונשים הללו מותנים (מהמילה "תנאי"): הרי הנביא איננו חפץ בהשמדת העם, אלא בשיפור התנהגותו, ועל כן אם העם יחזור בתשובה, העונש שעליו בישר הנביא לא יתגשם. האבסורד הוא אפוא, שנביא זעם מצליח בתפקידו דווקא כאשר נבואתו איננה מתממשת, מה שסותר באחת את קנה המידה לקביעת נביא אמת שנקבע על ידי ספר דברים!

[הערה – אחד מספרי הנבואה היותר מעניינים הוא ספר יונה. זוהי בעצם פרודיה על ספרי הנבואה. לדוגמא, בניגוד לשאר הנביאים, המקבלים עליהם את השליחות מיד, או לאחר דחייה זמנית, יונה פשוט קם ובורח מאלוהים. לכל מי שסבור כי הסיפור על יונה אמיתי ואפשרי ארמוז רק כי שהייה בבטנו של דג, אפילו אם הוא ענק, במשך שלושה ימים תתכן רק באגדות, מה עוד שהעיר נינוה רחוקה מאות קילומטרים מהים, והדג היה צריך לתת שיהוק אדיר כדי לפלוט את יונה עד נינוה! כנגד רצונו, יונה מגיע בסופו של דבר אל נינוה ומנבא שתוך ארבעים יום העיר תיהרס. תושבי העיר, מקטן ועד גדול, וכמו כן בעלי החיים לובשים כולם שק, נוהגים מנהגי אבל וחוזרים בתשובה. ה' מבטל כמובן את העונש, אבל יונה, שכאמור רחוק מלהבין את תפקידו האמיתי של נביא ה', מבקש את נפשו למות, בגלל "כישלונו המקצועי"!]   

פס' 12 – 17: המפגש השני בין ירמיהו וחנניה – ירמיהו נצטווה לענות לחנניה במעשה סמלי נוסף, בבחינת "מידה כנגד מידה". שלא כמו במפגש הראשון, ברור לו עתה שחנניה הוא נביא שקר, והוא מנבא לו את מותו הקרוב, על פי החוק בדברים י"ח, ואמנם חנניה מת כחודשיים לאחר הדברים הללו.

נבואה ונביאים – מבוא קצרצר

[תזכורת – את הדברים כבר קראנו במבוא לנבואות עמוס, ישעיהו וירמיהו]

כמו מושגים רבים אחרים בתנ"ך, גם המושג "נביא" עבר גלגולים והתפתחויות. באופן כללי ביותר ניתן לומר כי נביא הוא אדם בעל סגולה מיוחדת במינה לתקשר עם האל, בדרכים מדרכים שונות, ולא נפרט.

[מכאן נגזרת אקסיומה: יש נביאים = יש אלהים!].

 ה' מכריז כי אברהם יודע מראש על מעשיו: "..המכסה אני מאברהם אשר אני עושה"?  (בראשית, י"ח 17), ויותר מכך, בהמשך סיפורי אברהם מכנה אלהים את אברהם "נביא": הוא מצווה על אבימלך, מלך פלשתים להחזיר לאברהם את אשתו : "..כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה…." (שם, כ' 7). מן הדוגמאות הללו ניתן אכן לראות כי נביא הוא מי שניחן בסגולה של יצירת קשר עם האל, ובין יתר תפקידיו להתפלל עבור האדם הפשוט.

משה רבנו נקרא במסורת "אדון הנביאים". גם הוא מקבל שבחים מהאל על הקשרים ביניהם ובסיומו של ספר דברים נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (ל"ד 10). למרות זאת מי שיחפש בספרי התורה נבואה כלשהי של משה – יתאכזב. אם כך פרוש המושג "נביא" בהקשרו עם משה אינו אלא מנהיג לאומי ומכונן שעמד בקשרים הדוקים עם האל.

למרות שעל דבורה נאמר שהיא "אישה נביאה" (שופטים, ד' 4) הרי בראשית תקופת ההתנחלות נקראו המנהיגים "שופטים" ולא "נביאים". מי שמסמל את המעבר מ"שופט" כמנהיג אזרחי למנהיג דתי הוא שמואל הנביא, שכמו ירמיהו ואחרים, הוקדש לנבואה ולעבודת המקדש עוד בטרם לידתו. בספר הקרוי על שמו, שמואל אינו נושא נבואות בסגנון המוכר לנו. תפקידו היה לשפוט את העם (שמ"א, ז' 15 – 17), ובנוסף, על-פי הסיפור המתאר את מציאת האתונות שאבדו למשפחתו של שאול, שמואל הוא "רואה": מעין מגיד עתידות, המקבל תמורה עבור דבריו. מחבר, או עורך מאוחר מוסיף הערה בגוף הסיפור: "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים: לכו ונלכה עד הרואה, כי לנביא היום ייקרא לפנים הרואה" (שם ט' 9). שמואל הוא זה הממנה את שאול למלוכה, מדיח אותו וממנה במקומו את דוד.

בראשית תקופת המלוכה ניתן לדבר על "נביאי חצר" כמו נתן וגד, ששהו בחצרו של דוד המלך, ועל "נביאים עממיים" כמו אליהו, אלישע ואולי גם אחיה השילוני, שמעיה איש האלוהים (מל"א י"ב) ועוד.

במאה השמינית הולכת ומתפתחת "הנבואה הקלאסית" שראשוניה היו עמוס, הושע, מיכה וישעיהו. נביאים אלה כבר אינם בגדר מגידי עתידות כי אם מתקנים חברתיים שתפקידם הוא לתאר לעם את התנהגותו הקלוקלת בשטח המוסרי, החברתי והדתי ועל ידי הבטחה של עונש, או שכר, לנסות ולתקן את המצב הקלוקל. נביאים אלה נקראים גם "נביאי הכתב" מכיוון שנבואותיהם, או לפחות חלק מהן, קובצו ונערכו לספרים הקרויים על שמם. מבחינת היקפם של הספרים מבחינים בין נביאים "גדולים": ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל לבין "תרי עשר" – תריסר נביאים "קטנים", שספריהם יחדיו מכילים מספר פרקים בדומה למספר הפרקים בספר ישעיהו לבדו (67 פרקים לעומת 66!).   

כאמור, הנביאים הקלאסיים דורשים מן העם לקיים ערכים מוסריים בסיסיים, הנגזרים מחוקי התורה, לצד שמירה קפדנית על הברית שכרת העם עם אלוהיו בסיני. מוטיבים חשובים, החוזרים אצל נביאים

רבים הם למשל: הישיבה בארץ ישראל כרוכה בהתנהגות מוסרית ודתית נאותה (למשל: ירמיהו, ז' 3), עדיפות המוסר על הפולחן (שם, ז' 21 – 28), דרישה לצדק חברתי ולמשפט הוגן, הימנעות מעבודת אלילים וכו'. מכיוון שתפקיד הנבואות היה להרתיע את העם מהתנהגותו הנלוזה, נוצר אבסורד: הצלחת הנביא בתפקידו היא דווקא כאשר העם חוזר בתשובה, ו-ה' מתחרט ומבטל את העונש הצפוי (יונה ג').

מבחינים בסוגים שונים של נבואה: נבואות תוכחה/זעם הן אותן נבואות שבהן העתיד המובטח לעם הוא קשה, והעם ייענש בעבור חטאיו. נבואות נחמה הן אותן נבואות המבטיחות עתיד ורוד לעם, בעיקר אם יחזור ויתנהג על פי הנדרש ממנו בחוקי התורה ועל-פי הצדק הטבעי.

נביאי הכתב לא הגבילו את עצמם לעם ישראל בלבד, ולכמה מהם יש נבואות על הגויים. כמה נביאים נשאו גם נבואות אפוקליפטיות לאחרית הימים, חזונות נשגבים של שלום וצדק עולמיים, נבואות שהפכו להיות נחלת התרבות האנושית כולה, והן מצוטטות, לדוגמא, בבניין האו"ם בניו-יורק ובגשר קרל בפרג.

חורבן בית המקדש הראשון לא קטע את תופעת הנבואה. הנביא יחזקאל, שגלה לבבל עם גלות יהויכין (597), נשא את כל נבואותיו בגולה. לאחר שיבת ציון המשיכו נביאים כמו חגי, זכריה, מלאכי וישעיהו "השני" ללוות את הנעשה ביהודה, אבל מסיבות שונות, שלא נפרט, קרנה של הנבואה הלכה ופחתה. המסורת היא שמלאכי הוא הנביא האחרון, ולאחריו "לא ניתנה הנבואה אלא לשוטים"